מחסום דוקרנים/תום הדני

לִפְנֵי הַיְּצִיאָה,
אֲנִי מִשְׁתַּהֶה עַל הַסַּף
כְּמוֹ לִפְנֵי מַחְסוֹם דוקְרָנִים.

הַאִם אֲנִי בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן שֶׁל הַתְּנוּעָה?

צוֹעֵד עַל חִפּוּיֵי הַבֵּטוֹן
שֶׁמָּעַל תְּעָלוֹת הַבִּיּוּב
נְשִׁיבָתָן חַמָּה כַּהֲבֵל פֶּה.

הוֹלֵך נֶגֶד חִצֵּי הַגִּיר שֶׁסִּמַּנּוּ יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה
הַמְּחַפְּשִׂים מַטְמוֹן,
פְּנֵיהֶם לְאוֹצַר
פָּנַי לְמִלְחֶמֶת חֲפִירוֹת,
נִדּוֹן לְהַפְשִׁיל שַׁרְווּלִים
רַק אַחֲרֵי
שֶׁכַּפּוֹת יָדַי מְלֻכְלָכוֹת.

"האם אני בכיוון הנכון של התנועה?", שואל תום הדני. ואולי דווקא הצעידה על "חיפויי הבטון" נגד המטמון, מסמלת דרך ייחודית – "למלחמת חפירות", גם אם בסופה כפות הידיים מתלכלכות.