שירה

פריכות / יפעת גדות

פריכות / יפעת גדות

אֲנִי מְהַלֶּכֶת עַל הַסֶּדֶק
שֶׁחוֹצֶה אוֹתִי כְּמוֹ צַלֶּקֶת
כָּל רֶגַע עֲלוּלָה
לִפֹּל דֶּרֶךְ הָרִקְמָה הַבְּדוּיָה
אֶל הַתְּהוֹם שֶׁתַּחְתֶּיהָ.
 
הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי דּוֹהִים
בְּקֶצֶב הַשְּׁאֵלוֹת
וַאֲנִי נִתְלֵית
עַל קוּרֵי הַשֶּׁמֶשׁ
דֶּרֶךְ עַפְעַפַּי הַנֶּעֱצָמִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

התהום האורבת. הטלטלה הנפשית משולה לצלקת, לרקמה פצועה שהתאחתה רק לכאורה, ובכל רגע נתון הדוברת עלולה להידרדר אל התהום.

8 תגובות

  • לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    קצוות החיים, הפנימיים והחיצוניים , תיאור יפה של הפחדים והתחושות. אהבתי. תודה

  • מוטי

    פצע נוצר במקום שבו קיימת פגיעה במרקם הרקמה הפנימית או החיצונית.במקום שבו הפצע עבר תהליך "החלמה" נוצרת צלקת המעידה על מה שהתחולל שם לפני כן.כגודל הפציעה, כך גודל הצלקת וסימניה בגוף.כיוון שהדוברת בשיר הולכת על הסדק המשווה לצלקת,למעשה הסדק הקיומי עצמו גדול לאין שיעור מהדוברת,(שאינה אלא קרום דק,רקמה בדויה) ולעולם לא ייסגר עד סופו.מדובר בטראומה שיש ללמוד איך להכיל אותה ולא כל בני האדם יודעים או לומדים כיצד לעשות זאת.לא כולם נגאלים בעולם הזה,יש לומר,לא כולם זוכים בפריבלגיה להתבגר,להתגבר,להתפתח וללמוד ויש כאלו המשלמים את מלוא המחיר ,שותים את תום את כל כוס המרורים של חייהם ומתים.וכן,לפחות חלק מהם רוצים לחיות למרות הכל,רוצים להאמין שטוב האור לעיניים.הם לא מפסיקים לרצות,אבל הרצון הוא "עיוור".
    הספרות מלאה מקרים של אנשים,שהחיים היתלו בהם או שהם היתלו בעצמם וסופם היה רע ומר.איך זה קורה?
    יש כל מיני סיבות,זה תלוי.

    חווית החיים עלולה במקרים מסוימים לפצוע ברמות קשות כבר תינוקות רכים(וודאי שמעתם על זוג ההורים שהתעלל קשות בתינוק בם תשעה חודשים!) ואז מתחילות לעלות השאלות הקיומיות הרבות בשלב כזה או אחר.יש בני אדם שילדותם מתה עוד בטרם התחילה.מטבע הדברים,ברגע שמתחילים לשאול,עולים כל הספקות,מאבדים את האמונה התמימה שאולי הייתה לפני הפציעה,האיזון מופר ועלולים לאבד את שיווי המשקל וליפול.הדבר שבו אתה מתמקד מושך אותך והמתבונן אל התהום עלול להיות מכושף בקסמיה כי התהום מהפנטת.מהפנטת מאוד.אדם יכול להתבונן בחור שחור ולסבור שיש לו רצון חופשי.הוא מחליט להתקרב אל החור,בהתחלה כמשחק הרסני אולי או כהתרסה,אבל החור השחור הוא זה שמושך אותו אליו.בשלב מסוים אין עוד טעם להיאבק או להתגונן.העפעפים נעצמים,האור נבלע.טיפוסים מסוימים,זה מה שקורה להם,אם כי יש גם טיפוסים אחרים,כאלו שימשיכו להאמין שהשמש קיימת ממש עד הרגע האחרון.

    אלו הקורים של השמש,זה אולי מה שנתפס כעוקץ הגדול של החיים.פריכות מתמדת שמחכה לעכביש שיבוא.

    לאיוב היה מה לומר על כך בסופו של דבר,אבל התיאולוגיה של ספר איוב לא מתאימה לכל אחד,אפילו לא זאת של ספר קהלת.הסיפורים שם מסתיימים תמיד טוב מדי,באיזשהן מסקנות חותכות,סוף דבר,הכל טוב,אלוהים גדול.כל אחד מקבל באמת את כל מה שמגיע לו ולצדיקים שנגאלו מכל היצמדות מובטחת ישועה עוד בעולם הזה.את כל זה גם שמענו אצל בודהא מתחת לעץ הקץ…:)

    אבל לפני כן,לפני כן הייתה חווית הסבל וזה נשמע פחות או יותר אותו הדבר כאשר הפצע עדיין חי ובוער:

    אחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת-יוֹמוֹ. {פ}
    ב וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר.
    ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר.
    ד הַיּוֹם הַהוּא, יְהִי-חֹשֶׁךְ:
    אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל; וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.
    ה יִגְאָלֻהוּ, חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת–תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה; יְבַעֲתֻהוּ, כִּמְרִירֵי יוֹם.
    ו הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל:
    אַל-יִחַדְּ, בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים, אַל-יָבֹא.
    ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא, יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
    ח יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים, עֹרֵר לִוְיָתָן.
    ט יֶחְשְׁכוּ, כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה, בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
    י כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.
    יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.
    יב מַדּוּעַ, קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם; וּמַה-שָּׁדַיִם, כִּי אִינָק.
    יג כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי.
    יד עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
    טו אוֹ עִם-שָׂרִים, זָהָב לָהֶם; הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
    טז אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן, לֹא אֶהְיֶה; כְּעֹלְלִים, לֹא-רָאוּ אוֹר.
    יז שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ.
    יח יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ.
    יט קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
    כ לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ.
    כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים.
    כב הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל– יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר.
    כג לְגֶבֶר, אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
    כד כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי.
    כה כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
    כו לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.

      • מוטי

        שלום לך יפעת,

        חיפשתי ומצאתי מישהי מקריאה משירייך ביוטיוב ואהבתי את מה ששמעתי.אחפש את ספרך החדש(והיחיד עד כה)ואקרא בו.השירים הם אלו שמעשירים.

        תודה לך והמשך ערב מקסים.

    • רוחה שפירא

      הערת הגהה לתגובה של מוטי, לא לתוכן אלא דווקא לצורה. בכל משפט שמופיעים בו פסיק או נקודה, חסר הרווח הנדרש לפי כללי הכתיבה בין מילה למילה וגם אחרי הפסיק,לא כך, אלא דווקא כך. לי הטעות (לעולם חוזרת) הזאת, גורמת קוצר נשימה, וככה הולכים לאיבוד כמה רעיונות מעניינים.

      • מוטי

        היי רוחה,

        תודה על הערתך, אני מודע לחסרונותי בתחום הכתיבה וההגהה. הנושא הזה כבר עולה פעם שנייה בתגובות כאן באתר ולמיטב זכרוני,כבר העיר לי על כך משורר אחר בפייסבוק לפני כמה עידנים..:)

        יש מספר תגובות, שכתבתי כאן בעבר ,שאפילו אני חש ,שהן בלתי נסבלות בעליל מבחינת צורתן. יחד עם זאת, לא תמיד אני כותב במצב של "סבלנות" לתיקונים, בדיקת שגיאות וכדומה..אני כותב הכל מהר ,בכל מיני שעות, כי הרעיונות דוחקים בי לצאת החוצה ואין לי די כוח לעצור אותם לצורך הירהורי צורה או הגהה.זה עלול להכניס אותי למצב אחר לחלוטין של תפיסה ולפגום במה שבאמת נראה לי חשוב באותו רגע.אפשר ,כמובן, לעשות הגהה אחרי הכתיבה ולעיתים,בכפוף לשעות ולכוח המנטלי,זה אכן מה שאני עושה,אם כי לא ממש בשיטתיות.

        קריאת שיר אצלי היא תהליך מאוד מקבילי ואנכי בו זמנית, פועל בכמה רמות שונות ומפעיל כמה צדדים שונים בנפש, חלקם איטיים ושקולים יותר וחלקם מהירים מאוד.זה בפני עצמו מצריך ממני הרבה אנרגיה ותשומת לב ואנרגיה היא משאב סופי מבחינות מסוימות עבור המוח. המוח שלנו תוכנן לחסוך במשאבים וזאת בהכרח הסיבה לכל מיני סוגים של טעויות קוגניטיביות וצורניות.

        העיקר ,בסופו של דבר, לפחות בעיני, הוא השיר עצמו, היצירה עצמה וחלקי בקריאת השיר או היצירה, הוא הירידה לפרטים הקטנים, מתן כבוד לטקסט, יצירת דיאלוג אמיתי עם הטקסט כאילו היה בן אדם חי ונושם ,שמוסר לי איזשהו מסר ברמה האנרגטית -רגשית וברמה הסמלית,שמן הראוי לקבל ולהוציא לאור. לקריאת השיר אני מקדיש את כל תשומת הלב האפשרית עבורי באותו רגע ,כדי שאוכל לעקוב אחרי כל השתלשלות האסוציאציות והרגשות שעולים ולתת להם מובן ומשמעות מאחדת. כמובן,ששלמות לא אפשרית פה וגם אין בה צורך. אני מתמקד בעיקר בכוונה ואני רואה בזה תרגול.

        בכל מקרה,בתגובה הזאת השתדלתי יותר. לפחות יש עוד לאן לשאוף ולאן להתפתח.מתנצל על קוצר הנשימה שאני גורם לך לעת עתה…:)

        • רוחה שפירא

          למוטי
          אכן התקדמת, והצלחת להבהיר את הדברים גם בעזרת מיקום הפסיקים והרווחים הנדרשים כמעט נכון. יש מקום לשיפור, ואני בטוחה שכל מגיה מנוסה, יוכל לעזור לך. כמו בהתעמלות, ניתן לתרגל ולנשום נכון. תודה ובהצלחה.

השאר תגובה