צריך יותר מֵרוח / ליאורה בן־יצחק
צריך יותר מֵרוח / ליאורה בן־יצחק
הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת
דַּרְכּוֹן זָר אֵינוֹ מַקְנֶה בִּטָּחוֹן
כְּפִי שֶׁחָשַׁבְנוּ
נִשְׁאַרְתָּ.
בּוֹכָה עַל הַנְּעָרִים שֶׁאֵינָם
צְעִירִים מַדְלִיקִים נֵרוֹת זִכָּרוֹן
וְשָׁרִים.
צָרִיךְ יוֹתֵר מֵרוּחַ עַל מְנַת לִחְיוֹת
הַטִּילִים מַבְהִילִים
כּוֹס הַמַּיִם שֶׁלִּי מִתְרַסֶּקֶת.
ניקוד: יאיר בן־חור
שירהּ של ליאורה בן־יצחק הוא שיר אקטואלי, המתאר את החיים הלא קלים בישראל גם למי שיש ברשותו דרכון זר. גם בחו"ל אתה נשאר ישראלי וחי את הדאגה יום־יום. סיום השיר פסימי: מים מספקים חיים, וכוס המים מתרסקת על כל המשמעויות הנלוות לכך.
8 תגובות
זיוה גל
משפט המפתח כפי שאני רואה אותו:
בּוֹכָה עַל הַנְּעָרִים שֶׁאֵינָם
צְעִירִים מַדְלִיקִים נֵרוֹת זִכָּרוֹן
וְשָׁרִים.
הרצף הזה של מוות של מלחמה על פני הדורות- איננו מפסיק.
וגם התבגרותם המהירה מדי של צעירי הדור, כמשמעות נוספת ומקבילה.
"צָרִיךְ יוֹתֵר מֵרוּחַ עַל מְנַת לִחְיוֹת" אמירה אירונית
שהיא הפוך על הפוך
כי מלחמה לא פותרת דבר רק נעשית יותר ויותר מפחידה
ו"מבחילה" בלשון השיר
המים שהם סמל לחַיוּת ולעוצמת חיים מנקודת ראות ממוקדת
ואישית.
המעגל מתהדק בפתיחה ובסיום ואיננו מבשר טובות באחיזתו:
הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת
כּוֹס הַמַּיִם שֶׁלִּי מִתְרַסֶּקֶת.
זיוה גל
ועוד משהו אם אפשר, להוסיף:
דווקא הצליל בחרוז המלבב
יש בו ניגוד צורב:
בִּטָּחוֹן כנגד
זִכָּרוֹן
זִכָּרוֹן מול
בִּטָּחוֹן
המסרב להיות השגרה
בתודעה של הדוברת
המסרב להיות השלמה מתוך הרגל
וסוחף (גם את הקוראת במקרה הזה)
ל"מרד" כלפי הסיטואציה
לפחות במחשבה ובתחושה
למחאה כנגד מצב שאין בו פתרון
וגם השירה – אינה אלא שירה מקוננת (מלשון קינה, שירת אבל)
"בּוֹכָה עַל הַנְּעָרִים "
"צְעִירִים מַדְלִיקִים…וְשָׁרִים. "
ליאורה בן יצחק
זיוה יקרה,
אוהבת את כניסתך לתוך השיר בהיבט פנימי על כל מרכיביו
בניתוח מרתק.
המון תודה ♥
ליאורה
אביב חזק
הרוח מתחברת מהזיכרון האינידבידואלי אל הזיכרון הכללh הלאומי
השיר משקף את התהוותינו המותנית עם הזיכרון הפנימי והחיצוני עם ההוויה הפנימית והייקום
אונהת
ליאורה בן יצחק
אביבית יקירה,
אוהבת את ראייתך פנימה והחוצה עם המציאות הקולקטיבית, לצערי המציאות לא השתנתה בהרבה.
השיר נכתב אחרי רצח שלושת הנערים שלא הרפה ממני.
המון תודה לך ♥
ליאורה
עודד ניב (נימקובסקי)
לְלַקֵּט תַּפּוּחִים
אַחַי, צֶאֱצָאֵי הַקָּרְבָּנוֹת, רְאוּ זֶה פֶּלֶא –
לֹא בָּאִים לִגְבּוֹת חוֹב דָּמִים
הֵם בָּאִים לְלַקֵּט תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים בַּבֻּסְתָּנִים
לִגְמֹעַ מֵהַבִּירָה הַמְשֻׁבָּחָה
לִטְרֹף נַקְנִיקִיּוֹת מְחֻזָּרוֹת וּשְׁנִיצֵל
וּלְקַנֵּחַ בִּ"שְׁטְרוּדֵל"
וְכָךְ, גַּם "לַעֲשׂוֹת תִּסְפֹּרֶת" שֶׁל חוֹבוֹת
לַמְאָרְחִים. פִּתְרוֹן סוֹפִי?
ברלין
לְמִי אֲנִי עָמֵל?
לְמִי אֲנִי עָמֵל?
מַשְׁקֶה עֵץ פְּרִי
מִזֶּרַע
מְגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת
וְקֹר
וּצְרִיבַת הַשֶּׁמֶשׁ.
וְהִנֵּה בָּשְׁלוּ הַפֵּרוֹת
יָפִים וּמְשֻׁבָּחִים
וּבָא זָר, לֹא מִזַּרְעִי
וְקוֹטְפוֹ כְּשֶׁלּוֹ.
קובי וינר
ליאורה שלום. השיר טוב מאוד לטעמי. רב שכבתי ורב מידתי. הבית הראשון השיא אותי אל ימי טרום המלחמה העולמית השניה. אל חווית הפליטות היהודית.
בהמשך נראה שהשיר פונה אל תחושות והרגשות דומות של הגורל היהודי בישראל.
עם כל זאת יש להרגשתי ממד קיומי אישי, במלחמה האישית ,של הפרט. התמודדות עם מלחמתה החיים במחלה, למשל.
קראתי בעיניים מעריכות.
שלך.
קובי וינר
ליאורה בן יצחק
שמחה למחשבותיך קובי יקר,
המציאות שלנו בארץ מקשה מאוד על רבים מחבריי. ישנם ישראלים שבחרו לחיות בשדות זרים חבריי הטובים ילדיי ואני
נטועים חזק באדמה הזו.
נעה עם השיר מהאישי/הפנימי לקולקטיב. הוא בחלט משקף את המציאות היום יומית שאינה פשוטה כלל וכלל.
שמחה לקשר שחודש אחרי שנות אלף.
ידידתך, ליאורה