אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עַל יְסוֹדוֹת רְעוּעִים
נִבְהֶלֶת מִדְּבָרִים קְטַנִּים, בְּשָׁעָה
שֶׁאֵלּוּ צוֹחֲקִים בְּקִרְבָּם: מָה לָהּ זוֹ, שֶׁאֵינָהּ
מַכִּירָה בְּכֹחָהּ הָאֲמִתִּי, אוּלַי
נִשָּׁמֵט מִמֶּנָּה
וְתִזָּכֵר.
יְסוֹדוֹת שְׁאוּלִים כְּאוֹרוֹת גְּנוּבִים
מִלִּים שֶׁלֹּא הֵעַזְתִּי לוֹמַר
בִּנְיָנִים תְּלוּיִים בַּאֲוִיר, מַחְשָׁבוֹת
שְׁבוּרוֹת נוֹדְדוֹת כְּצִפֳּרִים
וַאֲנִי, אַנָּה אֲנִי בָּאָה וּמַדּוּעַ
לֹא חִזַּקְתִּי עַמּוּד שִׁדְּרָה פְּנִימִי
כְּעַמּוּד אֵשׁ
וּבִזְבַּזְתִּי זְמַן יָקָר עַל פְּחָדִים
מָה אַצִּיל וּמָה אֶשְׁכַּח
בִּזְמַן שֶׁהַיְּסוֹדוֹת קוֹרְסִים.