שני שירים / רחל אשד
שני שירים / רחל אשד
*
כֹּה רַבָּה הָיְתָה הַתְּעוּזָה שֶׁנִּדְרְשָׁה
לֹא לִשְׁלֹחַ יָד לַאֲסֻפַּת הַכַּדּוּרִים
לֹא לִקְפֹּץ לִבְאֵר חַסְרַת פָּנִים
לֹא לְהֵאָסֵף לְשַׁלְוַת תָּמִיד.
כמו משב רוח
הַכְּאֵב דִּבֵּר אֵלַי מַהֵר
תִּתְחַפְּשִׂי, הוּא אָמַר
תִּתְכַּסִּי בִּי, תִּתְכַּנְּסִי
תַּעֲבִירִי אוֹתִי כְּמוֹ גַּל
כְּמוֹ מַשַּׁב רוּחַ צִנָּה בִּשְׂמִיכָה
נִסִּיתִי.
ניקוד: יאיר בן־חור
שני השירים הקצרצרים הללו מדברים באומץ על נושא המאבק. יותר מכול הדוברת מבקשת לחיות, לעבור בשלום את הנחשול המאיים להטביעהּ. לכן היא מקשיבה לכאב ומחפשת דרכים להציל את נפשה.
13 תגובות
שמעון אביאור
שירים מרים וחזקים. שאפו
גבריאלה מורז
סיטואציה מאד מורכבת ודרמטית מתוארת על ידי המשוררת בדייקנות ועם זאת במינוריות, בלי כל פאטוס או מילים נשגבות.
כל מילה שקולה וכפסיפס חכם מאד מופיעה בחשיבות רבה באמירה.
אני קוראת לסיטואציה זו "להרדם בשלג" והיא מוכרת לי היטב.
רחל אשד
תודה גבריאלה. מוכרת לי מאד התחושה של "להירדם בשלג".
מוטי
חזק מאוד!
לעיתים הכאב הופך להיות העוגן היחיד של האדם המזכיר לו שהוא עדיין חי.
אכן,אומץ הוא הדבר הנדרש כדי לעבור את הים הסוער הזה מבלי לטבוע ודרושה גם יכולת אחרת- ללכת על פני המים.
זאת היכולת שמובילה לטרנספורמציה ומובילה את האדם לקרקע "מוצקה" גם כאשר מתחתיו המעמקים.
יש רבים וטובים מבין הטובעים שלא עמדו במבחן ולא פיתחו יכולת כזאת ויש בשיר אמפטיה גם כלפיהם,כי לא ברור לחלוטין אם לא היה בהם האומץ.ייתכן והיה להם האומץ,אך כדרך הטובעים הם איבדו כוחות בבהלה ולא היה אף אדם בסביבה להושיט להם יד לעזרה.אולי הם גם לא ידעו לבקש עזרה,אולי אובדן האמונה שבקשת עזרה היא אפשרית היה המוטיב העיקרי בחייהם.במצב כזה,כל אומץ מתמסמס ושוקע יחד עם האדם,כי האדם אינו רואה טעם להמשיך להאבק.
נראה לי שעל כל אדם תמיד לזכור שהאדם העומד מולו יכול להיות בדיוק אדם כזה,ברגע שבו הוא צריך יותר מכל מעט חיוך ואמפטיה.אולי הוא משדר משהו קשה שמרחיק אותו מהבריות,אבל כל אדם שיזכור את גרעין אנושיותו ויתחבר אל האדם ממולו ברמת ההוויה העמוקה ביותר באותו רגע,יהיה כמי שהושיט יד לטובת הטובע ועזר לו בניצוץ שהעביר להתחבר שוב לעצמו ולהתעשת.
אחר כך יבוא האור.
רחל אשד
תודה מוטי על תגובה מדייקת למצבי צלילה. אכן, הושטת היד לטובע היא בבחינת : "שום דבר אנושי אינו זר לי", אמרה שלימדה אותי אמי ז"ל, ושלאורה התחנכתי.
תמרה אור סלילת
שירים נוקבים, מפלחים. בכה מעט מילים מתארים את תהום היאוש.
שאלה: מדוע אסופת כדורים בפ' דגושה?
רחל אשד
תודה תמרה על תגובתך. ולשאלתך: בדקתי במילון אבן שושן, וגם בו מופיעה פ' דגושה. אני חושבת שזה בגלל הקובוץ, וכי לו היה שורוק לפניה, היא היתה רפה.
לאה נרפז
שני השירים בעיני, הם שיר אחד וזה היה נכון לפרסם אותם יחד. השיר הראשון מתאר בדייקנות קמצנית
את הסיטואציה, את כמות כוחות הנפש הנדירים במצבי קיצון כאלה. השיר השני מתאר את ההתמודדות ואת
הדבר היחיד אולי שניתן לעשות. "ללבוש את הכאב" על מנת שיראה, פן תפגוש אדם הפנוי מעט מעצמו
שיבחין במצוקה ויושיט יד, שזה הדבר הכי חכם לעשות. "גיבורים" לא יוצאים מהמבוך הזה בשלום. "גבורה"
במקרים כאלה מסתיימת גרוע.
שיר חזק ונוקב הפונה בעצם אל העוברים והשבים, אל המשפחה אל כל מי שנקרה בדרכה של הדוברת: שימו
לב, יש כאן מצוקה. זה שיר חכם והכרחי במצב יחסי האנוש שהשתרשו בחברה: אני יושב על המושב באוטובוס
תוקע את הראש בסמרטפון ולא רוצה לראות אם עלה לאוטוסוס אדם הזקוק נואשות למושב בו הוא יושב. הניכור,
גם במשפחה הגרעינית הקיים היום השיר הזה הוא מעין צלצול בפעמון ענק: התעוררו, לפני שהאסון מתרחש!
רחל אשד
תגובתך לשיר מרגשת אותי מאד, לאה יקרה.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
רחל יקרה, שני השירים רגשו אותי וחשתי הזדהות , את כתבת רגעים בחיים כאילו היית בתוכי , שירים חזקים הבאים ממעמקים , שירים המתארים מצבים קשים ואת לא עושה הנחות מניחה את הכאב כמו שהוא כמו גם את העצב , אהבתי, אהבתי מאוד. תודה
אוולין כץ
רחל יקרה שני שירים חזקים ומעולים שרגשו אותי עד מאד. סיטואציה מורכבת ולא קלה של מצוקה, של קושי לא רק בהתמודדות כי אם גם בקושי לפנות לעזרה, להשיג חיוך, אמפטיה והבנה. התחושה מוכרת לי מאד.
בשיר השני ביטוי מדהים של התכנסות, הייתי אומרת התמסרות לכאב שהופך בן לוויה קבוע ונאמן "הַכְּאֵב דִּבֵּר אֵלַי מַהֵר"
אגב אם איני טועה ב 9 לחודש זה יועלה הנושא של ההתאבדויות בארץ נושא טאבו שאין מרבים לדבר עליו.
המילה אֲסֻפָּה כתובה אצלך מדויק. בספרי החדש "צל של משחק" כתבתי שני שירים על הנושא, אך לי לא היה את האומץ לפרסם.
לאה נרפז
רחל אשד, תודה לך למחמאה שלך אבל לא כל שיר מושיב אותי לכתוב לו תגובה וכל כך מעמיקה. כאן השיר
שלך כפה את עצמו עלי. היה כאן מפגש בין כותבת לקוראת וזה מה שיצא. ערב נעים ובהצלחה עם הכתיבה.
את עושה את זה היטב.
רחל בכר
שני שירים קשים ומעוררים הזדהות רבה.
הכדורים נאספו כאילו על פי צו, להעמיד במבחן , הדימוי הזה הזכיר לי את הפיתוי לנהות אחר העדר, ומבחן כוחו של הבודד מול הרבים.
הבאר חסרת פנים, כלומר באר שיבשו בה המים (סמל החיים) מסרבת לשקף את החיים ומאלצת לראות את האמת נכוחה
פעם הידיים עומדות במבחן ופעם הרגליים, החשיבה היא אנליטית ולכן מצליחה הדוברת לגבור על החולשה ואולי הכניעה.
בשיר "כמו משב רוח" הכאב מדבר מהר, לא נותן שהות לחשיבה לבחינה של האפשרויות ולכן הדוברת משתכנעת ומנסה.
מאד אהבתי את השירים.