* / רון דהן
* / רון דהן
הַפְּסַנְתֵּר הָעַתִּיק, אַבָּא,
זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהַזְּאֵב הִשְׁאִיר,
אַתָּה בֶּטַח שָׂמֵחַ.
הָיִיתִי לְבַד בַּבַּיִת וְנָתַתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס
אֲנִי מִצְטַעֵר, אַבָּא.
הוּא עָבַד מַהֵר וּבִיעִילוּת, אֲנִי שָׁמַרְתִּי עַל הַכֶּלֶב שֶׁלֹּא יִנְשֹׁךְ אוֹתוֹ.
כְּשֶׁאִמָּא הִגִּיעָה, הַבַּיִת כְּבָר הָיָה רֵיק,
הַזְּאֵב בְּדִיּוּק עָלָה לְסִיבוּב אַחֲרוֹן, הוּא נִרְאָה טוֹב, אַבָּא,
שְׁרִירָיו הִבְרִיקוּ מִן הַמַּאֲמָץ וְהוּא הִדִּיף רֵיחַ עָדִין שֶׁל בֹּשֶׂם גַּבְרִי.
לְרֶגַע זֶה בִּלְבֵּל אֶת אִמָּא שֶׁעָקְבָה אַחֲרֵי תְּנוּעוֹתָיו הַגְּמִישׁוֹת,
אֲבָל הִיא הִתְעַשְּׁתָה וְנוֹפְפָה מוּלוֹ בַּטְּפָסִים וְצָעֲקָה: "אֲנִי גְּרוּשָׁה, אֲנִי גְּרוּשָׁה."
הַזְּאֵב רַק חִיֵּךְ וְהוֹשִׁיט לָהּ טֹפֶס נוֹסָף, "תִּפְנִי אֲלֵיהֶם, גְּבֶרֶת," אָמַר וְיָצָא.
אִמָּא הִטִּיחָה אֶת הַנְּיָרוֹת עַל הָרִצְפָּה.
הֵם עָשׂוּ הֵד בֶּחָלָל כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁנִּזְרֶקֶת לִבְאֵר.
"רַק אֶת הַפְּסַנְתֵּר הַדָּפוּק שֶׁל אַבָּא שֶׁלְּךָ הוּא לֹא לָקַח, אַהּ?"
לִטַּפְתִּי אֶת מִכְסֵה הַקְּלִידִים, אֶת הָעֵץ הָרָקוּב וְהַמַּסְרִיחַ.
הוּא לֹא דָּפוּק, אַבָּא,
רַק זָקוּק לְכִוּוּן.
ניקוד: יאיר בן־חור
שירו של רון דהן מתאר מצב לא נעים מנקודת המבט של הילד: מעקלים/מוציאים את הרכוש אולי עקב חוב (של האב?) אולי בגלל הסכם גירושים, ורק את הפסנתר העתיק משאירים. שתי שורות הסיום החזקות משדרות מסר של תקווה ואופטימיות: הפסנתר לא דפוק, הוא רק זקוק לכיוון, אם נכוון את הפסנתר הכול יסתדר. אולי גם החיים יסתדרו אם רק נכוון אותם נכון.
5 תגובות
מיכל
חזק מאוד, תודה
שלמה ברוש
השיר מעניין כי הוא בנוי כמו סיפור מתח ומכיוון שהשפה היא שפת פרוזה,
כל דימוי מהדהד שבעתיים. התוכן מעציב
מוטי
יש כאן מטונימיה מורחבת לדעתי,שמתארת את המצב הנפשי של הילד בעקבות הגירושין,זה יפה מאוד בעיני.אבל בשיר הזה גם מהדהדים המון דברים אחרים בו זמנית,משום שיש שימוש בשמות עצם כגון זאב(שם רב משמעות ביותר) לתיאור המעקל ויש גם סיפור עם לא מעט אירוניה שמלווה אותו(הילד הכניס את הזאב לבית,אבל באותה מידה הוא גם שומר על הכלב שלא ינשך אותו:).ניתן לחוש בצער של הילד,כפי שחש אותו המבוגר,על אותו אירוע ועל מה שהאירוע בגדול משקף בתוך נפשו.את תחושת הדפיקות,העליבות,חוסר האונים,האשמה,שקשורה בגירושי ההורים,שלמעשה אינם אלא הגירוש של הילד עצמו מעולם הילדות,כן אותו עולם,שבספרות גם נתפס באופן אידיאלי כעולם גן העדן.אבל אין גן עדם בילדות ולא נעליים.אין גם נחש,אבל יכול להיות בהחלט זאב,חוויה טראומתית בהחלט.(אני חש כאן בטראומה של הילד,שמכוסה בעדינות רבה באמצעות מילים וסיפור).
אפשר לראות בשיר הזה עוד דברים רבים,כגון חוסר האונים של היחיד אל מול הרשויות(משהו קטן בסגנון של קפקא)משהו מדיוקנו של האמן כילד צעיר ורמז מטרים לבאות(להלן הפסנתר כסמל עמוק מאוד לאותו רכיב בנפשו של האמן,שמחד גיסא אחראי לחוסר הנוחות ולסבל,אך גם לעומק האפשרויות היצירתיות)אפשר לראות עוד רבים.תמיד אפשר לראות עוד,אבל לא צריך להגזים,נכון?:)
רחל בכר
הפסנתר של האבא, אפשר להקיש מכך שכל יתר הפריטים שנלקחו אינם שלו והתרעומת גדולה שבעתיים שהרי האם גרושה ודווקא החפץ היחיד שהיתה מוכנה להיפתר ממנו נותר כמונומנט.
כשהבית ריק גם נייר משמיע הד, הנייר שמשקלו אפסי כמעט,, כשהוא מאוגד משקלו (ואולי משקל המילים הכתובות בו) מהדהד רוצה לומר שהכל תלוי זמן ומקום.
להבנתי הזאב ( אדם בשם זאב?) אינו משתמש בלסתותיו שהרי חיית טרף הוא, אלא בשריריו ואילו על הכלב, ידידו של האדם צריך לשמור שלא ינשוך אותו. היוצרות מהתהפכות סימן לבלבול שהילד חווה .
תודה על השיר.
זיוה גל
"הָיִיתִי לְבַד בַּבַּיִת וְנָתַתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס
אֲנִי מִצְטַעֵר, אַבָּא…."
"שְׁרִירָיו הִבְרִיקוּ מִן הַמַּאֲמָץ וְהוּא הִדִּיף רֵיחַ עָדִין שֶׁל בֹּשֶׂם גַּבְרִי.
לְרֶגַע זֶה בִּלְבֵּל אֶת אִמָּא שֶׁעָקְבָה אַחֲרֵי תְּנוּעוֹתָיו הַגְּמִישׁוֹת…"
ולקורא- קוראת במקרה הזה
ניתן לצפות במחזה מנקודת ראות של הילד
אך גם מנקודת ראות מעבדת נוספת שעוקבת אחר התנועה
אפשר להריח רֵיחַ עָדִין שֶׁל בֹּשֶׂם גַּבְרִי. ומנגד הָעֵץ הָרָקוּב וְהַמַּסְרִיחַ (של הפסנתר/ של אבא)
ניתן להקשיב לפסנתר שאין בו נגינה ומנגד יש "הֵד בֶּחָלָל"
ניתן לחוש בחומרים, חומרי התפאורה – שרירים, טפסים, ניירות, רצפה, אבן, באר, מכסה עץ, קלידים, בית ריק
ניתן לעקוב אחר "השחקנים" אבא, אימא, זאב.
ילד וכלב מנגד.
אחר חלוקת התפקידים:
* וְנָתַתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס אֲנִי שָׁמַרְתִּי עַל הַכֶּלֶב לִטַּפְתִּי אֶת מִכְסֵה הַקְּלִידִים
** הוּא עָבַד מַהֵר וּבִיעִילוּת הַזְּאֵב רַק חִיֵּךְ וְהוֹשִׁיט לָהּ אָמַר וְיָצָא.
***הִיא הִתְעַשְּׁתָה וְנוֹפְפָה מוּלוֹ בַּטְּפָסִים וְצָעֲקָה: "אֲנִי גְּרוּשָׁה, אֲנִי גְּרוּשָׁה." אִמָּא הִטִּיחָה אֶת הַנְּיָרוֹת עַל הָרִצְפָּה.
וכל השירה הזאת עטופה במסגרת מעגלית ודו משמעית
הַפְּסַנְתֵּר הָעַתִּיק, אַבָּא,
הוּא לֹא דָּפוּק, אַבָּא,
רַק זָקוּק לְכִוּוּן.
כתיבה מחוננת כבר אמרתי?