מחלצות פרווה / רחל אשד

אֲנִי תּוֹלָה אֶת עַצְמִי בְּסָדִין מְגֻלְגָּל
בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
וְקוֹפֶצֶת מֵחַלּוֹן עֲנָקִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
וְעוֹשָׂה לְעַצְמִי עוֹד הָא וְדָא בְּאוֹתָהּ קוֹמָה
עַד שֶׁכֶּלֶב לְבוּשׁ מַחְלְצוֹת פַּרְוָה
מַדְבִּיק לְשׁוֹנוֹ אֶל לֶחְיִי
וְשִׂמְחָתוֹ וְשִׂמְחָתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

פגישה עם כלב מהפכת את נקודת המבט.

7 תגובות “מחלצות פרווה / רחל אשד

  1. מוטי

    תגובתי היא גם תוצר של השראה מהשיר “חתולי הפרא” שלמעלה.לפעמים כדאי לחכות קצת ולא למהר.(אין לאן למהר וגם אין חשש שיקדימך אחר,כלשון המשורר:)

    תחילה סיפור זן קטן(לא לבעלי לב חלש, אם יש כאלו בכלל,בזמנינו)מתוך “ספר הזן של גו’ושו, יואל הופמן תרגם לאנגלית ודרור בורשטיין תרגם, לאחר מכן, לעברית(הוצאת בבל)

    “באחד הימים הנזירים של האולם המזרחי והנזירים של האולם המערבי התווכחו על חתול. מורה הזן ננסן ראה זאת, ולכן לקח את החתול, הרים אותו ואמר. “אם מישהו מכם יוכל לומר לי את המשמעות של זה, לא אשסף את החתול. אם לא תוכלו, אשסף אותו”. הנזירים אמרו דברים שונים בתשובה, אבל אף אחד מהם לא הניח את דעתו של ננסן.הוא חתך את החתול לשניים.
    באותו ערב ג’ושו חזר למנזר וניגש לראות את ננסן.ננסן סיפר לו מה שקרה ושאל ” מה באשר לך?האם היית יכול להציל את החתול?”
    ג’ושו חלץ את סנדליו,הניח אותם על ראשו ופנה לעזוב. ננסן אמר,” אילו היית שם,היית מציל את החתול”.”

    כל אחד מאיתנו יכול להיות החתול של ננסן בסיפור הזן של ג’ושו. ננסן הורג את החתול(או רוצח,או בעצם לא עושה דבר-תלוי את מי שואלים)משום שאיש בחדר סביבו, מהנזירים, אינו יודע כיצד להצילו. ננסן הוא החתול. ננסן הורג את עצמו (או רוצח, תלוי את מי שואלים) והנזירים עכשיו נותרו בלי מורה והם נפוצים, וודאי, לכל עבר,המומים ,כמו דור המבול.(זה נונסנס, זה לא קרה!)

    לא יכולה להיות תקווה גדולה או נחמה גם במילים. מילים וגם ספרים לא יחזיקו מים במקרה כזה.”תהיה חזק” או “תשכח מזה” או “החיים יפים” או “תתעשת”,או כהנה מילים וביטויים,אלה לא עזרו במקרה אחד שתואר בעיתונים בזמן האחרון.זה ממש כמו המקרה עם הנזירים.האדם שבמצוקה היה חבל תליה סביב צווארו והוא לא שמע את המילים הנכונות מהאדם שמעברו השני של הפלאפון!

    חתול אולי יכול להרשות לעצמו לא לחמוק מסיפור זן, כי יש לו הרבה נשמות, אבל גם חתול ממצה ,בסופו של דבר, את כל האפשרויות. כדאי להיערך מראש.(אדם אחראי על עצמו דבר ראשון ולאחר מכן על האחרים,כי אם אינו אחראי על עצמו ואינו יודע בעצמו, כיצד יוכל לעזור לאחרים?)

    כך גם במחשבות. מחשבה היא סוג של הוראה, אבל לא כל מחשבה מובילה למעשה, אלא היא בגדר אפשרות לעשיה או לאי עשיה, תלוי מי מתבונן במחשבות. אם יש מישהו מעל המחשבות, הרי שהוא יכול לחמוק מננסן ולברוח. למעשה ננסן לעולם לא יתפוס אותו. אם אין מישהו כזה, לא בטוח שיש מי שיציל אותו , מישהו קרוב, או “רחוק”, שימנע את גזר את הדין.

