ציפור חלודה/ דפנה שחורי

חָצִיתִי אֵת שַׁעַר הַצִּפּוֹר הַחֲלוּדָה
אֶל גִּבְעַת הַחוֹל הַכֵּהֶה
שָׂם הוּא חִכָּה
אוֹחֵז מִשְׁנִי צִדֵּי גּוּפוֹ
בְּקוֹדְקוֹדֵיהֶם הַשְּׁבִירִים
שֶׁל שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים צְעִירִים
טוֹטֶמִים יְרֻקִּים וּזְקוּפִים.
אַחַר כָּךְ פָּרַע בְּגַסּוּת
אֶת שַׂעֲרוֹתָיו הַוְּרֻדּוֹת שֶׁל הַהַרְדּוּף
אֶת מַחֲצִית הַשִׁפְעָה תָּלָה עַל הַטוֹטֶם
קוֹשֵׁר בְּאַכְזָרִיּוּת בְּחוּט תַּיִל
פּוֹעֵר אֲדָמָה חֲשׂוּפָה.
פָּנָיו הַצְּפוּדִים נֶעֶכְרוּ
כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי לָלֶכֶת אַחֲרָיו יְחֵפָה
לִרְאוֹת אֶת הַיִּחוּרִים
בְּאִישׁוֹנִים מְנֻמָּרִים דָּם הִשְׁבִּיעַ אוֹתִי
לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בְּעוֹד שָׁנִים
מִתְעַקֵּשׁ שֶׁאֶעֱמֹד בְּקַּלַּחַת הַקּוֹצִים
לְהַבִּיט בִּתְנוּעַת אֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּלֻכְלָכוֹת
מְלַטְּפוֹת אֶת הַגְּדָמִים הָעֲטוּיִים
שַׂקִּיּוֹת חָלָב מְרֻקָּנוֹת.
עָמַד בְּמֶרְכָּז הֶחָצֵר
מַדְגִים אֶת תְּנוּפַת הָעֲנָפִים לַשָּׁנָה הַבָּאָה
תּוֹךְ שֶׁהוּא מְפוֹרֵר בְּעֵינָיו
אֶת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת
לִטְעֹם מִפְּרִי הַגַּן
כְּשֶׁיִּהְיֶה מוּכָן

בעשותה שימוש בדימויים מעולם הגננות והשתלנות, מתארת דפנה שחורי במפתיע דווקא תהליך של הרס. הטיפול בגן מתבצע באלימות ובאכזריות, בהוותו מטפורה למערכת יחסים בין בני אדם, מערכת שלא תעניק פירות או תחושת סיפוק והנאה