הבטן הרכה / שאול פורת
הבטן הרכה / שאול פורת
אֲנִי שׁוּב מִתְכַּוֵּץ מוּל הַבֶּטֶן הָרַכָּה שֶׁל הַמֵּרוֹן,
כְּמוֹ בַּקַּיִץ הָאָרֹךְ הַהוּא, זוֹכֵר אֶת פְּגִיעוּתוֹ,
מַטְּחֵי טִילִים שֶׁמִּתְדַּפְּקִים וְנִדְלָקִים בְּכֹחַ,
מַצִּיתִים אֶת מִכְמְנֵי הַחֹרֶשׁ הַיָּרֹק,
רַחַשׁ עָלִים הַנִּרְמָסִים עַכְשָׁו, וּלְטָאוֹת חֹמֶט רַבּוֹת וּמִתְרַבּוֹת,
שִׁירָתָם הַיָּפָה שֶׁל הַשִּׁחְרוּרִים, רַכָּה וּמִתְגַּבַּעַת,
גְּלָלֵי פָּרוֹת רוֹעוֹת, פְּרִיחַת הַלֹּטֶם וְקִדָּה שְׂעִירָה,
הַבֹּץ חֲלַקְלַק, נֶעֱזָר כְּבָר בְּמַקֵּל,
אַלּוֹנִים, פְּרִיחַת לְבָנִים וּקְטָלָבִים עֵצִים זָרִים,
בְּגֹבַהּ שֶׁל 600 מֵעַל הַיָּם הָאֲוִיר כָּל כָּךְ נָקִי, נִשְׁלַח גְּלוּיָה,
הַזִּכְרוֹנוֹת מְטַפְּסִים וּמִתְנַשְּׁמִים, לִפְנֵי יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים שָׁנִים, אֵיךְ הַשְּׁבִילִים לֹא מִשְׁתַּנִּים,
אוֹתָם הַנְּעָרִים מִתְאַרְגְּנִים עַכְשָׁו בְּחִרִבֵּת חֲמָמָה, אוֹתָן הַנְּעָרוֹת,
חַנְיוֹן שֶׁל לַיְלָה,
לְמָחֳרָת יַעֲלוּ לַגֶּ'רְמָק, שְׁבִיל הַפִּסְגָּה, בִּקְתַּת הַיַּעֲרָן,
לַמַּרְגְּלוֹת הָהָר הַכֹּל שַׁיָּךְ כְּבָר לְמָשִׁיחַ,
בָּתֵּי תְּפִלָּה וּנְדָבוֹת, וְיָם שֶׁל יְשׁוּעוֹת, קְמֵעוֹת קְדוֹשִׁים,
רַק צָרִיךְ לְהַאֲמִין,
פִּתְאֹם הַשְּׁבִיל נִשְׁמָט וְנֶעֱלָם עַל סִמּוּנָיו,
אֲנִי עוֹלֶה וּמְטַפֵּס, הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק,
צָרִיךְ לַחֲזֹר לַנְּקֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהּ עוֹד רְאִיתִיו,
מָתַי? לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה?
נִשְׂרָט מִסְּבַךְ שֶׁל קִיסוֹסִים וְאַלּוֹנִים, חוֹצֶה אֵלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁל סֶלַע,
אַדְמַת הַבֹּץ חֲלַקְלַקָּה, הַזֵּעָה שׁוֹטֶפֶת אֲבָל הַיּוֹם הֲרֵי קָרִיר,
פִּתְאֹם הוּא לְרַגְלַי, יָרֹק לָבָן יָרֹק, נוֹשֵׁם עָמֹק, הַדֹּפֶק שׁוּב נִרְגָּע,
נַעַר וְנַעֲרָה מַתְחִילִים עַכְשָׁו אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַתְחָלָה,
הוֹלְכִים מַהֵר, תַּכְלִיתִיִּים, חוֹשְׁבִים אוּלַי יַצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ,
לְלָכְדוֹ בְּתֹאַם תְּנוּעָתָם, בִּזְרִיזוּתוֹ שֶׁל צַעֲדָם הַמְחֻשָּׁב,
ניקוד: יאיר בן־חור
שיר המסע היפה הזה מעורר מחשבות רבות על העבר מול ההווה, הפחד מפני השכחה, האהבה לארץ לצד ההסתייגות ממנה ועוד. המכלול המורכב הזה עטוף בתיאורי טבע מזמינים ומשכרים.
8 תגובות
סוזי רזניק
יפה!
יואב סנטו
המפגש הבא של סלון הספרות של רונית ויואב יתקיים ב-26/09/2016 בשעה 18:30 ברחוב חיבת ציון 5 רמת גן. הנושא המרכז,"שימחה". אנא התחילו להפיץ את הפרטים בין החברים ולשלוח כתובים למערכת. רונית ויואב
מיכל
שיר יפה, מעניין, תיאורים עשירים וסוף מפתיע. תודה
מוטי
בני אדם נאחזים בטבע כדבר שאינו משתנה,בעוד הם עצמם משתנים גם משתנים,מזדקנים,
מאבדים את חוש ההתמצאות לעיתים וגם נזקקים למקל בעודם עלולים למעוד בכל רגע באדמת הבוץ החלקלקה..יחד עם זאת, בתוך אותו טבע יש הרבה תום והתחדשות תמידית שגורמת גם למשורר בשיר הזה להיזכר בתקופות אחרות בחייו,שנופים אלו שהוא רואה עכשיו מזכירים לו.יש בו כמובן גם איזכור למלחמה ידועה כלשהי,אבל למעשה מדובר במלחמה תמידית שנערכת בתוך האדם עצמו,שבו כוחות שונים וחזקים מתחרים שוב ושוב זה בזה.ולבסוף איזשהו אלמנט של פיוס לא שלם לחלוטין, שבא לידי ביטוי אולי לא באמצעות האמונה באיזושהי גאולה(שהאיזכור של "המשיח" הוא ביטוי אירוני מסוים שלה לדעתי)אלא באיזכור מציאת השביל מחדש ותיאור הנער והנערה העולים בו שוב.החיים ללא ספק מנצחים והחיים הללו אינם שונים מהטבע והאדם במובן מה הוא חלק מאותה נצחיות,למרות ועל אף צדדים מסוימים בתוכו שלא תמיד מבינים זאת.אותם צדדים הם אלו המביאים במידת מה לסיום אירוני של השיר,ביטוי של השלכה שמבצע הכותב על הדור הבא של ההולכים במעלה המשעול:
נַעַר וְנַעֲרָה מַתְחִילִים עַכְשָׁו אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַתְחָלָה,
הוֹלְכִים מַהֵר, תַּכְלִיתִיִּים, חוֹשְׁבִים אוּלַי יַצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ,
לְלָכְדוֹ בְּתֹאַם תְּנוּעָתָם, בִּזְרִיזוּתוֹ שֶׁל צַעֲדָם הַמְחֻשָּׁב,
בגדול,הזכיר לי גם במידת מה את שירו האלמותי של וורדסוורת :
Lines Composed A Few Miles Above Tintern Abbey
לא נראה לי שיש דימיון מוחלט בינהם כמובן,אבל אני מניח שהמשורר
הנוכחי יונק במידת מה מאותה מסורת בכתיבת השיר הזה בשילוב אלמנטים
מודרניים אחדים.בכל מקרה,שיר יפה מאוד,מעוצב יפה מאוד וגם נוגע ללב במקומות הנכונים ובעדינות הראויה.:)
רחל מדר
בחרתי להגיב לשורות שמצאו חן בעיני למרות שאהבתי את השיר בכללותו ואני מסכימה עם הניתוח של מוטי.
אֲנִי שׁוּב מִתְכַּוֵּץ מוּל הַבֶּטֶן הָרַכָּה שֶׁל הַמֵּרוֹן – כל כך יפה בעיני הדימוי של תחילת העלייה אל ההר כמו אל הבטן הרכה שלו.
שִׁירָתָם הַיָּפָה שֶׁל הַשִּׁחְרוּרִים, רַכָּה וּמִתְגַּבַּעַת- השחרורים שרים ועולים בטונים כאילו עלייה בגבעה. כל כך יפה.
ההליכה בשביל וגם הסטייה ממנו והפחד שמא נעלם.
כל כך הרבה אהבה לטבע ולארץ ויחד עם זאת אמירות עכשוויות שנאמרות בעדינות ולא בגסות.
הייתי אומרת – אקופואטיקה.
איתן
שירה של אהבה גדולה לארץ שלנו , שגם על נופיה משתלטת בקצב מסחרר משיחיות משכרת ומשקרת.
יובל
אכן יפה. פנורמה מקומית משכנעת, ספיציפיות חזקה ותנופה אפית שאולי כדאי להמשיכה,
נראה כאילו השיר נקטע בסופו.
לאה נרפז
"אֲנִי שׁוּב מִתְכַּוֵּץ מוּל הַבֶּטֶן הָרַכָּה שֶׁל הַמֵּרוֹן,
כְּמוֹ בַּקַּיִץ הָאָרֹךְ הַהוּא, זוֹכֵר אֶת פְּגִיעוּתוֹ,
מַטְּחֵי טִילִים שֶׁמִּתְדַּפְּקִים וְנִדְלָקִים בְּכֹחַ,
מַצִּיתִים אֶת מִכְמְנֵי הַחֹרֶשׁ הַיָּרֹק,…"
ארבעת שורות הפתיחה נשכחו על ידי כל קוראי השיר הזה וזו הרי הבטן הרכה מאותה מתקפת טילים, והאנשים הצעירים שהיו ואינם אבל נופי הארץ אינם משתנים וצעירים נוספים מתאהבים בנופי הצמחים הנפלאים של האזור, ואולי של כל ארץ ישראל ולי לאחר תום הקריאה נשארה שאלה תלויה מעל הראש: "כמה מהאוהבים האלה יחושו גם הם את הבטן הרכה של האזור הזה"?