    בבניין שלנו מטפחים חתולים ומאכילים אותם. הסברתי לילדים: במקום שבו יש חתולים, אין עכברים ואין תיקנים. ברור שהם שאלו למה ולכן לקחתי אותם שני בניינים בסמוך כדי להמחיש להם את ההבדל. שם לא היו חתולים בכלל, כי כל החתולים מגיעים לבניין שלנו ותיקנים, לעומת זאת, זחלו שם למכביר.(אין לי אישית דבר נגד עכברים ונגד תיקנים, זה רק מוח “הזוחלים” שלי והמערכת הלימבית, שמעדיפים אותם רחוקים ממני 🙂

    על כן, על כל אחד לטפח ולהאכיל את החתולים שלו, אפילו אם החתול שלו הוא, במקרה, כלב. לכלב יש אינסטינקטים טובים מאוד, חוש ריח מפותח ואפילו חוש שמיעה לא רע בכלל. אז מה אם הוא רואה את העולם בשחור ולבן? גם אלה צבעים. כלבים אף הם, כמו החתולים, יצורים מוארים והם גם נדרסים פחות מחתולים, כי יש להם יותר שיקול דעת. כאלו הם פני האבסורד ולכן לא כדאי גם להסתמך רק על כלבים. כדאי תמיד שיהיה מישהו אחראי בסביבה, מישהו בוגר, מישהו שרואה את המציאות “כמו שהיא” ולא פוחד להביט לה בלבן של העיניים. מישהו שיכול להיות, אם הוא רוצה, גם כלב וגם חתול וגם פיל שעובר בחור של מחט. הוא כבר ידע מה לעשות. מכנים זאת אפילו בשם חוסן ואדם שיש לו חוסן, יש לו גם חסינות והיא אינה תלויה בזמן ועומדת בפני כל ארוע, אבסורדי ככל שיהיה. ננסן בכלל לא הרג וביתר את החתול. ננסן היה קוסם ואבוי לכל מי שחושב אחרת.(או חשב, כי בינינו, זה רק סיפור, מי אמר שזה קרה באמת?:)

    אבל בני אדם ממהרים לשפוט כל דבר בסטדנרטים של “עצמם” ותקופתם. הם אינם יכולים שלא לעשות זאת ולכן, על כל פעם שבו הם נמלטים מהמלכודת ומתגאים בכך ומרוצים, הם מכניסים את עצמם “מרצון”, “בעצמם”, למלכודת אחרת. המציאות משטה בנו באמצעות הפרשנות. אנו חיים בסטרס בשל דברים הנובעים מהמרחק שלנו מהמציאות. מי יוצר את המרחק ועל כן את ההתנהגות וההרגלים ההרסניים? (מנטליים ואחרים).יש לכך תשובה, אבל זה לא הדבר החשוב כרגע. כל אחד יכול ללמוד ולחקור בעצמו(אם הוא רוצה). מה שחשוב, זה מה הוא עושה.

    עכשיו הקטע של האחריות כלפי האחרים,שאולי קוראים שיר כזה ולא מוצאים שום כלב בסביבה או חתול.
    הנה כמה מקורות(לא חסר מקורות כמובן מעבר לאלו,שיכולים להתאים לכל אחד)

    מדען המוח ג’ו דיספנזה(joe dispenze)כתב ספר(אחד מבין כמה) בשם breaking the habit of being yourself .הוא מסביר שם מספר דברים מעניינים(לא הכל מדעי, יש יאמרו,אבל מי אמר שהמדע הוא תכלית הכל?:)
    ריק הנסון,הנוירופסיכולוג(ועוד כמה דברים:) כתב ספר בשם:
    resilient:how to grow an unshakable core of calm,strength and happiness (לפני שאתם מבטלים את העניין כעוד ספר של self help וכדומה, כדאי שתבדקו את קורות החיים שלו ואת האתר שלו, שבו הוא עורך קורס ארוך אונליין בשם the foundation of well being ).ריק הנסון תורגם גם לעברית(אם כי מדובר בספר אחר שלו, לא פחות טוב לצורך העניין)

    ואם אין לכם זמן, או שאינכם קוראים אנגלית,נסו ספרון קטן למדיטציה הנקרא omm -דקה אחת של מדיטציה (מדריך פשוט ומעשי כדי להכיר את עצמך ולחיות את החיים שתמיד רצית). זהו ספרון שהוא תמצית של הרבה תורות עתיקות וחדשות יותר משולבות עם מדע מדוייק. יש להם גם אתר, שבו רוכשי הספר מקבלים עוד הסברים, קטעי וידאו והדגמות.

    יש לציין, שחוץ מהעובדה שיש לי את כל החומרים הללו בבית(ועוד הרבה אחרים:), אין לי כל קשר, כמובן, לאף אחד מהם.שירות לציבור עבור כל אחד או אחת שחשים בתוך הראש שלהם מחשבות מהסוג המתואר למעלה. באופן עקרוני, זה עלול להיות כל אדם, בשלב כזה או אחר של חייו. יש בני אדם, שכתוצאה מאפקט הפלצבו של הדת למשל או אמונה מאוד חזקה, או קולקטיב מכיל, שהם חלק ממנו, הם די חסינים או לפחות נמצאים בסיכון פחות להתרחשויות אקראיות ובלתי צפויות של “אלימות” כלפי “העצמי”. עדיין, ראינו שגם אנשים דתיים סובלים בשל מקרים אקראיים וגם מהם יש מקרים שנופלים אנשים לתוך התהום.

    אדם יכול לפתח חסינות. הוא לא חייב להסתמך לא על המזל ולא על אלוהים ולא מילים(או על כולם גם יחד).יפה שעה קודם.אחרת,יש לו אפקט פצבו הפוך המכונה בשם נוצבו,איוב גם דיבר עליו כשאמר ” אשר יגורתי-בא לי”.

    ולסיום,אני מעתיק קטע מתוך ספרו של אלבר קאמי :”המיתוס של סיזיפוס”. היה ונותר ספר יסוד להבנה מעמיקה של עולם האבסורד וגם הוא מהווה נקודת התייחסות או נקודת מוצא לפיתוח חוסן או חסינות, שאינה בהכרח מתבססת על תקוות שווא או איזושהי נחמה.

    יכול להיות אפילו חמיקה או נחמה גם בתורות שבהן נראה לכאורה שאין תקוות שווא או נחמה, אבל גם שם מוצאים את הרצון לחמוק מאותו סבל בלתי מרפה באמצעות “הארה” או סיפורים אל איזשהו “בודהא”,סנגה,דהארמה.בכל אלו יש המבקשים מפלט.

    דווקא בזן של ג’ושו לא מצאתי שום מפלט, הוא דיי “קרוב” ברוחו לאלבר קאמי(אם כי הדמיון הוא כולו באחריות המוח הלא מספיק בהיר שלי:)

    טוב, הנה הקטע מתוך המיתוס של סיזיפוס בפרק על החירות האבסורדית(ע”מ 44-45),בהוצאת עם עובד ובתרגום צבי ארד

    “אני יכול להפריך הכל בעולם הזה המקיף אותי, הפוגע בי או מרגש אותי, מלבד את התוהו בוהו הזה,האקראי המלך ושיויון הנפש האלוהי הנולד מן האנארכיה. אינני יודע אם יש לעולם הזה משמעות שמעבר לו. אבל אני יודע, שמשמעות זאת איננה מוכרת לי, וכי לפי שעה אין לי כל אפשרות להכירה. מה פירוש יש לגבי למשמעות שהיא מחוץ למצבי? הריני מסוגל להבין רק במונחים האנושיים. אני מבין את הדברים שאני נוגע בהם, שהם מתנגדים לי. אך אני גם יודע, כי לא אוכל לגשר בין שתי וודאויות אלו, בין תאבוני למוחלט ולאחדות לבין חוסר האפשרות לצמצם את העולם הזה לעיקרון אחד, רציונלי ומתקבל על הדעת. באיזו אמת אחרת אוכל להכיר בלי לשקר, בלי להפעיל תקווה שאיננה בי, ושאין לה כל משמעות בגבולותיו של מצבי? לו עץ אני בין העצים, חתול בין בעלי חיים, כי אז הייתה לחיים אלו משמעות, או מוטב לומר כי לבעיה זאת לא הייתה משמעות, מפני שאני הייתי אז חלק מן העולם הזה, הייתי מהווה עולם זה עצמו, שעתה אני מתנגד לו בכל תודעתי ובכל דרישתי לקרבה. תבונה זאת,המגוחכת כל כך היא המנגדת אותי לכל הבריאה.אין אני יכול למחוק אותה במשיכת קולמוס. אני חייב איפוא לשמור על כל הנראה לי כאמת. עלי לתמוך בכל דבר הנראה מובן מאליו, אפילו הוא נגדי. ומהו ייסוד הקונפליקט, ייסוד הקרע בין העולם לבין רוחי, אם לא מודעותי אליו? אם אני רוצה איפוא לקיימו, אזדקק למודעות מתמדת, שבה ומתחדשת תמיד, דרוכה תמיד. דברים אלו עלי לזכור ברגע זה. ברגע זה האבסורד כה גלוי לעין ובו בזמן כה קשה לכיבוש, נכנס לחיי האדם ומוצא בהם את מולדתו. ברגע זה עוד יכולה הרוח לנטוש את השביל השחון ,המיובש, של המאמץ הצלול. שביל זה משתלב עתה בחיי היומיום. הוא שב ומוצא את עולם האנחנו האנונימי, אבל האדם חוזר לשם עכשיו עם מרדו ועם פכחונו. הוא נגמל מן התקווה. גיהנום זה של ההווה הוא סוף סוף מלכותו. כל הבעיות שבות ומופיעות בכל חריפותן. הוודאות המופשטת נסוגה מפני הליריזם של הצורות והצבעים. הקונפליקטים הרוחניים מתגלמים וחוזרים אל המקלט העלוב והמפואר שבלב האדם. גם אחד מהם לא נפתר. אך כולם שינו דמותם. האם ימות האדם, יימלט באמצעות הקפיצה, יקים מחדש בית של רעיונות וצורות במידתו שלו? או אולי להיפך, יקיים את ההימור הפולח והנפלא של האבסורד? הנה נעשה כאן מאמץ אחרון ונסיק את כל מסקנותינו. הגוף, הרוך,היצירה, הפעולה, האצילות האנושית, ישובו ויתפסו אז את מקומם בעולם מטורף זה. סוף סוף ימצא בו האדם את יין האבסורד ואת לחם האדישות, שבהם הוא מזין את גדולתו”.

    שימו לב שהוא מדבר כאן על “הליריזם של הצורות והצבעים”, למעשה על עולם התופעות, שמופיע כאן בשיר בדמותו של הכלב ויש לו משמעות גדולה מאוד גם בדוגמה שנתתי מסיפור הזה ומעולמם של ננסן וג’ושו.קראתי בספר אחר על תחושת “ההשתאות” שיכולה לקנן באדם לנוכח העולם הזה,שבו, למעשה לא צריך כל הבדל בין “קודש” “לחול”.

    הליריזם של הצורות והצבעים, המקלט העלוב והמפואר של הלב||(של הרגש!), כל אלה הם חלק מהאפשרויות של האדם לפתח חוסן מבלי לשגות באשליות או בתקוות שווא. מצד שני, כל פיתרון שהוא, כמובן עדיף, מאשר לשקוע בניוון ללא תוחלת שעלול להוביל את האדם לסופו.סופו של האדם יגיע בכל מקרה.לשאוף לחוכמה, משמעה, לפחות בעיני, לא לפחד מהסוף הזה,אבל וודאי שלא להאיץ את בואו בשל אווילות או חולשה נמנעת.הרגל. איזשהו “עצמי” שהאדם מאמין בו בשעה שהוא ממש לא קיים.

    העיסוק במחשבות שליליות ורגשות שליליים מטביע את האדם.אני זוכר קטע אחד משל פרנץ קפקא שבו העיד על עצמו בדיוק את הדבר הזה. דווקא בסוף חייו, כאשר ידע, שכבר אין תוחלת אחרת, הרגיש מאושר מאי פעם ותפקד סוף סוף מבלי יותר מדי מחשבות.

    בכל מקרה, אם נחזור שוב לקאמי, בהמשך הספר הוא מתאר אפשרויות שונות של קיום עבור האדם האבסורדי ,הן , כמובן, לא האפשרויות היחידות הקיימות, אלא בסך הכל אלו שנתפשו כחשובות ביותר בעיניו של קאמי. אחת מהן היא “היצירה”. בסופו של הספר, ממש לקראת הסוף הוא מתאר את המיתוס של סיזיפוס, כפי שהוא רואה אותו(אולי הקטע הלירי והיפה ביותר בספר)כך הוא מסיים:

    “אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל היבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר”.

    אכן. בשיר הזה השמחה אינה עדיין אושר, אבל היא יכולה להפוך לאושר. זה בדיוק האושר שדיבר עליו אריסטו והזכיר אותו וויטגנשטיין בטרם מותו. זה אושר שמעבר לשמחה או עצבות רגעיים, זהו סיפוק שלא ניתן לשרש אותו או לערער עליו.זה התפקיד של האדם למצוא אותו, בתוכו.

  2. שלי ב

    אהבתי את השימוש בספרה 8 כסמל לקשר המעגלי בין שמים וארץ. אולי רמז שאין מדובר בניסיון הראשון יתכן שגם לא האחרון ולכן
    האסוצאציה הראשונית שעלתה בקריאה של המשפט : “מדביק לשונו אל לחיי ושמחתו ושמחתי” היתה של הניב “תדבק לשוני לחיכי…”
    מעין שבועה להתגבר על הניסיונות האובדניים ולהתמסר לנתינה – הכוח המניע בחיים .
    תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *