נותנת הרצאה / תמי קויפמן

בְּתוֹךְ תּוֹכִי,
לַמְרוֹת שֶׁהָעֵינַיִם הֻפְנוּ כֻּלָּן
אֵלַי (בְּעִנְיָן, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת)
עֲדַיִן הִדְהֲדָה בִּי הַשְּׁאֵלָה אִם אוּכַל לִמְצֹא אֶת
שְׂמִיכַת עֵינֶיהָ יְרֻקּוֹת הָעַיִן שֶׁל
אִמִּי
כְּמוֹ שָׁם, בְּמַעְבֶּרֶת הָעוֹלִים, כְּשֶׁרָכְנָה
מֵעַל עֲרִיסַת הָעֵץ שֶׁקָּנָה לִי סָבִי,
חִפְּשָׂה אֶת יַלְדוּתָהּ
וְעֵינַי בְּעֵינֶיהָ
שׁוֹחֲקוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

הבת המחפשת את עיני האם תחפש אותן לעולמים, כי הן העוגן והמשען, השמיכה העוטפת.

5 תגובות “נותנת הרצאה / תמי קויפמן

  1. מוטי

    השיר מציג היקשרות בטוחה(או כמעט בטוחה:) בין האם לבת והדבר בא לידי ביטוי לא רק בתוכן של השיר אלא גם בצורתו.המילה אם נמצאת באמצעיתו של השיר, ומעליה ומתחתיה, באופן כמעט סימטרי נמצאות חמש שורות נוספות. חמשת השורות הראשונות מציגות את ההיקשרות הבטוחה של הילד (דבר הבא לידי ביטוי בבטחונו של המבוגר לעמוד מול קהל זר אפילו כאשר “האם” לא נמצאת שם באופן פיזי,אלא נוכחת בדמיונו,אפילו בתת הכרתו)באמצעות קשר העין הישיר,שהוא תמיד מנחם ומרגיע את מערכת העצבים(עצב הוגוס,למעשה גורם לשיחרור,לנחמה והקלה בזמנים של קרבה ואינטימיות).למרות שהשאלה מהדהדת,יש הרגשה,שיש גם ביטחון מסוים,שהתשובה תגיע מהר מאוד.אין וודאות בעולם,אבל בני אדם לומדים מהר מאוד לפעול גם בתוך חוסר הוודאות באמצעות כלים של קרבה אנושית ואינטימיות הנרכשים בשלב מוקדם בחיים.

    קשר עין הוא למעשה אחד הדברים העוצמתיים ביותר הקיימים בין אנשים הקרובים זה לזה. בקרב זרים, יש קושי להביט בעיניים, אבל בקרב בני משפחה או אוהבים, התבוננות בעיניים היא אמצעי מקרב רב עוצמה. תינוק לומד להתבונן בעיניים של הוריו (אם או אב) כבר מרגע שנולד ופקח את עיניו, הוא מחפש את העיניים ואת הפרצוף והעיניים המביטות בו משרות עליו רוגע וניחומים.

    כיוון שכך,נוכחות עיניה של האם או האב בגיל כל כך צעיר הופכת להיות מעגלים נוירולוגיים של חוסן פנימי, שמלווה את האדם לאורך כל חייו. זה מה שקורה לדמות בשיר, היא עומדת במרכז ומרצה בסביבה זרה ועושה זאת אפילו היטב, אבל המקור ליכולת שלה לעשות זאת הוא , אכן , מושרש כבר בתקופת הינקות המוקדמת מאוד.

    בחלק השני של השיר, יש למעשה את הצד של המבוגר בכל הסיפור, של האם(במקרה הזה כל אם או אב לצורך העניין), שמספרת לעצמה את סיפור ילדותה שלה מחדש דרך התינוקת שהביאה לעולם (כפי שמתואר למעשה בזיכרון שמועלה בחלק זה ,בצירוף: “חִפְּשָׂה אֶת יַלְדוּתָהּ”). כאן לא מדובר רק בהיקשרות בטוחה, אלא למעשה, מה המבוגר המביא ילד לעולם מקבל מהבאת הילד.

    המבוגרים מקבלים אפשרות לחיות שוב את סיפור ילדותם ויש בכך סוג של חוויה מתקנת עבור הורים, כאשר הם מבינים על בוריו את “הסיפור” הזה.(חשוב שההורה יבין לחלוטין את הסיפור האישי שלו בחיים, כדי שהסימטריה תתקיים).אם המבוגר לא מבין את הסיפור לחלוטין, הסיפור שלו קטוע, הקשר שלו אל הילד לא יניב היקשרות בטוחה (כלומר תחושה של ביטחון בעצמו ובעולם, ידיעה שהוא יכול לפעול ולעשות ללא חשש, שיש לו גיבוי ויכולת)אלא היקשרות אמביוולנטית, חרדתית, אדישה לעיתים. תלוי בכל מיני גורמים. בפסיכולוגיה המודרנית שמים דגש גדול מאוד על כל העניין הזה, כולל שימוש באפקט העיניים החומלות והאוהבות בטיפול.

    אבל יש מעבר לזה, האמנית המיצגים המהפכנית ,מרינה אברמוביץ, לקחה את העניין הזה לכיוון האמנות ואכן גם שם העניין מתאים מאוד, במובן הסמלי דווקא. העיניים של האמן, שדרכן הוא רואה ותופס את העולם, הם הנוכחות שאותה הוא מעביר לאחרים. באמצעותן הוא למעשה יוצר, מתקשר. “הראיה” (לפחות הראיה) כבסיס משמעותי לאמנות. “העיניים” כיצירת האמנות, שהצופה המביט בהן משתקף בהן. זה כמובן לא רק הראייה, אלא כל החושים, כולל מגע, שמיעה, ריח, טעם, אבל לראייה יש התפקיד המשמעותי ביותר, משום שגם השטח הגדול ביותר במוח משמש לפענוחה.

    בכל אופן,התינוק מייצג במובן מה את תודעת הראשונים,את הפוטנציאל והאפשרויות הרבות הגלומות במציאות,אלו הן העיניים השוחקות המשתקפות בעיני המבוגר ולכן המבוגר, בכל מצב שהוא בחייו, מחפש שוב את העיניים הללו על מנת לראות שוב את העיניים השוחקות, אלו של התינוק, את עיניו שלו המביטות מעבר למצוקת הקיום אל עיני “האם”, שהיא גדולה ומכילה, כמו היקום. בזמן הזה התינוק והאם ממילא נתפסים על ידי התינוק עצמו כיחידה אחת וגם אדם התופס את היקום כחלק בלתי נפרד ממנו, יכול לפעול ולעשות ללא חשש, ללא פחד או היצמדות לתוצאה, ללא צורך באישור או בכבוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *