אישה חולמת בשפה מתה / רונית ליברמנש

אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בְּשָׂפָה
מֵתָה; מְרַפְרֶרֶת הַכּוֹתֶבֶת
לִגְרֵיס פֵּיְלִי חֶרֶף הַתִּעוּב
הַפּוּסְט אֲקָדֵמִי שֶׁהִיא
רוֹחֲשֹׁת לְפּוֹסְט שִׂיחִים
לְמִינֵיהֶם.
לָא מִנֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ
הָיְתָה הַמְרַפְרֶרֶת
מְשִׁיבָה לָהֶם.
אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בִּשְׂפָתָהּ
הַמֵּתָה, לְיֶתֶר דִּיּוּק
שְׂפָתָהּ הַגּוֹסֶסֶת,
וְאִישׁ מִבֵּין מִדְּעָנֵי הַמֹּחַ וְחוֹקְרָיו
הַסּוּמִים אֵינוֹ
יוֹדֵעַ
דָּבָר שֶׁכֵּן
הָאִשָּׁה שֶׁשְּׂפָתָהּ שְׁרוּיָה
בִּשְׁלָבֵּי
גְּסִיסָה מוּאָצִים
נִשְׁבְּעָה בַּיָּקָר לָהּ שֶׁהִיא
חוֹלֶמֶת,
לְמָשָׁל
עַל אִמָּא שֶׁלָּהּ,
בִּחְיוֹתָהּ בִּ־Present Continuous Tense
נִצְחִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

9 תגובות “אישה חולמת בשפה מתה / רונית ליברמנש

  1. אוולין כץ

    שיר לא קל
    ה"שפה מתה" בשני מצבים
    האחד כאשר השפה מפסיקה להיות מדוברת בחברה כפי שקורה לשפה הלטינית והיוונית העתיקה.
    המצב השני העצוב והצובט עד מאד, כאשר באוכלוסייה המבוגרת בעיקר, מתפתחת תופעה של שכיחה אירועים, מעשים, דברים מן ההווה הקרוב ביותר המידי, בעוד שאירועים רחוקים מן העבר מתעצמים בתודעתו של המתבגר.
    הכושר המילולי הרציף נפגע בהדרגתיות. במצבים כאלה אחת התופעות הנפוצות היא החזרה אל שפת האם לרוב לא במלואה, בעוד שהשפה שנרכשה לאחר העלייה לארץ משתבשת – מכאן אצל רונית השימוש בביטוי "שפה מתה".

  2. שלי ב

    נזכרתי בשיר "חולם בספרדית" (אני לא בטוחה שזה שמו). לטענת הזמר כשהוא חולם תמיד זה תמיד קורה בשפת האם .
    להבנתי בשיר זה, השפה ( שפת אם) מתה אך מקבלת זמן חסד נוסף. גם אם מדובר בגסיסה עדיין מדובר בחיים. בדיוק כמו אמה
    …"בִּחְיוֹתָהּ בִּ־Present Continuous Tense
    נִצְחִי."

    1. רונית ליברמנש

      הי שלי.
      משחק מילים בין "שפה מתה" – לטינית או אשורית/אכדית, לעובדה שהדוברת בשיר הולכת ומאבדת את אוצר המילים שלה עקב לקות כלשהי.ובמקרים רבים, השפה שנלמדה מאוחר יחסית (עברית, כשמדובר במי שעלו לכאן ממחוזות אחרים) -נשכחת ראשונה. ודווקא שפת האם שמורה. לפחות בחלקה.

  3. מוטי

    שיר מעניין מאוד, אבל נראה לי שלא הייתי ממש מבין אותו (או מתקרב להבין אותו) אם לא הייתי רואה ממש במקרה (ממש לפני מספר ימים) סרט תיעודי מאוד מעניין על דמות שבאופן מיידי תפסתי כמרתקת. מאוד מרתקת. אני מדבר על הבלשן, האנתרופולוג, הפילוסוף(ומסיונר בעברו הרחוק) dan everett .הוא חוקר יוצא דופן באקדמיה והמציא את עצמו מחדש, עבר טרנספורמציה עמוקה(מדהים!) כתוצאה מאינטראקציה מעניינת מאוד עם שבט אמזוני נידח בשם פיראה (אני מקווה שאני מתרגם את השם כראוי,באנגלית זה כך: Pirahã .) את הסרט אתם יכולים לראות בהשקעה ממש מזערית של זמן וכסף באתר שנקרא curiosity streams ולא רק ההנאה מובטחת, אלא הרבה יותר מזה, אם אתם באמת סקרנים. לדן יש שתי הרצאות בטד למשל, שלמרות שאינן מבטאות את הצד החזק שלו(הוא רחוק מלהיות המרצה הכי טוב בטד או אפילו קרוב לזה:),עדיין אחת מהן מאוד מאירת עיניים בנוגע לאבות אבותינו (הומו ארקטוס שקדם להומו ניאנדרטליס,שקדם להומו סאפיינס סאפיינס)ומקורות השפה האנושית והשנייה מהווה תקציר די טוב של כמה מהנושאים בסרט על שפתם של הפיראה. הוא פרסם גם מספר ספרים, חלקם נראים די מעניינים ומעמיקים(החלטתי ששווה להקדיש להם זמן מתישהו:)

    מה מיוחד בשפתם של הפיראה ובכלל בשבט הפיראה?(שנראה כי גם אליהם הזדחל כבר "הזיהום" של העולם המודרני ומתחיל לשנותם, בייחוד באמצעות הטלוויזיה) לטענתו של דן אברט, השפה שלהם נעדרת אותו מרכיב, שנועם חומסקי ראה כעיקרי לכל השפות ועל כן כמובנה באדם, דקדוק אוניברסלי ורקורסיה(recursion) .נעם חומסקי, כמובן, לא היה מאושר מהממצאים הללו ודחה אותם על הסף, בטענות שנראו לי בסרט לא רציניות במיוחד. הוא אף כינה את דן אברט שרלטן(נראה שטיעוניו של אברט נתמכים גם ממקורות אחרים באופן כזה או אחר, אבל בכל אופן לא נדחים חד משמעית בידי כל הקהילה המדעית, בין היתר, סטיבן פינקר למשל)

    טוב, אני לא בדיוק הטיפוס שיכול להכריע בין שני אלו וזה לא הדבר החשוב כמובן. בני הפיראה, שאותם חקר אברט, מתאפיינים בתכונות יוצאות דופן לא רק בשפתם, אלא גם באורח חייהם. הם חיים בזמן הווה מתמשך תמידי. לכן הם לא עוסקים בדיונים תיאולוגיים על אלוהים או כמה מלאכים יכולים לשבת על חוד של מחט (שאלו תלויי תרבות כנראה). למעשה הם לא מאמינים באלוהים ולא בשום דבר אחר שדומה לו (המפץ הגדול,הדת המדעית) והם גם לא יהיו מוטרדים מנושאים כמו "סופו של העולם" או ארמגדון. כל אלו נטולי כל מובן ומשמעות עבורם.הם חיים בכאן ובעכשיו, ממש כך וחוקרים אחרים שהצטרפו לאברט במהלך השנים טענו בפניו, שככל הנראה,ל פי כמות החיוכים והצחוקים שהם דגמו אצל האנשים הללו במהלך ביקורם, מדובר באנשים המאושרים ביותר בעולם!(טוב, אולי הדלאי למה ומתיה ריקאר, אלופי המדיטציה יכולים להתחרות בהם:)

    עדיין, בני השבט הזה,לפי טענתו של אברט מאופיינים בחשיבה ,שהיא די מאפיינת גם רבים בעולמנו המודרני, חשיבה אנתרוצנטרית. הם מכנים את עצמם "הישרים" וכל האחרים הם כמובן פגומים…כפי שזה נראה, יכול להיות שהם צודקים. בכל אופן אושר אמור להעיד על משהו. (יחד עם זאת, הטלוויזיה שהכניסו לחייהם לא תשאיר אותם מאושרים לאורך זמן, לצערנו)

    איך זה קשור לשיר מישהו שואל? ובכן מסתבר שזה קשור.ככל שהמציאות יותר רבודה, ככל שיש יותר רפרורים(או רקורסיה) לצורך העניין, ככל שאנו מסבכים יותר את העניינים בדיונים שנמשכים ונמשכים על דיונים שנמשכו ונמשכו(ועוד יימשכו ויימשכו), אנו מאבדים מרכיב משמעותי מאוד במציאות המיידית של חיינו, מרכיב הנסתר מפנינו ואשר יכול להיות שהוא המהות של האושר עצמו.

    מדעני המוח החוקרים הסומים(בהקשר זה בשיר,כנראה כל החוקרים הקוגניטיביים נניח,כולל הבלשנים) עסוקים יתר על המידה בהסברת תופעות באמצעים המדעיים העומדים לרשותם, אבל המציאות היא הרבה יותר מזה, הרבה יותר, כך כתב פרננדו פסואה,נ ראה כאילו הוא הבין מצויין את בני שבט הפיראה(ואחד ההטרונימים שלו, אלברטו קאיירו ,ממש חי כמותם בעולם האחר שפסואה המציא).הנה,גם אני עוסק ברפרור,כדאי להתאים את עצמי לשיר:(לקוח מתוך "כל חלומות העולם" בתרדום של פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי)

    "האל נולד.האחרים מתים.האמת
    לא באה ולא הולכת.משתנה רק הטעיה.
    נצח אחר יש לנו כעת
    והוא תמיד טוב מזה שכבר היה.

    עיוור,חורש המדע באדמה החרושה.
    משוגעת,חולמת הדת את פולחנה המיותר.
    אל חדש הוא רק מילה חדשה"
    אל תחקור ואל תאמין:הכל נסתר"

    כל השיר הזה של רונית ליברמנש בנוי על ריפרורים שמפנים לריפרורים.זוהי הרקורסיה
    תלויית התרבות, שעלולה לעיתים להרחיק אותנו כל כך מהמציאות המיידית, עד שהיא גם מרחיקה אותנו באופן בלתי נמנע אחד מהשני. היא יוצרת ניכור, היא יוצרת ניתוק ועל כן תחושה של תיעוב:

    מְרַפְרֶרֶת הַכּוֹתֶבֶת
    לִגְרֵיס פֵּיְלִי חֶרֶף הַתִּעוּב
    הַפּוּסְט אֲקָדֵמִי שֶׁהִיא
    רוֹחֲשֹׁת לְפּוֹסְט שִׂיחִים
    לְמִינֵיהֶם.

