שירה

טעם מתכת / גילי חיימוביץ'

טעם מתכת / גילי חיימוביץ'

לַחַן מַתַּכְתִּי,
נְשִׁיקַת הַיַּיִן בְּשִׂפְתוֹתֵי הַסֵּפֶר,
פֻּחְלָץ בְּפוֹרְמָלִין,
הַבְּדִידוּת מְשַׁמֶּרֶת.
גַּם כְּשֶׁהַצִּנְצֶנֶת שֶׁלָּךְ מֻנַּחַת לְצַד שִׂמְחָתָם שֶׁל יְלָדִים,
לֹא תִּתְחַיִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר־חידה, שמניח מוות "פוחלץ בפורמלין" לצד חיים – "שמחתם של ילדים". נראה כאילו הדוברת נוזפת בעצמה על הלך רוח דיכאוני שמתבטא בתחושה של מוות, ללא תקווה.

5 תגובות

  • מוטי

    פוחלץ הוא עור חיה המשמש לקישוט,שאינו החיה עצמה וכבר לא יהיה החיה עצמה.בקיצור דבר מה מת לחלוטין,
    שפעם היה חי.שיר הוא חויה שמתה ואשר המשוררים יוצרים שוב באמצעות מילים.מילים הן הטכניקה שעימה עובדים
    המשוררים על מנת לפחלץ חוויות.כשיש כבר פוחלץ נאה מהסוג הזה,המכונה שיר,מכניסים אותו שוב לבקבוק מלא בפורמלין
    ולבקבוק הזה קוראים ספר ומוכרים אותו בחנויות.

    אז לשם מה כל זה בעצם ?לשם מה כל זה?לשם מה כל המאמץ הזה ליצור דברים יפים,שאינם אלא דברים מתים(לפחות עבור המשורר)כשהמחיר של עבודה עם דברים מתים כאלו כרוך בבדידות ובמאמץ,כמעט סיזיפי.?
    המשורר יודע שזאת אינה האמת,שבמידת מה הוא אפילו משקר,(אבל אין הרבה מה לעשות,זה הכי קרוב לאמת שמישהו יכול להגיע אליו.)

    אנו רואים,שיש מחיר לעיסוק בחומרים מתים לאורך הזמן.אדם החי בעבר ובחויות העבר,מוצא שהוא מתרחק לעיתים מן היכולת לחיות בהווה ומי שאינו חי בהווה,ובכן,קשה לו מאוד להיות שמח ומרוצה.המקום שאליו הולכת האנרגיה שלנו,הוא המקום שאליו אנו הולכים.האנרגיה הולכת לניסיון חסר תוחלת ליצור דברים מתים שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו?אז גם מי שיוצר אותם הולך כל הזמן לאותו כיוון.זה עד כדי כך פשוט.

    המשורר(או היוצר)חי כל הזמן בתחושה הזאת ומכאן הסבל:הלחן המתכתי הצורם,נשיקת היין בשפתותי הספר.(האם הספר יכול לשתות באמת יין ולהנות ממנו כמו אדם אמיתי?)המשורר הופך להיות הספר עצמו,הכלוא בתוך בקבוק פורמלין.
    וזה נראה כמו דרך ללא מוצא ומכאן הנימה הדי פסימית של השיר והדרך שבה הוא מסתיים.

    אבל בל נשכח,שהיו כבר פסלים שקמו לתחיה וקיבלו חיים משלהם ואין שיר שלא קם לתחיה מחדש בנפשו של האדם הקורא בו,כל זאת,כמובן,מתוך הנחה,שהקורא מסוגל בכלל לקרוא ולהקים לתחיה את המתים בנפשו.

    למשורר לא יכולה להיות מילה כאן,זה תחום שאליו הוא כבר לא ממש יכול להכנס.

    אני מבין את התסכול העמוק של הדמות בשיר הזה ואני יכול רק לומר לה שהיא אמנם לא טועה מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלה,אבל היא טועה מבחינת האמת הגדולה יותר.

    יש שיר אחד חשוב יותר,שהוא נכתב כל הזמן וזה שירו של האדם עצמו.כל יום מתווספת אולי אות או חלק מאות או רווח של שתיקה לבנה וריקה ובאמצעות האינטראקציה שלנו עם העולם ועם האחרים,השיר הזה הולך ונוצר ולא בתוך בקבוק פורמלין אלא בתוך החיים עצמם,בתוך המסתורין הגדול ביותר,הנצחי.

    אם היא תביט לשם,לכיוון הזה ותהיה בה האמונה הנכונה,היא תהיה כמו הילדה טליתא,תקום ועוד איך תקום,לתחיה…

    אמן והללויה..:)

  • מתן

    בשירים קצרים, נפעיל דבר ראשון את העיקרון המתמטי של קיזוז, וכך 'לחן מתכתי' ו'לא תתחיי' יבטלו אחד את השני, יש חיים ויש מתכת, אך בו נתכנס למרכז. אל לבו של השיר.
    עכשיו נפעיל את עיקרון השקיפות, אנחנו מביטים מבעד למילים אל הנפש החיה והפועמת של השיר, ומה אנחנו מוצאים שם,
    נשיקה ,שפתיים – אינטימיות, עם מי ? עם ספר, אז יין? כי יש סוד? אולי טעמו של היין? הרי רק בקטנה, אין שום כוס
    רציתם אינטימיןת הנה הזבנג, אין כוס יש צנצנת ענקית, יין? אינטימי? – פורמלין, חריף כואב צורב בעיניים,( דמעות?)
    אבל למה?
    מה היה שם בתוך צנצנת הפורמלין, שנפצה את הבועה הרומנטית של נשיקה וספר וכוס של יין?
    צנצנת פורמלין = בדידות!!!!!!!!!!!!!
    ועכשיו העיקרון השלישי, בכוחות עצמכם הפרדו מהשיר,
    אתן לכם רמז, ילדים אולי זו שמחה, אבל החוויה שעברנו זה עכשיו, חווית הבדידות היא חזקה מאוד מאוד.

    גילי, שיר מרגש, רק שצללתי לתוכו הבנתי את מה שהרגשתי שקראתי אותו. תודה

  • גילי חיימוביץ'

    המון תודה לכם על התגובות המעמיקות והחכמות, רגשית ואינטקלטואלית. בשיר כזה, על התוכן הדחוס אל תוך הצנצנת שלו, הקריאה היא האפשרות שהספר יהיה מסוגל לשתות את היין, שהאינטימיות בין אדם לכוס היין שלו ובין אדם לספר בידיו, תוכל להפיז אור לעבר מה שעוד אסור שם בפורמלין.

השאר תגובה