חיי שגרה / עודד בן־דוֹרי

הַכַּר הַגָּדוֹל שֶׁעָלָיו נִשְׁעָן גּוּפֵךְ
כְּשֶׁאֲנִי כִּמְעַט נִרְדָּם
וְאַתְּ מֵינִיקָה
דּוֹחֵק אוֹתִי אֶל קְצֵה הַמִּטָּה.

גְּבוּל מְלָאכוּתִי
מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם
מֻנָּח שָׁם
כְּמוֹ הָיִינוּ שְׁתֵּי מְדִינוֹת
שְׁכֵנוֹת

וְעוֹד מְעַט עוֹבֶרֶת עָלֵינוּ
מִלְחֶמֶת מֵאָה הַשָּׁנִים
כְּשֶׁאֲנִי מֵעֵז וְדוֹחֵף אוֹתָךְ
בְּרֶגֶל שְׂמֹאל
אֶל גְּבוּלֵךְ הַצָּרְפָתִי
לָחְמָה בַּעֲצִימוּת נְמוּכָה.

לְרֶגַע נִדְמֶה הָיָה
כִּי וִתַּרְתִּי
עַפְעַפַּי כְּבֵדִים עָלַי
הַפְסָקַת אֵשׁ
נִשְׁקֶלֶת בְּכֹבֶד רֹאשׁ
אַךְ כְּבָר הַמַּעֲרָכָה מִתְחַדֶּשֶׁת
וְגַם יָדַיִם נִשְׁלָחוֹת
אֶל קַו הַחֲזִית
אַלְבִּיּוֹן הַבּוֹגְדָנִית
מַכָּה שֵׁנִית.

גַּם הֲפוּגוֹת יָדַעְנוּ
בְּמִלְחֶמֶת הַהַתָּשָׁה
חֲפִיר עָמֹק
מָתוּחַ לְאָרְכָּהּ שֶׁל הַמִּטָּה
וְאֵין שִׁיטָה
אוֹ תַּכְסִיס
שֶׁיָּכוֹל לַמִּכְשׁוֹל הַזֶּה.

אֵיבָרַיִךְ נִשְׁלָחִים
מֵעַל הַתְּעָלָה
כְּמוֹ גֶּשֶׁר גְּלִילִים
וַאֲנִי מַזְעִיק כֹּחוֹת שִׁרְיוֹן
לְהָגֵן עַל קַו הַמָּעֻזִים
לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט
עַל רֹאשִׁי
הַמַּעֲרָךְ כֻּלּוֹ.

שְׁלַב הַגִּשּׁוּשִׁים נִמְשָׁךְ
עַד שֶׁקַּרְנֵי הַשַּׁחַר מַפְצִיעוֹת
נְסִיגָה לֹא תִּתְבַּצֵּעַ בִּשְׁלַבִּים
אֶלָּא בְּמַהֲלָךְ אֶחָד
כְּמוֹ בְּכִי הַתִּינֹקֶת
שֶׁפָּסַק בְּרֶגַע
וּכְבָר הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָהּ מָקוֹם
לְהִצְטַנֵּף
וּלְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם
בֵּינֵינוּ.