    זה משהו בסגנון ,מניין לכם לדעת מה מתרחש בתוך הראש שלי? מי אתם בכלל שתאמרו לי איך אני תופס את העולם,איך אני יוצר קשר,איך אני חושב,מה אני מרגיש ואם מה שאני יודע הוא נכון או לא,אמיתי או לא?

    כך פועלת המציאות בתוך המציאות בתוך המציאות בשיר. יש אישה(מיהי האישה,אנחנו לא יודעים,זה לא נתון,אין פרטים)והיא חולמת בשפה מתה(ולאחר מכן מוסיפה הדוברת בשיר,שנראה שהעניין הזה מהותי לה, שפה גוססת, שפה בשלבי גסיסה מואצים). יש כותבת(משוררת או סופרת), שכותבת על אותה אישה והיא עצמה מרפררת לסופרת גרייס קיילי, שגם לה יש סיפור על אב וביתו(להלן "שיחה עם אב"), שבה דמות הבת בסיפור ממציאה עבור אביה סיפור על דמות אם ובן וכל הדברים שלובים כל כך עמוק זה בזה, עד שלא ברור בכלל היכן הם התחילו, אם יש בכלל התחלה ומה זה בעצם אומר?(וודאי שזה אומר משהו,כדאי תמיד לשים לב לפרטים הקטנים:)

    האדם עצמו הולך לאיבוד בתוך המכלול, הקשר האנושי הולך לאיבוד בתוך המכלול, שפתו האישית של כל אדם, היא במידה רבה, בתהליכי גסיסה מואצים, היא מאבדת את היכולת למצוא את הדרך לליבו ולנפשו של האדם האחר, משום שהאדם האחר כבר אינו ממש מקשיב לה, אינו מאזין לה.הוא מאזין רק למה שהוא יודע,למה שעובר דרך המסננים שקבע בנפשו(לכן המדענים סומים,אבל לא רק הם כמובן)

    במידה מסויימת, זהו שיר על הניסיון הנואש לעיתים "להציל" את השפה, להציל את הקשר הזה המיוחד שיכול להיות באמת בין אדם אחד לרעהו, קשר שיש ביכולתו,כ אשר הוא אותנטי, אמיתי, בוער, לשנות לא רק את כל הצדדים המעורבים בקשר לתמיד, אלא גם להביא לשינוי גדול בעולם. שינוי מהותי. שינוי משמעותי.

    זה מה שקרה לדניאל אברט שפגש פתאום בחייו את בני השבט המדהימים הללו באמזונס. מרבית האנשים יראו בהם "פרימיטיביים" שאין מה ללמוד מהם, אבל זה לא מה שחשב דניאל אברט. הוא האזין להם ולשפתם הגוססת באמת ובתמים ועל כן מצא את הדרך לליבם ולנפשם. ,הוא שהיה מסיונר שבא להמיר אנשים אחרים לדת הנוצרית, מצא את עצמו מומר בידי אותם "פרימיטיביים",שלהם לא הצליח למכור את "המציאות" "האמיתית" "שלו". הקשר שנוצר בין שני הצדדים הללו,בסופו של דבר, יכול להתרחש בכל עת ובכל זמן ובכל מקום. בסרט יש קטעים נוגעים ללב שבה אברט שולח מסר לבני השבט לאחר שנאסרה עליו הגישה אליהם והם מחזירים לו תשובה מרגשת לא פחות.

    לָא מִנֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ
    הָיְתָה הַמְרַפְרֶרֶת
    מְשִׁיבָה לָהֶם.

    זה יכול להיות מתסכל מאוד להיות יוצר בעולם.שפתו של היוצר היא ייחודית, כשיגווע, תמות יחד עימו. אף אחד אחר לעולם לא ישתמש בה(ואם יעשה מישהו כך, ירגישו מייד בזיוף)האם היה או יהיה מישהו שיטה אוזן באמת, שיתפוס משהו ולא הזעיר ביותר מיופיה המזהיר, החד פעמי?

    1. רונית ליברמנש

      תודה על ההתייחסות המעמיקה.
      ה"רפרור" של הכותבת הוא אכן לגרייס פיילי כמו גם חץ שלוח, שהנמען שלו היא הכתיבה האקדמית הפתלתלה עד בלתי נסבלת לפרקים. וכן, גם עבודת הד"ר שלי נגועה, מן הסתם, באקדמיזציה מלאה ובחזרתיות בלתי נסבלת משום שכך נדרש כדי "להקל על הקוראים". כלומר, השופטים/ות.

      ולגבי מות השפה, הכוונה במקרה הזה הייתה ל"איבוד תמלילים". איבוד איטי ומתמיד של כישורים ורבאליים, של שכחת מילים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *