* / תמי ברקאי
* / תמי ברקאי
סוֹף הַיּוֹם. אַבָּא נוֹהֵג
וּבַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי אָחִי, אֲנִי
וְהַכֶּלֶב שֶׁמָּצָאנוּ אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
מְלֵאִים גַּאֲוָה וּתְשוּקַת בַּעֲלוּת
שֶׁהִדְהֲדוּ מִתּוֹךְ גּוּפוֹ הֶחָמִים, פַּרְוָתוֹ הַמְלֻכְלֶכֶת
(אֶת עֵינָיו שֶׁהִבִּיטוּ בִּי שָׁכַחְתִּי)
אֲבָל עַכְשָׁו אֵין זְמַן,
עַכְשָׁו נִלְקָחִים מֵאִתָּנוּ
הַשֵּׁם שֶׁהֶעֱנַקְנוּ לַכֶּלֶב
וְהָרְצוּעָה שֶׁבָּהּ הוֹצֵאנוּ אוֹתוֹ לְטִיּוּל בְּדִמְיוֹנֵנוּ.
מַרְפֵּק נִנְעָץ בִּי וְאָחִי מְצַוֶּה בִּלְחִישָׁה: נוּ, תִּבְכִּי כְּבָר, תִּבְכִּי!
אֲנִי מְנַסָּה וְלֹא מַצְלִיחָה,
רְפוּיָה אֲנִי נוֹטֶשֶׁת
הִתְעַקְּשׁוּתוֹ פִּתְאֹם מֻגְזֶמֶת וּמְאוּסָה, כְּמוֹ כִּשְׁכּוּשׁ זְנַב הַכֶּלֶב.
הַמְּכוֹנִית נֶעֱצֶרֶת.
אַבָּא קוֹרֵא לַכֶּלֶב,
שֶׁנַּעֲנֶה וְיוֹצֵא אֵלָיו. הַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת.
אַבָּא מִתְיַשֵּׁב שׁוּב בְּכִסֵּא הַנַּהָג
וּמַחְזִיר אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה.
מֶה הָיָה מִשְקַל גּוּפִי כְּשֶׁטִּפַּסְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת?
אֲרוּחַת הָעֶרֶב,
הַמִּטָּה הַמֻּצַּעַת,
קִלְלַת הַצֹּרֶךְ לְחַבֵּק.
ניקוד: יאיר בן־חור
סיפור פשוט ומקפיא דם על אודות אח ואחות שנוסעים עם אבאל'ה הלא מיטיב במכוניתו. הילדים מוצאים כלב עזוב וממהרים לאמצו; מְלֵאִים גַּאֲוָה וּתְשוּקַת בַּעֲלוּת שֶׁהִדְהֲדוּ מִתּוֹךְ גּוּפוֹ הֶחָמִים, פַּרְוָתוֹ הַמְלֻכְלֶכֶת. אבל האב, המוסרי בעיני עצמו, מחליט להפעיל סמכות שרירותית על נתיניו קצרי־הקומה. הכלב שנותן בו אמון מוחלט, נענה לשריקתו ויוצא מן המכונית. וכבר נטרקת הדלת והשלושה נוטשים וממהרים לדרכם. קאט.
מערכה אחרונה: מראית עין של משפחה מסורה וחמימה. ארוחת ערב, מיטה מוצעת. וגם מבעד לעיני הדוברת הילדית, קִלְלַת הַצֹּרֶךְ לְחַבֵּק.
8 תגובות
לאה צבי (דובז׳ינסקי)
איזה שיר נפלא ומצמרר, התמימות הילדית לעומת האטימות של ההורה, תיאור נפלא , חד וכואב , אני באופן אישי חשתי את עוצמת השיר, כתוב נפלא. תודה
איתן .
המשוררת הצליחה לכבוש את הקורא לשאול ולצעוק: מדוע תום עדוי מוסר וערכים הולך ונעלם מאתנו ככל שאנחנו מתבגרים. .
מדוע נותר התום בחיינו בבחינת מותרות של עולם הילדות, שהותרנו אי שם במרחקי הזמן.
מצער וכואב, שעולם של תום ורכות נמחץ על ידי חיינו הבוגרים.
תודה למשוררת תמי ברקאיץ
שלומית
אהבתי את השיר. מצליח להעביר במילים קצרות וחדות את כל עוצמת הרגשות. והשורה האחרונה מפלחת את הלב.
עדה
כל כך עצוב ונוגע ללב.
אשר גל
"קללת הצורך לחבק". שורה נהדרת.
מוטי
נשאלת השאלה מדוע הצורך לחבק הוא קללה?
הילדה המתוארת בשיר נמצאת במצב של ניתוק מהרגשות,מצב שמהווה מעין "טקטיקה" של בני אדם הנמצאים בטראומה.
הם מתנתקים מהסיטואציה,אם כי הסיטואציה לא מתנתקת מהם.היא שוקעת בגופם,במערכת העצבים שלהם ופועלת משם כזיכרון עמוק ולא מודע.
השיר הוא עיבוד של רגשות לא מודעים והוא תוצר של עולם לא מודע שמבקש להיות מודע,מבקש לקבל משמעות,מבקש לצמוח לכיוון מקור של אור.אבל כיוון שלפעמים הזכרונות ,בייחוד זכרונותיו הלא מודעים של ילד כפי שעולים במבוגר,הם כואבים מאוד ועלולים לגרום לסערת רגשות גדולה ,הם לובשים בשיר גוון סמלי יותר,מעודן יותר.
לכן הכלב והסיטואציה היא סמל.לילד יש צורך טבעי לאהוב ולחבק והכלב מבטא את הצורך הזה בדמות המתוארת בשיר.(הילדה זוכרת את גופו החמים ופרוותו המלוכלכת(עדיין פרווה חמה!)אבל הדמות שלוקחת מהילד את הכלב לא מציעה ,ככל הנראה,דבר דומה במהותו למה שנלקח.האב המתואר בשיר אינו בהכרח אדם רע,אבל הוא הוא ככל הנראה אדם סגור בעצמו,שאינו מסוגל להתחבר לרגשותיו,אדם סובל.כיוון שהוא סובל ,אין הוא יכול לראות את העולם דרך עיני ילדיו,שסובלים כמוהו,משום שאין לו את הפנאי הפנימי,האנרגיה הפנימית שיכולה לאפשר זאת.הוא רואה את העולם העולם דרך הצללים שלו והילדים מקבלים זאת כאיזשהו גזר דין,שאין כל טעם לערער עליו.
הילדה המתוארת בשיר אינה בוכה,היא מבינה שבכי לא ישפיע כאן,משום שהיא חשה שרגשות לא ישפיעו.באיזשהו מקום מה שמתואר כאן היא תחושה של חוסר אונים נרכש.הגאווה במחשבה של לגדל כלב,להיות הבעלים שלו נלקחת,כלומר תחושת השליטה של הילד במציאות נלקחת והילד נותר לבד.ללא כלב,ללא אב.גם הילדים מצייתים לאביהם בשתיקה ואינם מוחים וכישכוש הזנב של הכלב שאינו מודע לכל מה שמתרחש הוא סמל לרצון הטבעי של הילד לרצות את הוריו,להיות נאהב על ידי הוריו,אהבה,שנדמה כי אינה קיימת במציאות המתוארת בשיר,לפחות לא באותו רגע ולפחות לא באופן שבו הילד מצפה לקבל את האהבה הזאת.(זה לא אומר שהאבא לא אהב את ילדיו כמובן,אלא שביטא רק את האהבה שהוא עצמו ידע עליה!)מתואר כאן למעשה בשיר באופן סמלי הפחד של הילדה להינטש כמו הכלב עצמו.אולי אפילו תחושה דומה של עזיבות פנימית וכי אין אדם שמבין באמת את עולמה הפנימי,שמביא אותו לידי בילבול ופחד.
זה מתואר בשורות האחרונות של השיר:
אֲרוּחַת הָעֶרֶב,
הַמִּטָּה הַמֻּצַּעַת,
קִלְלַת הַצֹּרֶךְ לְחַבֵּק.
זה תיאור שאין בו כל פירוט של רגשות.מה יש בארוחת הערב הזאת?מדוע המיטה רק מוצעת?
היכן הסיפור שלפני השינה,השיחה המעודדת,החיבוק החם של ההורה,היכן האימא בשיר?
יש כאן נוכחות דומיננטית מאוד של האבא,שממחישה עד כמה כאב הילדה הוא גדול.אכזבתה היא גדולה.
שורות אלו הן אפקט אחרונות חזק מאוד לסיפור שכבר מתחיל במילה סוף.זה זיכרון שנחרט
כאפקט האחרונות של סופו של יום מסוים,של עצבות לא מעובדת ששוקעת לתוך שינה ונשארת
שם שנים עד שהיא באה לידי ביטוי בשיר.וגם בשיר יפה..:)
לאה הרפז
לכאורה הכל נראה בסדר. האוכל על השלחן והמיטות מוצעות אבל הבדידות הדורשת את שלה – חיבוק. שיר מרגש וכל כך מהפך קרביים.
תמרה אור סלילת
מוטי כתב ניתוח כל כך יפה על השיר שאני לא מרגישה צורך להוסיף על כך דבר חוץ מלומר שזה שיר מצוין. תודה.