לֹא אֶכָּנַע לַקּוֹלוֹת
הַמַּפְצִירִים בִּי לִצְעֹד בִּדְרָכִים מֻכָּרוֹת.
הַכֹּל נוֹשֵׁךְ מִסָּבִיב
הָפַכְתִּי עוֹרִי כְּדֵי לִהְיוֹת
שְׁקוּפָה
וְלַעֲמֹד בְּלַחַץ הָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת
הַמִּתְדַּרְדְּרוֹת מִמְּרוֹם הַחֶבְרָה
עַל מַצְפּוּנִי.
וּבַלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת
עַל עוֹלָם מָתוֹק
שֶׁבּוֹ אֵין בּוּשָׁה
לְהִתְהַלֵּךְ עֵירֻמָּה
גְּלוּיַת לֵב, פְּגִיעָה.
מִדֵּי יוֹם אֲנִי מְטַפַּחַת שְׁתִיקָה
כְּנֶגֶד זִרְמֵי הַמִּלִּים
הַמְבַקְּשׁוֹת לְהַגְדִּיר אוֹתִי.
ניקוד: יאיר בן־חור
ניקוד: יאיר בן־חור
"בסוף מישהו יבין אותך" – שורת המפתח של השיר. שורה שהיא כמו סלע בהר שהמשוררת יצרה.
לְהַרְגִּישׁ שׁוּב, מִמֶּרְחָק הַשָּׁנִים
וּמֶרְחָק הַשְּׁבָרִים
אֶת כַּפּוֹת יָדָיו עַל גּוּפִי
מְפֻתָּל כְּנָחָשׁ
הַנֶּחְבָּא אֶל קְצוֹת שֹׁרָשִׁים.
הַפְּלִיאָה –
כֵּיצַד שְׁנֵי זָרִים
מַצְלִיחִים לִכְבֹּשׁ שֶׁטַח מְשֻׁתָּף
מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁאִישׁ לֹא יָבִין.
אֲפִלּוּ הַיָּרֵחַ קִנֵּא
וְנֶעֱלַם תַּחְתֵּינוּ.
אַחַר כָּךְ
לְהַרְגִּישׁ שׁוּב אַשְׁמָה
עַל הַיֹּפִי
הַזְּמַנִּי שֶׁל הָעוֹלָם.
הזמן המקהה הכול -אהבה גדולה, תשוקה, "שטח משותף" שנכבש, ולא נותר אלא להתנחם ביופיו הקבוע של העולם, שנעשה זמני רק בעיני האוהבת.
מִסְתּוֹרִית כְּצִפּוֹר מִדְבָּר
מִתְרַפֶּקֶת כַּחֲתוּל בַּיִת
מְתַעְתַּעַת כַּשֶּׁמֶשׁ בְּיוֹם קַר
הִיא שְׂפַת הָאֲנָשִׁים הַבּוֹדְדִים.
לְעִתִּים נוֹעֶזֶת כִּמְטַפֵּס הָרִים
וּלְעִתִּים קוֹרֶסֶת כְּעָלֶה נִדָּף
אֲבָל תָּמִיד חוֹצָה גְּבוּלוֹת וְיַמִּים
עֲטוּפָה בִּשְׁתִיקָה.
כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי אוֹתָהּ
גִּלִּיתִי בְּתוֹכִי אַהֲבָה
אֲבָל אִישׁ
לֹא שָׁמַע כֵּיצַד.
ניקוד: יאיר בן־חור
שפת האנשים הבודדים מצטיירת בשיר באמצעות הנגדות ואוקסימורונים: ציפור/ חתול, מדבר/בית, שמש/יום קר. שפע הדימויים נותר מדויק; "תמיד חוצה גבולות וימים / עטופה בשתיקה". השיר הוא אפוא שפת האנשים הבודדים.
בבית השני נוכחת הבלתי אמצעיות של הכותבת לשפת האנשים הבודדים, כשהבדידות והכתיבה מהוות הזדמנויות לחוות תחושות של קרבה ואינטימיות גם ל"עצמי": וגם לזולת. השיר מסתיים באמירה של יאוש "אבל איש / לא שמע כיצד." קשה שלא להיענות לתביעה הפשוטה והצלולה מקוראי השיר, לשמוע את שפת הכותבת ולהחזיר לה תשובה, שפירושה שאת אהבתה, את תגליתה המהדהדת בכתיבה פשוטה וצלולה, יש מי ששומעים.
"וַיִּקָּחֻהוּ וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מַיִם" (בראשית ל"ג, כ"ד)
א.
בְּעוֹלָם עַתִּיר בּוֹרוֹת
אֲנִי כֻּתֹּנֶת הַפַּסִּים שֶׁל יוֹסֵף
נִסְחֶרֶת בְּשָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן,
יָדַיִם מְמַשְּׁשׁוֹת אוֹתִי
יְדֵי אֶרֶץ זָרָה
שֶׁלֹּא יָדְעָה אֶת יוֹסֵף
וְלֹא אֶת מְקוֹר הַסִּיבִים הָרַכִּים
בְּחוּטֵי לִבִּי.
אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַבּוֹר
וְלֹא יוֹרֶדֶת מִן הַפַּסִּים.
ניקוד: חני צפריר
בשיר זה, כותונתו של יוסף מואנשת ומקבלת חיים משל עצמה. העולם הוא מקום "עתיר בורות", כשהכותונת המסמלת ייחודיות, מופקרת ונסחרת על ידי ידיים רבות. הידיים הללו ממששות בגסות את הכתונת העדינה ונוהגות בה בזלזול, מחמת בורות היסטורית: אין הן יודעות מה מקור הסיבים הרכים. הכותונת, מצדה, חשה ניכור, משום שמדובר בדור שלא יודע את יוסף.