* / יובל גלעד
* / יובל גלעד
*
בְּאֵירוֹפָּה
בַּאֲגַם חָרְפִּי
בַּרְוָזִים שָׁטִים
בְּמַעְגָּלִים
כְּדֵי שֶׁלֹּא לִקְפֹּא
כְּמוֹ פְּלִיטִים
חַסְרֵי כֹּל
בְּיַבֶּשֶׁת יֹפִי
קַר כְּעֹשֶׁר
*
הַחַיִּים
מִתְעַקְּשִׁים
רוֹצִים עוֹד וָעוֹד
הוֹרֶיךָ
שְׁנֵי קְשִׁישִׁים
לוֹפְתִים אוֹתְךָ
כְּשָׁרָשִׁים
שֶׁל עֵץ מִשְׁפָּחָה
יְלָדֶיךָ
שְׁנֵי קְטַנִּים
נִתְלִים עָלֶיךָ
עָנָף רוֹעֵד
בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
*
עֵצִים אֲדִישִׁים
וְאוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים
כְּשׁוֹפְטִים
צוֹפִים בְּגוֹרַל
בַּעֲלֵי חַיִּים
טוֹרְפִים
וְנִטְרָפִים
בְּיַעַר אָפֵל
שֶׁבּוֹ מִתְקַיֶּמֶת
הַצָּגָה אַכְזָרִית
רַבַּת־הוֹד
ניקוד: יאיר בן־חור
אכזריות הקיום נפרשת כאן בטרילוגיית שירים של יובל גלעד, באספקטים שונים: חיי פליטים, דור הסנדוויץ' המטופל בהורים וילדים, ובעלי חיים טורפים ונטרפים. אבל המטאפורות, בשלושתם, הן של עולם הצומח, הטבע, שמלכותו אכזרית בכל אשר נפנה, "הצגה אכזרית רבת הוד".
12 תגובות
אורנה ריבלין
שיר אונברסלי מחלחל אל חדרי לב ובטן. ראוי שכל אדם יקרא שיר זה ,בין אם הוא מכאן ובין אם הוא לא מכאן ואז אולי,אולי העולם ישנה כוון . רק אולי ….
לאה
שירים חזקים שעושים חשק לעוד
שמעון אביאור
שירים כנים ומעוררי מחשבה
רחל בכר
הזכיר לי שירי הייקו.
"בְּיַבֶּשֶׁת יֹפִי
קַר כְּעֹשֶׁר"
נפלא בעיני.
אהבתי מאד.
זיוה גל
יפה מאוד השימוש בטבע.
השזירה של הקיום, החי, הצומח כמו צמה ההולכת ונקלעת מניגודים טבעיים וגם בלתי אפשריים.
ומה שמסתתר עבורי בקריאה, ביער האפל מעבר למטאפורה, הן שאלות שבוקעות וזועקות
היכן המוסריות אצל האדם והאם בידיו לשנות. "נתלים עליך באמצע החיים".
הרי אדם מתיימר להיות החכם ביותר במחוזות הבריאה. ומה האדם?
סך הכול פליט חסר כל. גם זה העשיר בחומר הרי סופו נחרץ לקראת הבית השלישי.
תהליכים טקטוניים בשיר
משוט הברווזים באגם,
שרשים, ענף רועד, במהלך הצמיחה
ועד היער הסמיך והאפל שמהשיפוט האדיש האובייקטיבי אין כבר דרך חזרה.
עצם האדישות וההסתרה חורצת את הגורל ומקדמת אותו לקראת האופל
תוהה אם המילה בתחילת השיר: "אירופה" נחוצה"
עבורי השיר השני כעין אתנחתא של התבוננות קרובה
אחרי גלישה רבת הוד ביבשת היופי הקרה מעושר
ולקראת השיא בשיר השלישי.
תודה
יובל
תודה על התגובות. לזיוה – תודה על קריאתך הרגישה.
אם לחבוש לרגע את הכובע השני שלי, זה של המבקר, הרי השיר השני שאותו הגדרת כאתנחתא נופל משני האחרים, ישירותו קצת גולשת לבנאליות, על אף מטאפוריקת עץ המשפחה 🙁 אבל בשביל זה טוב לפרסם שירים, אפשר לראות יתרונות וחסרונות באופן מעט יותר אובייקטיבי, כשהשירים מנוקדים ומצויים בבמה ספרותית.
מוטי
אירופה אינה אלא משל.יש לה שני צדדים,כמו שני ברווזים,הברווזון המכוער והברווזון הלא מכוער,דהיינו הברבור היפה והצחור.היא נעה מהאחד אל השני.זה משחק הצללים וכל עוד אין מודעים לו ההיסטוריה חוזרת.השיר הראשון משחק יפה עם עם המשמעות הנצחית כמעט של להיות פליט ולכן איננו יודעים(וגם איננו צריכים לדעת)לאלו פליטים בכלל מכוון המשורר.
פליטות היא מצב של לא להיות בן בית בארץ מסוימת ולאבד את ארצך שלך.אני סבור כמו זיוה שהשיר מכוון לפליטות במובן האקזיסטנציאליסטי,כלומר ההרגשה שאין האדם בן בית בעולם,שהוא זר לעולם,אין לו שורשים אמיתיים וכל רוח מצויה ,שלא לדבר על לא מצויה,יכולה להפוך אותו כרצונה.זה מקבל גם חיזוק בבית השלישי,שבו מומחשת הדואליות שבה האדם תופס את עצמו לעומת העולם.אין הוא חלק מהעולם כי הוא חש שהעולם(הטבע,היקום) אדיש לקיומו,אדיש לסבלו.
יש לציין שזה מצב אחד של הוויה בעולם,של קיום בעולם ויש אנשים המעידים על תפיסת מציאות אחרת לחלוטין.
למרות זאת,השירים מציינים מצב נתון עבור חלק גדול מהאנושות משום שהחלק הארי באנושות,גם זה השבע וגם זה הרעב,נוטל חלק בהצגה הגדולה הזאת של הקיום מדורי דורות.יש בשלישיה הזאת משהו מרוחו של קהלת.דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת.
השיר השני מעלה שאלה שאינה נשאלת בדרך כלל על ידי מרבית בני האדם.אם אלו החיים,אז מדוע להמשיך בהם?לשם מה כל זה?מה הטעם?זה נראה כאילו דור הילדים ממשיך בכוח את מעשי הוריו,משנה קצת,אבל לא באופן מהותי את הדברים,אינו מצליח להיחלץ מלפיתת הגנים שמדברים מתוכו ומבקשים להגשים את עצמם בעולם באופן אנוכי לחלוטין.זה הקיום המכניסטי,חסר התוחלת של האדם.הילד תלוי בהוריו,אבל הוריו אינם באמת עצים יציבים בקרקע,אלא ענפים רועדים באמצע החיים.לא תצמל מהם ישועה גדולה.הנה משהו משל קפקא:
"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין".
הכל נע במעגלים אינסופיים הולכים ומתרחבים,אבל לאן כל זה הולך?לפחות אפשר לומר דבר אחד על ההצגה הזאת וזה בהחלט נכון,היא מלאת הוד.זה אולי מסביר מדוע אנו לארק צופים בה,אלא גם נוטלים בה חלק,למעשה בוחרים ליטול בה חלק.
אפרופו ברווזים וברבורים באירופה ושאר סיפורים,אירופה השבעה והערמומית ידעה תמיד להפוך אנשים רבים לפליטים,בכל תקופה שהיא לאורך ההיסטוריה.זה הזכיר לי קצת את הדימוי של זאוס כברבור שעושה את זזמו בהסוואה ואירופה עד היום מסווה את עצמה היטב ולא התמודדה עם כל צלליה.סימן ידוע לצללים היא ביקורת מוגזמת על אחרים,חרטה מוגזמת על העברו ראיה חיובית מדי של מציאות שאינה חיובית.טמינת הראש באדמה.יש עוד,אבל לא הכל הכרחי כרגע..:)
זאוס אכן היה יפה,אבל גם היה אכזרי מאוד כאשר רצה להשיג את מבוקשו.ככה זה כאשר יש בידיך הרבה כוח,אתה משתמש בו לעיתים לרעה,אבל תדע להציג זאת לאחר מכן לאחרים בשלל סיפורים יפים,שמסופרים ביופי ובקפידה.
זאב
אהבתי כיצד בכל אחד מהשירים רואים דברים קשים אך לסיכום הם מלאי הוד. מעין הערצה לטבע ולגלגל החיים.
הברווזים בשיר הראשון מיד הזכירו לי את התפסן בשדה השיפון, שתמה לאן הם עפים כשאגם קפוא, אך באירופה הם נישארים ומנסים להתחמם
זיוה גל
תשובה ליובל,
"אתנחתא" מנקודת מבטי היא אתנחתא (אולי כי הסיטואציה משפחתית, אך גם היא מתעתעת
כי היא סמלית) לקוראת במקרה הזה, כדי לנשום.
השירים חזקים כולם, כפי שכבר ציינו לפניי. האתנחתא, מסביב לה עיבוי משמעויות. כמו טבעות
הגזע המתרחבות והולכות, ותמיד במעגלים.
טלילה
אהבתי במיוחד את הראשון.
דוד אדלר
שירים יפים שניכרת בכולם הרגישות והזרימה הפואטית, גם אם הראייה או הדימויים הם פה ושם מקובלים (למשל "האילן המשפחתי" הידוע, שאני במקרה עוסק בו בימים אלה או "ההצגה האכזרית").
אהבתי במיוחד:
בְּיַבֶּשֶׁת יֹפִי
קַר כְּעֹשֶׁר
וכן::
שְׁנֵי קְטַנִּים
נִתְלִים עָלֶיךָ
עָנָף רוֹעֵד
בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
רק תוהה "אמצע" או "תחילת". יובל להזכירך – אתה נמצא ב"אמצע החיים" ואולי אפילו קצת לפניהם. ראה הוזהרת. עוד רבה הדרך…….
טובי לין
באיחור ניכר ממועד פרסומם קוראת שירים אלה.
יכולה להסביר באריכות מה יש בטקסטים אלה מהמרגש והיפה כי שפע. אבל בפשטות, אוהבת את השירים. מה שמרגש בראשון מקבל נדבך נוסף בשני ובשלישי. ובעצם,
אין לי מילים לדבר הזה.