צִלּוּם / עידית ברק

צִלּוּם / עידית ברק

אֲפִלּוּ שֶׁנָּשַׁמְתִּי עָמֹק
כְּמוֹ שֶׁהוֹרְתָה הַטֶּכְנַאִית
אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת בְּצִלּוּם הֶחָזֶה
אֶת הַחֹרִים שֶׁיֵּשׁ לִי בַּלֵּב
בַּלַּיְלָה , אֲנִי נוֹגַעַת בָּהֶם מִתּוֹךְ שֵׁנָה
וּכְשֶׁאֲנִי מְקִיצָה
אַתָּה שׁוֹאֵל מַדּוּעַ בָּכִית בַּחֲלוֹם
כַּנִּרְאֶה שֶׁבַּלַּיְלָה הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵהַלֵּב
וּמְטַפְּסוֹת לִי אֶל תּוֹךְ הָעֵינַיִם
הָרוֹפְאָה רָשְׁמָה עַל דַּף הַתְּשׁוּבָה
בְּלִי מִמְצָא פָּתוֹלוֹגִי

תמונה סוראליסטית חזקה שבה החורים בלב הם מעין ארובות עיניים שמתוכן הדמעות המתגברות על כוח המשיכה, זולגות הפוך.

12 תגובות “צִלּוּם / עידית ברק

  1. עמירם לורד

    הרופאים מרשים לעצמם, יותר ויותר, להגיד: "הההה… עזבי זה שום דבר!… יתרפא מעצמו! אם אני אח שלך… אני ממליץ לך, לא לעשות ניתוח! לא לקחת תרופות! תעשי הליכה! תאכלי אוכל בלי מלח! תורידי 20 קילו מהמשקל שלך! ואם את יכולה, תעשי שלוש פעמים בחודש אהבה!"
    הטכנאים כמובן לא אומרים כלום.
    מקס השכן שלי היה אומר: "העיקר הבריאות! עם השאר נסתדר." עד שיום אחד, בגיל 92 נפל במדרגות ולא קם יותר.
    שיר של ספירת מלאי על כל מה שאין. בלי מלה אחת על מה שבאמת לא קיים.
    "הנה כי כן
    עצמי אומר לי היתה לנו תרופה" (מאיר אריאל)

  2. יהודית מליק-שירן

    הצילום נחווה פעמיים: בגלוי לכאורה צילום רנטגן. בסמוי "אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת בְּצִלּוּם הֶחָזֶה
    אֶת הַחֹרִים שֶׁיֵּשׁ לִי בַּלֵּב
    בַּלַּיְלָה , אֲנִי נוֹגַעַת בָּהֶם מִתּוֹךְ שֵׁנָה
    וּכְשֶׁאֲנִי מְקִיצָה
    אַתָּה שׁוֹאֵל מַדּוּעַ בָּכִית בַּחֲלוֹם
    כַּנִּרְאֶה שֶׁבַּלַּיְלָה הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵהַלֵּב
    וּמְטַפְּסוֹת לִי אֶל תּוֹךְ הָעֵינַיִם" חורים בלב זה צילום רגשי שהלב והנשמה חוברים לו יחדיו. נגיעת החולמת בהם, היא בלילה וכשהיא דומעת הנשמה מצלמת את דמעותיה. שיר משובח. עונג של כתיבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *