מולדתי / תּוֹת הֶרְמֶס סָאטוֹרִי
מולדתי / תּוֹת הֶרְמֶס סָאטוֹרִי
מולדתי
הוֹי מוֹלַדְתִּי מוֹלַדְתִּי
בְּאֶפֶס יָד נֶהֱרָסָה.
הַמְּצוּדָה נִצּוֹדָה:
הִתְמוֹטְטָה הַגָּדֵר נָפָלָה
חוֹמַת הָאֶבֶן
נָטְשׁוּ מִגְדַּל הַמַּיִם
מֵימָיו.
נִשּׁוּם תִּנְשָׁמוֹת אָז בְּלֵילוֹת
הַקַּיִץ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַגְּדוֹלָה הַהֲזוּיָה
תַּחַת בְּעֵרוֹת
כּוֹכָבִים לֹא בּוֹעֲרוֹת.
הוֹי מוֹלֶדֶת מוֹלַדְתִּי
טֶרֶם נָגְעָה בָּהּ יָד וַתִּפּוֹל.
ניקוד: יאיר בן־חור
זהו שיר קינה למולדת האהובה שלפי הדובר בשיר, נחרבה ונפלה. הכול התמוטט ונשרף בה.
5 תגובות
דוד אדלר
אהבתי יותר הבתים עם ההבעה הפואטית הישירה (הראשון השני והאחרון) ופחות את הפיתולים השיריים הקצת מאולצים בבתים האחרים שנועדו כפי הנראה להעצים את ההבעה הפואטית, אך אינן לטעמי.
זיוה גל
מולדת.
האם כך חוזה המדינה דמיין אותה? חומרי השיר הם הסמלים, היסודות ההיסטוריים (אפילו לשון השיר מבטאה אותה)
שאמורים היו להיבנות, להגן על המדבר השומם. ומתוך כוונה. מרגיש כמו מגדל גפרורים שנערם ובהבל פה אחד כבר איננו קיים. יחד עם זאת, החומרים שהמשורר עיצב בהם את השיר נותנים לו עוצמה. הם התודעה הקולקטיבית של עם שלא במהרה יימחקו, כי כבר הפכו למיתוס. כמו השיר המקונן, המוכיח, הרועם.
תודה.
מוטי
הזהות כמולדת,הזהות כבית.וזהות היא משוואה שבה אדם רואה את עצמו כשווה לכל מה שנמצא בצידה השני של המשוואה.
אבל המשוואות הללו אינן בהכרח מאוזנות,הן יוצרות דיסוננסים ושקרים,הן דורשות תחזוקה ואנרגיה רבה, משום שרכיבים נפשיים משתנים בהן במהירות ותוך יצירת זעזוע ניכר.או שהאדם הופך להיות רב אמן בלשקר לעצמו כדי לתחזק את הזהות הזאת או שהאדם מוצא את עצמו זר לעצמו וזה יכול להימשך תקופה ארוכה.לאן הוא ילך,אם אל עצמו אין הוא כבר יכול ללכת?אם עצמו נפל ואינו בטוח יותר?חווית הקיום נזרקת אל קוטב אי הוודאות המוחלט,שבו אין כמעט דבר שניתן לאחוז בו,לפחות במבט ראשון.
זאת המצודה שניצודה,שאין הוא כבר יכול למצוא בה מסתור וכאשר הוא אינו יכול למצוא מסתור במצודה,המצודה ננטשת,חומות האבן שלה נהרסות,גדרותיה נפרצות,מגדל המים מתרוקן ממימיו.זה התהליך.המוטיבציה של האדם לעשות משהו בנדון אובדת,כי כל מה שהוא האמין בו בעבר בחזקת מולדת ודירבן אותו לעשייה,הופך עכשיו להיות אבן נגף.לשם מה כל זה?לשם מה זה טוב?
זהו אובדן המולדת.מה שהורס אותה אינה אויב חיצוני,כי זה בעצם אינו קיים,אלא ההבנה שאין אוייב חיצוני כי הגבולות דמיוניים.מה שיש הוא מה שנותר בעצם בנפול המצודה הניצודה באפס יד:נישום התנשמות אל מול בערות כוכבים לא בוערות.ראייה של מרחב שאין לו סוף,שבו יש חוויה מיידית ועשייה מיידית בהתאם לצורך העולה.התנשמות כסוג של סמל,כי לפניהן צורת לב ויש בזה רמז לאהבה כגורם מניע חדש.
בערות הכוכבים הלא בוערות הזכירו לי את סמל הסנה שאיננו מאוכל וזהו סוג חדש של אנרגיה.בנפול המצודה,זאת המציאות ההזויה שהדמות בשיר חווה.מיידיות ואהבה ואנרגיה גדולה שנראה כי אינה שוככת ומתדלקת את עצמה.מוטיבציה מסוג אחר,המגיעה ממקור אחר.כאשר אין צורך יותר בכל עבודת התחזוקה שבה מושקעת אנרגיה כל כך רבה,מתפנים משאבים כמעט אינסופיים,משאבים שהמקור שלהן מחוץ למצודה(שבה ניתן לאגור משאבים סופיים בלבד!)
ולכן השיר מסתיים כפי שמסתיים:"מולדת מולדתי"(בניגוד לתחילתו:"הוי,מולדתי,מולדתי".)
מולדת אחת אכן נפלה,אבל יש אחרת שנולדה ממנה,שקמה על חורבנה,וזאת מולדת הלידה מחדש.
השיר מתאר תהליך נפשי מסוים שעדיין הווה ועושה זאת באופן סמלי.יש אנשים שמוכנים להיהרג למען המולדת שלהם,למען הזהות שלהם,אבל אין באמת על מה להיהרג.זהות שלוקחים אותה ברצינות יתרה עלולה להיות באמת קטלנית.אנשים המתאבדים למשל בעולם הזה עושים זאת בשל אמונה מוטעית בזהותם בדיוק כפי שאנשים שאינם מתאבדים עושים את כל מה שהם עושים לעיתים בשל אמונה מוטעית בזהותם.למשל :אסד טובח בהמונים כרגע בשל אמונה מוטעית בזהותו כעלאויי בעוד המורדים נלחמים בו בנחישות חסרת פשרות בשל אמונה מוטעית בזהותם כסונים.ומה התוצאה?אנחנו יודעים מה התוצאה.לא חראם?
יש ככל הנראה דרך יותר טובה לראות את הדברים.פרספקטיבות יותר בריאות.לבני אדם יש יכולת עמוקה להבין דברים,להריץ סימולציות בדמיון,אבל הדמיון מת כאשר מצודות אמיתיות כמו חאלב נופלות.המוזות באמת שותקות.
נו ואולי כל זה אינו אלא דמיון.אולי אני מדמיין..:)
ארלט
"הוי מולדתי מולדתי באפס יד נהרסה". שיר משמעותי ורלבנטי לנו כאן. תודה למשורר ולאתר וגם למוטי על תגובתו.
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודָה עַל התגובות, עַל התמיכה ועַל הפרשנות. יום נעים וקסום לכולם.