טבע, דומם / ענת לב־אדלר
טבע, דומם / ענת לב־אדלר
יֵשׁ לָתֵת לַטֶּבַע לְנַצֵּחַ אוֹתָנוּ כְּשֶׁהוּא חָפֵץ בְּכָךְ.
לְהַנִּיחַ לַחֹם לְבַקֵּעַ אֶת שִׁכְבוֹת הַדֶּבֶק שֶׁל הָעוֹר
עַד שֶׁהַתָּאִים נְמֵסִים לְתוֹךְ עַצְמָם;
לְאַפְשֵׁר לַקֹּר לְהַקְפִּיא אֶת הַמַּבָּט וְהַתְּנוּעָה
עַד שֶׁתְּחוּשָׁה הוֹפֶכֶת שַׁרְשֶׁרֶת סְלָעִים.
תְּבוּסוֹת בִּידֵי אָדָם מְיָאֲשׁוֹת הֵן וְרוֹמְסוֹת,
מַנְמִיכוֹת אֶת הַקּוֹמָה.
נִצְחוֹנוֹת שֶׁמְּנַצֵּחַ אוֹתָנוּ הַטֶּבַע
מְשַׂרְטְטִים אֶת מִדּוֹתֵינוּ מֵחָדָשׁ
כְּדֵי שֶׁנָּשׁוּב וְנִתְרַוֵּחַ בִּמְלוֹאֵנוּ
בְּחֵיקָן.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר מתאר את הטבע לעומת אפסיות האדם, ומבקש להשלים עם מידותינו לעומת הטבע הגדול. יש בשיר ניסיון להראות פן חיובי בעובדה שהטבע גדול מאתנו – כך הוא גורם לנו להתרווח בחיק מידותינו ביתר קלות.
8 תגובות
שחר
שיר יפה ומנחם
שרי
שיר מצויין.בכלל ענת לב אדלר,זכורה לי לטוב בספרה "כותבת ומוחקת אהבה".
בשיר זה היא אכן מטיבה לבטא את גדלות הטבע אל מול האדם.
כמה אירוני שדווקא אל מול הטבע, אל מול הדומם, אנו מוותרים ללא אגו, לעומת האדם.
נהדרת!
תמרה אור סלילת
מעניין מאד, לחלוטין לא מה שציפיתי למקרא הכותרת. הטבע הזה בהחלט לא דומם!
מוטי
יש כאן הפרדה בין הטבע לבין האדם. בפרספקטיבות מסוימות,ההפרדה הזאת ,כמובן ,לא קיימת. היכן היא כן קיימת?
היא קיימת בתפיסתו של האגו ובתפיסה הזאת, האדם אכן נפרד מהטבע, מתנצח עם הטבע, עם כוחות גדולים לאין שיעור ממנו ולבסוף הוא יכול להם.
כל ההתפתחות הטכנולוגית שאנו רואים סביבינו היא פריו של האגו שנחל תבוסה אחר תבוסה לאורך הדורות מידיו של הטבע ולאחר מכן שיכלל את עצמו על מנת למצוא פתרונות,מעקפים או שכלולים,שיהפכו את חייו ליותר קלים.
ברמה הזאת חל שיפור ניכר.אבל כשבוחנים את הרמה של האדם ,מה רואים?
בני אדם עדיין נמצאים במלחמה תמידית אחד עם השני,משפילים אחד את השני,משמידים אחד את השני.הטכנולוגיה מגיעה בהדרגה לכל מקום בעולם,אבל התרבות היא עדיין מעטה דק מדי מכדי למנוע אסונות אנושיים מהסוג של דאעש למשל.
יחד עם זאת, לא צריך ללכת רחוק מדי.אפשר לראות את השיר גם אחרת:)
יכול להיות שיש בשיר גם משהו קצת סטואי.הטבע מחשל כאשר נכנעים לו,כאשר הופכים לחומר ביד היוצר שלו.המידות הטובות הן היכולות לקבל את מה שיש לטבע להציע מכל בחינה שהיא,בשיוויון נפש,בהבנה שכך הם הדברים.יש כאן גם משהו קצת דאואיסטי.
הזכיר לי שיר של פנחס שדה ,שבו הוא תיאר עד כמה אין לו דבר נגד החום של הקיץ והקור של החורף.כל עוד הוא חווה אותם,הרי זה אומר שהוא עדיין בחיים.ולהיות בחיים, החווויה הטוטאלית שהחיים הללו יכולים להציע,זה הרי העיקר.
חלק מהחוויה ,יש לציין, אלו מערכות היחסים המגוונות שיש לנו עם בני אדם אחרים. עבור האגו הרגיל מילדות לחפש תשומת לב,יש לא מעט אכזבות ועוגמות נפש בחלק הזה של הקיום, אבל חשוב להבין, שדווקא החלק הזה על שלל הצלחותיו או עלבונותיו, הוא החלק החשוב ביותר לחישולה של הנפש האנושית, של המוח האנושי, לטוב ולרע.
אסוור לוותר גם על בני אדם, וודאי לא על מערכות היחסים. הטבע לא יהווה פיצוי על כך וגם לא ההתבודדות, משום שההפרדה,בסופו של דבר,לא קיימת אלא בתפיסה של המיינד.וכאשר המיינד מאמין שבני אדם מהווים סוג של מכשול ,הוא מגיע למכשול מסוכן מאוד,משום שכל התפתחות שלנו על פני האדמה היא מתוך אינטראקציה ראשונית(החל מרגע הלידה)עם גורם אחר,מחוצה לנו,ישות אחרת,אדם אחר.זה מכשול שיש לעבור אותו וגם הוא מקבע בתוכנו לאחר מכן תכונות נפש מסוימות, אחת מהן,אם לא החשובה שבהן, היא החמלה.(כלפי עצמנו וכלפי האחרים)
זיוה גל
חמש שורות ראשונות עוצמתיות ומרעידות, ואין צורך להוסיף דבר אחריהן. השורות הבאות מספקות הסבר שאין צורך בו ומנמיכות את השיר לדעתי.
חמש שורות ראשונות הן השיר, עבורי, כולל הכותרת. כולל הפסיק שמפריד בין שתי המילים.
שולה ניסים
מסכימה עם זיווה גל.
חגית מנדרובסקי
שיר מעולה וחזק. איכשהו מסכימה עם דבריה של זיווה גל. חמש השורות הראשונות הן שיר בפני עצמו. והרבה יותר חד ועוצמתי.
איתן
כשהמשוררת ענת לב אדלר כותבת על ״נצחונות שמנצח אותנו הטבע״ וממשיכה ״ משרטטים את מידותינו מחדש״ אני רוצה להסב את תשומת לבה למשורר תהילים בפרק ח׳ אחרי שהוא מתפעל מהיצירה הפלאית של הטבע בידי הבורא הוא משרטט להבנתו מחדש את מידותיו של האדם – ״ מה אנוש כי תזכרו ובן אדם כי …״( שם פס׳ 6) וממשיך לטוות את הגיגיו על מקומו של האדם במחזוריות הפלאית הקיימת בטבע .