שפת האנשים הבודדים / טלי וייס
שפת האנשים הבודדים / טלי וייס
מִסְתּוֹרִית כְּצִפּוֹר מִדְבָּר
מִתְרַפֶּקֶת כַּחֲתוּל בַּיִת
מְתַעְתַּעַת כַּשֶּׁמֶשׁ בְּיוֹם קַר
הִיא שְׂפַת הָאֲנָשִׁים הַבּוֹדְדִים.
לְעִתִּים נוֹעֶזֶת כִּמְטַפֵּס הָרִים
וּלְעִתִּים קוֹרֶסֶת כְּעָלֶה נִדָּף
אֲבָל תָּמִיד חוֹצָה גְּבוּלוֹת וְיַמִּים
עֲטוּפָה בִּשְׁתִיקָה.
כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי אוֹתָהּ
גִּלִּיתִי בְּתוֹכִי אַהֲבָה
אֲבָל אִישׁ
לֹא שָׁמַע כֵּיצַד.
ניקוד: יאיר בן־חור
שפת האנשים הבודדים מצטיירת בשיר באמצעות הנגדות ואוקסימורונים: ציפור/ חתול, מדבר/בית, שמש/יום קר. שפע הדימויים נותר מדויק; "תמיד חוצה גבולות וימים / עטופה בשתיקה". השיר הוא אפוא שפת האנשים הבודדים.
בבית השני נוכחת הבלתי אמצעיות של הכותבת לשפת האנשים הבודדים, כשהבדידות והכתיבה מהוות הזדמנויות לחוות תחושות של קרבה ואינטימיות גם ל"עצמי": וגם לזולת. השיר מסתיים באמירה של יאוש "אבל איש / לא שמע כיצד." קשה שלא להיענות לתביעה הפשוטה והצלולה מקוראי השיר, לשמוע את שפת הכותבת ולהחזיר לה תשובה, שפירושה שאת אהבתה, את תגליתה המהדהדת בכתיבה פשוטה וצלולה, יש מי ששומעים.
11 תגובות
עינת
טלי, שיר מקסים.
הייתי מסיימת את השורה האחרונה במילה "שמע".
אברהם מטקוביץ
שפת האנשיםמ הבוודדים
מהדהדת,בלי מילים !
אברהם
עפרה קליגר
מצטרפת לכל מילה שכתב יאיר בן חור ורוצה להוסיף, שהשיר נכתב גם מגרוני.
אורנה ריבלין
שירתם של המתבודדים למען הכתיבה ולמען הקוראים .
העדינות ההכרחית שמבשרת ציפור המדבר ומבשר חתול הבית .
הנועזות ההכרחית בטיפוס על הר הכתיבה וההאזנה שמגיעה לאחר מכן ,מן הקוראים שמאזינים באמצעותה לעצמם ולאחרים .
רב תודות על האפשרות לקרוא שיר זה וכמובן גם על הפרשנות .
ענת קוריאל
היי עפרה,
הפעם כתבה על השיר והאירה: חיה סדן היקרה
ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)
בדידות והתבודדות היו תמיד נחלת המין האנושי, אבל לא זכו להערכה נכונה. המתבודד היה בחזקת שונה, משוּנה, חריג, אפילו משוגע. עם הזמן נוכחנו לדעת שהיא עשויה להביא ליצירה, תגליות, המצאות, רעיונות חיוביים בעיקרם. הבדידות וההתבודדות הן גם דרך התמודדות אל מול המציאות הערלה שמסביבנו. שירה של טלי וייס מבטא, לטעמי, את הנ"ל בעושר לשוני ומטפורי.
דוד אדלר
שיר יפה
זיוה גל
יפות התמונות שנפתחות באופן פלסטי בעזרת הדימויים.
בית ראשון פותח את השפה ("שפת הבדידות העטופה בשתיקה") אל הנופים החיצוניים (חוץ מחתול בית, החריג והמיותר כאן לטעמי) והקורא יכול בעזרתה לצלוח ימים, מדבריות ולטפס על הרים , לחוש קור וחום, לראות באופן עקיף גם את רבגוניות הגוונים ממש כמו התחושות המתחלפות במהירות (מתעתעת, נועזת, קורסת ועוד)
במנוגד לבית הראשון הבית השני מתכנס פנימה. אין נופים, ישנה אהבה, ואין קשר לעולם מחוץ.
הניגוד החזק בין הבית הראשון לבית השני, כאילו מסובב את מושג הבדידות כמו סביבון המחכה על איזה צד ייפול ויטעים מבדידותו השרירותית.
זיוה גל
'הממתין' ולא 'המחכה' – אמור להיות (בתגובתי)
נילי אמיר-סגל
ואכן יש מי ששומע ומקשיב וזה לרוב מי שגם כותב ואולי לעתים גם זה שניחן ברגישות להבין ולהקשיב.
שיר נפלא בהחלט.
תודה
רינה סולומון
טלי יקרה,
שיר רגיש ויפה.
שפת האנשים הבודדים מהדהדת בעדינותה, אך להרגשתי בידיה משקולת בדידות שמשאירה חותמה
בכתיבה כאילו רצתה להגיד "היתה צעקה ואיש לא בא"..