מעגלי צעדיו / ענבל קליינר

מַעְגְּלֵי צְעָדָיו הוֹלְכִים
וּמִתְקַצְּרִים
כַּלְּבָנָה בְּמִעוּטָהּ.

פַּעַם הָיְתָה הֶחָצֵר כֻּלָּהּ
סָרָה לִזְרוֹעוֹתָיו
פַּעַם הָיְתָה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ
תְּלָמִים נִמְשָׁכִים
מֵעֲקֵבָיו.

עַכְשָׁו גַּם הַמֶּרְחָק בֵּין הַשֻּׁלְחָן
לַכִּיּוֹר הוּא שָׂדֶה אֵין־סוֹפִי
שֶׁל צְעָדִים קְטַנְטַנִּים.
עַכְשָׁו הַדְּרוֹרִים הֵם שֶׁטּוֹרְחִים סְבִיבוֹ,
כְּשֶׁבְּכִסֵּא הַנַּדְנֵדָה, עַל מִפְתַּן בֵּיתוֹ,
הוּא מִתְנַמְנֵם
בְּכֶתֶם
שֶׁמֶשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

מי שהיה פעם העולם כולו הפך ל”שדה אין־סופי של צעדים קטנטנים”. המשוררת מסרטטת את דמותו בחמלה רבה, מציבה זיכרון מול הווה, ולנוכח הפער ביניהם הלב נשבר.

14 תגובות “מעגלי צעדיו / ענבל קליינר

  1. אורלי

    ענבל יקרה!
    את מרגשת, את נוגעת .. את לוקחת כל אחד למקום הפרטי שלו.
    אני ישר חשבתי על אבא שלי .. על המרחק, תפיסת המציאות והמרחב שהלכו והפכו יותר ויותר מצומצמים עבורו מיום ליום.
    תודה

  2. מוטי

    הזכיר לי משהו,בכל אופן זקנה היא נושא שכבר טופל בעבר בשירה(העולמית והעברית כמובן:)
    הנה דוד אבידן בשירו “ערב פתאומי”:

    אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
    הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.
    הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
    הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
    שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
    אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
    הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
    נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
    מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
    כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב”…

    התפיסה של האדם את החיים, וודאי גם קובעת מה תהיה תפיסתו את הזקנה או המוות.
    בעוד תינוק נתפס כתודעת ראשונים, כדבר מה שיש לו את כל האפשרויות לפעול ולעשות, הרי
    שהאדם המזדקן צועד בדרך שבה הוא מאבד אפשרויות והזדמנויות, שכבר לא תשובנה שנית(בכל אופן לא באותו האופן ולא עבור אותו “האדם”, כי האדם משתנה כל הזמן).

    זקנה, אם כן, קיימת, אבל במידה רבה היא אשלייה של צורה, שאם האדם מאמץ אותה ומאמין בה, הופכת להיות גם מצב קבוע בעולם, משום שהעולם הוא שיקוף של המצב המנטלי. כולנו מכירים זקנים צעירים וצעירים זקנים:)

    קראתי לא מזמן בשיר של אווה קילפי דווקא על יתרונותיה של הזקנה והן בעיקר, היכולת של האדם להפסיק לרוץ ולמהר משום שהוא יודע שאין לאן למהר,הצעדים ממילא מצטמצמים והאדם מוצא את עצמו אפילו מבלי שהוא רוצה , יותר ויותר, בכאן ובכעשיו. אין לי את הספר מולי עכשיו, חבל, יהיה לי אותו מחר, אז אולי אחזור לכאן עם ציטוטים מעניינים גם ממנה.:)

    והנה עוד דרך להתייחס לעניין, של ייטס.

    “מַעְגְּלֵי צְעָדָיו הוֹלְכִים
    וּמִתְקַצְּרִים
    כַּלְּבָנָה בְּמִעוּטָהּ.” בשיר שלפנינו הזכירו לי את “סחור סחור במעגלותיו המתרחבים” “מההתגלות השנייה” ויש לי ספר של אנתולוגיה אנגלית בתרגומו המצויין של שמעון זנדבנק(בכלל, התרבות העברית מוקירה תודה לאדם הזה ובצדק:) ושם גם קראתי לראשונה על “מסע לביזנטיון”.

