נראות / אביטל קשת

נראות / אביטל קשת

בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתִי הָאֲרָעִי
הַגַּנֶּנֶת מוֹדִיעָה לִי לְמַפְרֵעַ
שָׁלְחוּ לְכָאן מִישֶׁהִי אַחֶרֶת
מַפְעִילָה צְעִירָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
בַּסּוֹף,
הַיּוֹם לֹא הִתְאִים.
 
אֲנִי נֶאֱנַחַת אַנְחַת רְוָחָה
צְעִירָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
אֲנִי כַּנִּרְאֶה לֹא נִרְאֵית בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
בַּת כַּמָּה אֲנִי נִרְאֵית?
עַד כַּמָּה אֲנִי נִרְאֵית?

ניקוד: יאיר בן־חור

חיים בצל חוסר ביטחון כלכלי מביאים לספקנות קיומית ולחוסר בטחון חברתי. השיר מבטא את הערעור הזה באמצעות סיטואציה קונקרטית, ומפליג לתהיות כלליות שאינן נוגעות בהכרח לאיום ההחלפה במקום עבודה ארעי בעובדת צעירה – "עד כמה אני נראית?"

5 תגובות “נראות / אביטל קשת

  1. לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    שיר כואב, "העולם שייך לצעירים" וחלק מאתנו הופכים לשקופים, השיר מבטא מצוין את המצב העגום והכואב. תודה

  2. חנה טואג

    שיר טוב ונוקב מבעד לתמונה הקונקרטית והבנאלית עולה שאלה רלוונטית מאוד לחברה מודרנית בעלת אמות מידה חומריות של חיצוניות וראוותנות. כל מה שנראה כביכול קיים והמדדים לכך הם גיל מעמד רעש בכלי התקשורת-נראות. הכול נגוע בה. אבל יש נראות אחרת חרישית יותר שבאה מהפנים לחוץ. נראות העושה מקום אמיתי לאדם במקום שבו הוא נמצא.

  3. חנה טואג

    שיר טוב ונוקב דווקא הסיטואציה הבנאליות היומיומית מציפה את שאלת השאלות הרלוונטית כל כך לחברה שלנו שבה אם לא נראיתי איני קיים, חברה המקדשת כל אמצעי לניפוח האגו. יש נראות היוצאת מהפנים לחוץ והיא מובחנת ליודעים קרוא בנפש האדם וברוחו. שיר טוב ומעורר מחשבה.

  4. ארלט

    "עד כמה אני נראית?" שאלה מכמירת לב, שמכריחה אותנו לעצור ולחשוב ולתת לעצמנו דין וחשבון על האחר ועל עצמנו. תודה למשוררת, אביטל, ולליריקה וגם למגיב מוטי.

  5. מוטי

    ובכן,זה לא רק שיר על נראות חברתית ועל תחושת ערך חברתית ,אלא יותר משהו סמלי המייצג תמונת מצב של החיים.
    יש שימוש רב במילים המעידות על רצון לייצר סמליות כגון "ארעי" בסוף המשפט הראשון בשיר והמילים "בסוף,היום לא התאים".גם לעבודה יש את המשמעות שלה,זיעת אפיים,עמל.
    כמו כן,איזה סוף ומדוע היום לא התאים?(נשמע יותר כמו ביטוי לסבל ולעמל בחיים שסופם מוות לא צפוי ולא ידוע)

    ובכן,ברור,ברמה הכי פשוטה בשיר,כי מה שלא התאים היא הדמות בשיר לעבודה.היא לא יכלה בכל מקרה להגיע,אבל התמונה הגדולה שעולה מהשיר ש,צומחת מתוך החוויה הסובייקטיבית המתוארת,היא של:"
    היום קצר והמלאכה מרובה והשכר הרבה ובעל הבית דוחק "…וכדומה.כשהאדם יודע,שזמנו קצוב,שכל רגע נולד אדם אחר לעולם הזה,וכשהוא הולך ומזקין,יש צעירים רבים המידפקים על הדלתות.מכאן העיסוק בתחושת הערך האישית,בתחושת הנראות האישית.אנחת הרווחה היא אירונית במידת מה.מרבית בני האדם חיים בעולם הזה כנוכחים נעדרים,כבלתי נראים,בעיקר על ידי עצמם.כי כאשר האדם מסוגל לראות את עצמו,לראות את עצמו היטב,נוכחותו תהיה גלויה היטב גם באמצעות מעשיו במציאות.מצב הוויה הוא עשייה ועשיה היא נוכחות ונוכחות היא נראות.זה החלק של "והשכר הרבה", באותו משפט מפרקי אבות.השכר הוא אכן הרבה למי שמוצא בתוכו את האנרגיה והפנאי הנפשי להתבוננות בכל המכניזם הזה של המציאות.בסופו של דבר הדלתות נפתחות עבורו והוא אינו צריך להעסיק את עצמו בתשומת הלב החברתית שהוא מושך.(נראות).יחד עם זאת התמהמהות ודחיינות גורמות לתוצאות בלתי נמנעות והשכר אינו מובטח למי שביזבז את זמנו מכל מיני סיבות.כך הם הדברים.לפעמים נראה לאדם שמגיע לו יותר וקשה לאדם לקבל את התשובה שמה שהוא השיג בעולם הזה מוצדק לחלוטין,שהמקום שהוא נמצא בו מוצדק לחלוטין.יכולתו של האדם לאשר את הנקודה הזאת ולחיות איתה בשלום מכונה בשם שלווה,והיא מתקיימת גם בתוך הארעיות.עבור אדם אמוני התמונה די דומה.להבין שהמציאות היא מה שהיא,לאשר אותה ולקבל אותה.

    בכל מקרה,לפני שנים רבות למדתי סיפור קטןש ל י.ל.פרץ,זה היה בעוד ביסודי ושם הסיפור היה"בונצי שתוק".ונדמה לי שהוא מייצג נאמנה את כל אלו שלא רואים אותם והם לא רואים את עצמם.זה עדיין לא אומר שאין להם ערך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *