לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)
לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)
לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר מֵאֲחוֹרַיִךְ
כְּדֵי לְהִתְגַּעֲגֵעַ אֵלָיו
לֹא חוֹתָם שֶׁל נְשִׁיקָה
לֹא הִלָּה שֶׁל חִבּוּק
לֹא נִימָה מְלַטֶּפֶת
לֹא בֶּגֶד שֶׁפָּשַׁטְתְּ
לֹא תַּכְשִׁיט שֶׁעָנַדְתִּי עַל קְשִׁי עָרְפֵּךְ
לֹא בֹּשֶׂם עִקֵּשׁ
לֹא מִטָּה סְתוּרָה, נוֹשֶׁמֶת
רַק חַלּוֹן פָּתוּחַ וּוִילוֹן מוּסָט
מִתְנוֹפֵף כְּרוּחַ רְפָאִים.
שיר על היעדר. בתום שמונה משפטי שלילה, מן האהבה לא נותר דבר, פרט לחלון הפתוח והווילון המוסט, שמזכירים שוב ושוב את העבר – הגם שהחלון הפתוח אינו פותח פתח לדבר מה חדש.
7 תגובות
דוד אדלר
שיר שתוכנו בהיר (אי-געגועים) ושאינו יכול להתפרש לשתי פנים. סופו מרשים במיוחד מבחינה פואטית ומעיד שלמרות אי-הגעגועים "צל העבר" עדיין מרחף, מעיק ואינו מרפה.
רחל בכר
שיר נהדר.
נשאלת השאלה מי הותיר את החלון פתוח, האם אותה אחת ?
אם כן רוח הרפאים שנכנסת לא משאירה מקום לספק שאין פתח לתקווה כי אפילו הרוח שמפיחה רוח חיים הופכת לרוח רפאים
ואולי טוב שכך רק כאשר פרק נחתם, אפשר לפתוח פרק חדש.
נילי אושרוב
נפלא.
מתרשמת כי מתיאור ההיעדרות עולה נוכחות מוחלטת והעצב שחשה עם קריאת השיר, נובע מחסר בתוך הקשר והתפשרות לגביו, כשאת כמות החמצן הנדרשת מספק חלון פתוח והוילון התלוי עליו, שמרפרף בעת משב רוח, מעיד על תנועתיות מסויימת בלבד. ולא מפסיקה לחשוב על החלון הפתוח, כהזדמנות בלתי ממומשת.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר נהדר ,חווית האין מאוד חזקה כאן , השורות המתחילות במילה לא וסוף השיר " רק חלון פתוח ווילון מוסט מתנופף כרוח רפאים.. מביא לתהיה מי הדמות או האין דמות…..אהבתי מאוד. תודה
אייל סרי
מקסים, מרגש וצובט
mukieldad
אהבתי מאד,קל להזדהות,לא נשאר ממנה "כמעם" כלום לזכרון, אך בכל זאת,הדובר פגוע חלונו פתוח מוסט לרוח,לאותה הרוח שהביאה אותה ולקחה אותה,ואולי בכל זאת,גם תחזיר אותה.הספור לא נחתם.החלון פתוח.הוילון מוסט אבל לרוח..אילו היה החלון סגור-היינו מבינים שאצלו הסיפור נסגר.הסיפור איתה נשאר פתוח, כאותו חלון ,כאותו וילון המתנדנד ברוח.
לאה הרפז
למרות שאנחנו לא מכירים את הדמות שנטשה את הדובר, אנחנו מכירים אותה מן התוך והפוך, אל החוץ.
הדמות הזו היא מסודרת עד להחליא. כשהיא עוזבת מקום, היא לא תותיר פרור אבק. הגיבור משאיר את
החלון פתוח שמא תיתחרט, תתגעגע ותשוב, אבל אפילו הבשם שלה עיקש שום חפץ שהיה שייך לה ילא
ישאר איתו אלא יילך איתה, לאן שתלך. אפילו להתגעגי לא יהיה למי ולמה היות האישה הנוטשת איננה מן
החוזרות וזה העצוב שבשיר. אין תווה לשום שחה וניסיון לשוב ולהיות יחד. אפשר לסגור את החלון היותר
ומלבד, אוליבדרך ניסית תבוא טירקנבל – איש לא יבוא לכאן