    יש אנשים שאכן עוזבים הכל ויוצאים למסע לעבר ההתגלות. כל גיל יכול להיות נקודת התחלה למסע שהוא תמיד מסע מנטלי. אם “זקנה” הייתה צידוק נגד החיים, אז מה היה לסטיבן הוקינג לומר על חמישים שנות שיתוק כמעט מוחלט? מצבו היה גרוע משל סבתי בת התשעים וארבע, ניצולת שואה, שעדיין מתפקדת במלואה מבחינה מנטלית, אבל הגוף מתפרק. הרבה יותר גרוע, כי היא יכולה עדיין לדבר ואפילו ללכת עם ההליכון שלה לאיטה (למרות הכאבים בורידי הרגליים). לא אמורה להיות שום בעיה עם הזקנה, כשם שלסטיבן הוקינג אני מניח שלא הייתה בעיה עם השיתוק. אם הייתה לו בעיה עם השיתוק, הוא לא היה מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. לכל הדברים הטבע מאפשר לאדם להתרגל, במידה הואו רוצה ובמידה והמיקוד שלו(תשומת הלב)נמצאת בדברים הנכונים!

    זקנה היא מצב נתון, שיתוק הוא מצב נתון, כל מה שיש הוא רק לקבל זאת ולגלות את המתנות שיש למצב הזה להעניק לנו.קראתי פעם(אינני זוכר היכן כרגע ועד כמה זה בהכרח מדוייק) כי אנשים זקנים ומבוגרים, ברובם הגדול, הם דווקא יותר אופטימיים ושמחים מאשר היו בתקופה שהיו צעירים. כאשר יש בכל אופן בעיה או דיכאון, לדעתי זאת פתולוגיה של מוח שלא נשמר כראוי או מוח שהיו בו בעיות עוד הרבה לפני כן. גורלותיהם של בני אדם הם שונים וגם הזקנה של בני אדם היא שונה, נתפסת באופן שונה על ידי האדם עצמו ועל ידי החברה.

    במקומות מסוימים הזקנים הם מיותרים ובמקומות אחרים הם נחשבים כחכמים וכבעלי ערך גדול. אבל הכי חשוב הוא לא בהכרח מה חושבים עליך אחרים בכל רגע ומצב בחייך אלא מה אתה חושב על עצמך ומה אתה עושה עם מה שאתה חושב,נכון?:)

    הנה ייטס,בית ראשון:

    “לא ארץ לזקנים היא.הצעירים
    זה בזרועות זה.עופות באילנות
    -אותם ילידי דורות גוועים-שרים,
    אשדות אילתית,ימים הומי כופיות,
    דגה,בשר ועוף מפארים
    את כל אשר הורה ,נולד ומת.
    תפושי ניגון חושים זונחים כולם
    מצבות הדעת אשר לא תזקן”

    אכן,כיוון שכולם סוגדים לחושים (ואימפריית החושים היא ממלכתם של הצעירים) ולא אטמו אוזניהם לקול שירתן הזאת של הסירנות, הם אינם מסוגלים להפנות את תשומת הלב שלהם(עיקר החיים)להיבט הנצחי של החיים, זה אשר לא יזקן,זה אשר לא ימות,זה אשר לא נולד, זה אשר קיים גם בתוכם.הם מוותרים על החיים ועל עצמם ולכן הם מתים זמן רב עוד בטרם מגיע “המוות” “האמיתי”

    בית שני ושלישי של מסע לביזנטיון:

    איש מזדקן הוא כדבר עלוב
    מעיל בלואים על גב מקל,אלא
    אם נפש כף תמחא,תשיר ושוב
    תשיר בבלות לבוש תמותה שלה,
    ואיך תלמד שירה אם לא תשוב
    ללמוד מצבות רוממותה שלה.
    על כן הפלגתי ואבוא היום
    אל עיר הקודש היא ביזנטיון”

    הו חכמים עומדים באש אלוה
    כמו בזהב פסיפס שעל הקיר,
    כפקעת מחרוט רדו מגבוה,
    ואת נפשי שלי למדו לשיר.
    אכלו ליבי:חולה תשוקה,נטוע
    בתוך חיה גוססת,לא יכיר
    עוד מה ומי הוא:ונפשי קבצו
    אל מלאכת המחשבת של הנצח.

    או אז מחוץ לטבע,לא תותן
    צורת דבר טבעי לדמות גוי,
    אלא כמלאכת חרשי יוון,
    זהב שחוט עם זגג זהבי,
    לשעשע מלך מנומנם.
    או על ענף להושיבי
    לשיר לאצילי ביזנטיון
    על שעבר,עובר ושיבוא”

    תמיד יש דרך לראות את הדברים.אני חושב עכשיו על המלחין אנטון ברוקנר.כל המלחינים הגרמנים והאוסטרים הללו במאה ה19(וודאי גם באחרות)שתו הרבה בירה,השמינו והזקינו וברוקנר לא היה יוצא דופן במיוחד בהיבט הזה.הוא כן היה יוצא דופן בהיבט של החיים שלו.באיזשהו מקום הוא שמר על התום והעוצמות של הילד שהיה בתוכו,דבר שכלל הנראה גרם לו שוב ושוב להציע הצעות נישואין לצעירות ממנו בעשרות שנים.אבל הוא לא וויתר על החיים כי הייתה לו האמנות שלו,”השירה” שלו,וזאת למרות הבדידות,הזקנה,הספק,הפחד.כל זה בא לידי ביטוי בעוצמה אדירה במוסיקה שלו.זאת לא מוזיקה של אדם שהחיים הביסו אותו,אלא מוזיקה של אדם ששורה כל הזמן עם “השושן שבעמקי לבבו”(בלשונות של ייטס בשיר אחר)ויודע לחוש מה שמעבר לבליה ולסיאוב ולכיעור שאינם אלא אשליות,לחלוטין.

    ג’ק ניקולסון משחק בסרט “אודות שמידט” אדם שמגיע לגיל פרישה ויודע שאין לו יותר מדי למה לצפות.אשתו מתה באופן פתאומי והוא נכנס למשבר קיומי,ממנו הוא מנסה לצאת באמצעות מסע מחודש למחוזות ילדותו וגם באמצעות מתן עזרה וסיוע לילד אפריקאי מאומץ ולבתו הביולוגית,מסרבת לקבל ממנו עצות בנוגע למה עליה לעשות עם חייה(שמידט היה אקטואר בחברת ביטוח ועסק בחישוב סיכונים)
    הרי הכסף שהוא תורם לילד האפריקאי שאותו לא ראה מעולם,נותן לו תחושה שהוא עושה טוב בעולם ויוצר איזשהו שינוי למרות הכל.

    בני אדם רוצים לחשוב שלחיים שלהם יש איזושהי משמעות ואדם זקן אינו שונה מאדם צעיר בהיבט הזה.בכל גיל ובכל זמן,האדם יכול לשנות את הפוקוס “מעצמו” הנרקיסיסטי אל עצמו הנצחי,שאינו אלא העצמיות של כל הדברים כולם,של העולם,של היקום,של מה שאולי מעבר ליקום.

    כי בעוד הצורה והיקום הם אולי(כאמונת הגנוסטיקנים)המצאה של איזשהו דמיורג מרושע,שד מתעתע ומתעלל(אני מוצא את האמונה הזאת בגרסאות שונות גם אצל הסופר ברונו שולץ למשל וגם אצל המשורר ויליאם בלייק).”זקנה” היא לא רק הצורה,אלא מה שמקבע אותנו,מה שסוגר אותנו,מה שגורם לנו לחשוב,שמה שיש הוא מצומצם והוא הולך ומצטמצם אף יותר,למרות שאין לכך כל הוכחה ולמעשה זה אינו יכול להיות נכון.רק ההתמקדות “באני” הקטן מצמצמת את האדם,מזקינה אותו,ממיתה אותה וישועתו יכולה להיות רק אותה “התגלות מחדש” של האני.

    הנה עוד שיר נפלא של ייטס שכבר הוזכר וציטוט שלו כאן יכול לעודד ולהתאים(שוב בתרגום של שמעון זנדבנק)זה נראה כמו שיר אהבה לאהובה,אבל למעשה זה הרבה יותר מכך:

    “הכל כעור ושבור,הכל בלה ומסואב,
    חריקת קרון מתגלגל,קול ילד ממרר בבכי.
    צעדי החורש הכבדים,המזים את הרפש בסתיו
    חוטאים לדמותך שפרחה כשושן בעמקי לבבי.

    חטאם של דברים חדלי תואר הוא חטא אשר לא יושב.
    לו בניתים מחדש וישבתי על תל ירוק לבדי
    עם עולם מתוקן ושמים ומים-תיבה של זהב
    לחלומותי על דמותך שפרחה כשושן בעמקי לבבי”.

    בקיצור,אם יש זקנה והיא קיימת,זה רק כאשר מאבדים את השושן הפורח במעמקי הלב.
    אז זה באמת הסוף.הנה,שוב דוד אבידן:

    “אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
    הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
    עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
    לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
    רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
    אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
    חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
    רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
    לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
    תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת
    לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
    לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
    אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
    לֹא מֶלֶך
    וְיִפּוֹל
    לֹא עַל חַרְבּוֹ.”

    גם השיר שלפנינו,כאן בליריקה,מציג תמונת מצב עגומה של “לבנה במיעוטה” ושל אדם שאיבד את היכולת להנות מאורה השלם של השמש, של התבונה.אדם שמה שנותר לו הוא “כתם שמש”.אני מניח שמדובר באדם הקרוב לדוברת בשיר,שהיא נאלצת לראות את דעיכתו והדבר מכאיב לה.זהו,בין היתר, חלק מהמצב האנושי, לראות את האנשים הקרובים לנו “נשמטים” מאיתנו ולהכיר בכך,שבמידה רבה,אנו לא יותר משיקוף שלהם.שגורלנו משותף.

    לא המצאנו שום דבר,זהו סיפור “נצחי” למדי ועליו בדיוק אמר קוהלת(אפרופו ירח וכוכבים)”דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת”.(הוא אמר עוד כמה דברים,שחלקם קשורים גם בזקנה כמובן,אבל אני לא רוצה להגזים 🙂

    1. מוטי

      הנה שיר אחד של אוה קילפי בתרגום רמי סערי בהוצאת כרמל.יש לה לא מעט שירים נהדרים, שעוסקים בנושאים הללו בדיוק, אבל אי אפשר לצטט כאן את כולם, לשם כך אפשר לרכוש את הספר..:)

      “במוות העבר נגמר.
      האם ניתן להסיק מכך שאז
      העתיד סוף סוף מתחיל
      או שההווה נעצר לבסוף
      במקומו ומשתהה?
      כשמזדקנים ההווה
      מתקרב יותר ויותר
      עד שהוא מכסה את האדם כליל
      בלי שום יתרונות.
      אולי משום כך קשה כל כך
      לוותר על החיים,המכרים היחידים.
      הם כמו בן זוג זקן
      שאינך רוצה לתת לו ללכת,
      שאת מוכנה לטפל בו גם כשהוא חולה,
      להתעלם מיסוריו
      ולהתעלם גם מיסורייך.
      אני מנסה להבין.
      אני מנסה להבין”

      היא משווה כאן את החיים לבן זוג זקן, שאין היא רוצה שימות. דימוי מאוד מעניין ומקורי,
      אבל אני לא נכנס שוב לפרשנות השיר הזה כרגע, השיר יכול לדבר בעד עצמו.(או שאני פשוט עייף מדי כבר ורוצה ללכת לישון.:)

      רק בקצרה(יחסית) אוסיף, שהתיאור בשיר בליריקה ממחיש כיצד הדוברת בשיר עוברת מסע מסוים לזכרונות ילדותה, כאשר היא רואה את האב במצבו השברירי, הסופני. בעיני הילד בלבד, האב והאם הם תמיד כל יכולים, כמעט אלילים. וכל ילד נאלץ להתבגר ולגדול ולראות בנפול האלים הללו, דבר שבעצם מותיר אותו “לבד”. ובכן, במצב הזה, תלוי בטיב ההיקשרות הראשונית של הילד להוריו, יכולים לצוץ ולעלות רגשות שונים ומשונים. זה מעורר באדם חיל ורעדה, אצל אחדים ייאוש ובחילה, רתיעה, הדחקה, אבל גם חמלה גדולה ובגרות: ההורה לא באמת היה כל יכול כפי שחשב בעת היותו ילד, אלא הוא היה ועודנו בשר ודם, רק אדם, ממש כמו הילד עצמו שהפך מבוגר… זה בדיוק כפי שאמר הרופא בשיר של זך לבני המשפחה הנדהמים. החיים הם, בסופו של דבר, אוסף של “תדהמות”, ולעיתים חלקן נתפסות,לפחות בתחילה, כשליליות.

      בסרט מגנוליה, של פול תומאס אנדרסון,כל הנושאים הללו באים יפה לידי ביטוי,בייחוד שבריריותם של החיים,התנוונותם ואיזשהו רצון בלתי נשלט “להיגאל”,שבא לידי ביטוי באופן פתטי לחלוטין בסרט בסצינה גרוטסקית שבה בשיאו של הסרט מתחיל לרדת ברד של צפרדעים על העולם. טום קרוז משחק שם בדיוק דמות כזאת, המסרבת להתבונן באביה הגוסס, מדחיקה את אפשרות מותו בשל שבריריות היחסים בינהם מאז ומעולם(עוד מהילדות).יש שם סצינה רבת עוצמה שבה הדמות שטום קרוז מגלם, שאינה מסוג הדמויות שמוכנות לגלות איזושהי חולשה, פורצת בבכי מסחרר לעת מותו של האב.תדהמה על גבי תדהמה.

      רק התינוק הנולד לאוויר העולם, לא מייחס לתדהמה שהוא חווה שום תוית. עדיין. מי שיכול גם למות כך, או להתבונן כך במוות של אחרים, בייחוד הקרובים לו ביותר, מצבו ככל הנראה טוב מאוד.הוא יכול לבכות,להתאבל,להצטער,אבל וודאי שלא להיבהל ולהידהם מאפשרות הישארותו לבד.”יתום”.האם הוא באמת נשאר לבד?האם באמת מישהו נשאר לבד?

  3. איתן.

    יודע להעריך את עוצמת השיר מי שפעם הארץ כולה היתה תלמים נמשכים לעקביו – והיום נושם את כאב העכשיו, עכשיו בו גם המרחק בין השולחן לכיור הוא שדה אין סופי של צעדים קטנטנים. תודה לענבל ..

  4. רחל מדר

    אהבתי מאוד את התיאור האוהב של האיש שפעם
    פַּעַם הָיְתָה הֶחָצֵר כֻּלָּהּ
    סָרָה לִזְרוֹעוֹתָיו
    פַּעַם הָיְתָה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ
    תְּלָמִים נִמְשָׁכִים
    מֵעֲקֵבָיו.
    שיר נהדר

  5. רון גרא

    איך, מישהו שהיה כל יכול, עתה הוא שבר כלי,מתחמם בכתם שמש על כסא נדנדה על מפתן הבית.החיים עצמם.

  6. רחל בכר

    ענבל יקרה אין צורך להכביר במילים כדי לרגש וריגשת אותי עד דמעות.
    הצלחת לשאוב אותי אל תוך התמונה ולרגע ישבתי אני בכסא המתנדנד מתנחמת בכתם השמש .
    דימויים יפים ומקוריים, פשוט נפלא שיר הבנוי לתלפיות מן המסד ועד הטפחות.
    תודה.

  7. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    כשקראתי את השיר ישר חשבתי על אמי, אני כמובן לא יודעת למי השיר נכתב, אני כן יודעת כמה קשה לראות אנשים אהובים שפעם יכלו להכול והיום הצעדים קטנים. תודה על שיר מרגש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *