גדרות / עדי וקנין
גדרות / עדי וקנין
אֲנִי אָדָם שֶׁל גְּבוּלוֹת,
הִנֵּה, גִּדַּרְתִּי לִי בַּיִת.
גִּדַּרְתִּי יוֹם־יוֹם.
אָדָם שֶׁל גְּבוּלוֹת,
הִנֵּה, גִּדַּרְתִּי אוֹתִי וְאוֹתְךָ.
בָּנִיתִי סְבִיבֵנוּ מִשְׁפָּחָה.
בִּצַּרְתִּי אֶת נַפְשֵׁנוּ,
הִגְבַּהְתִּי חוֹמָה גְּדוֹלָה סָבִיב,
וּבַצַּד בָּנִיתִי לָנוּ נָתִיב
שֶׁיִּהְיֶה לְחַיֵּינוּ מַסְלוּל
בְּלִי גָּדֵר וּבְלִי גְּבוּל.
ניקוד: יאיר בן־חור
שיר על המתח בין הצורך לשים גבולות ולחיות חיים מסודרים לבין הדחף לפרוץ את הסגור והמוגן.
5 תגובות
רון גרא
בכל הגבטלות שאנו מגדרים את עצמנו, יש להשאיר נתיב/ מסלול לכל אחד מאתנו לונטילציה
רון גרא
לכל הגבולות
חגית מנדרובסקי
מקסים 🙂 מזדהה ביותר
מוטי
הגבולות של מערכת העצבים האוטונומית, הם הגבולות של האדם.ברגע שיש גבולות אדם מתחיל לחוש את הסביבה כמשהו חיצוני לו, כדבר הגורם עונג או כאב פוטנציאלי.כיוון שכך, האדם כבעל זהות מוגדרת מתחיל לנוע בעולם ולפעול בו, הן מתוך פחד וכאב והן מתוך עונג ואושר.אם לא היו גבולות, לא היה מי שפועל בתוך הגבולות.מה שמזהה גבולות היא המודעות ומה שמאפשר את ביטול הגבולות בסופו של דבר, היא אותה מודעות, כאשר הכוח חוזר לידיה.כאשר היא עצמה חוזרת להיות ראשונית מבחירה.מתבוננת ללא הזדהות,יושבת בתווך בין שני מלכויות ונהנית מכל העולמות.היחסי והמוחלט.
באוקינוסים הקדמוניים, אטומים חיפשו זה את קרבתו של זה והפכו למולקולות ומולקולות הפכו בסופו של דבר לתאים חיים. כאשר תא ראשוני בידל את עצמו מסביבתו הוא החל לפעול על מנת לשמר את עצמו בסביבתו. זאת "המודעות העצמית" הראשונית הקיימת בכל דבר חי. אבל כל דבר המבדיל ומייחד את עצמו מסביבתו, גם שואף להיטמע ולהתאחד עם סביבתו וגם זה חלק מאותה "מודעות עצמית" ראשונית הקיימת בכל יצור חי(בכל רמה מיקרו ומקרו). תא שואף להתאחד עם תא תוך שמירה על הגבולות ויוצר רקמות ורקמות יוצרות איברים. במקומות שונים על פני כדור הארץ נוצרו כך מגוון של יצורים חיים, כי הכאוס יוצר מגוון, אבל גם במגוון יש הרמוניה,יש תואם.יש היררכיה. דבר מוביל לדבר, מוביל לדבר. טעויות ,או היטמעות של צד אחד באחר, הופכות להיות שיתופי פעולה פוריים מאוד. הפרת גבול של המיטוכונדריה הקדמונית למשל , הפכה אותנו וכמעט כל דבר חי אחר בימינו למכונות הרבה יותר יעילות.בוערת בנו בכל רגע ורגע אש.(נדמה לי,שיש גם תאים שאין בהם מיטוכנודריה!)
תינוק שנולד, איזו גבולות יש לו למשל?אין לו את גבולות השפה ואין לו , לכן, את גבולות הזהות. הדבר הראשון שאותו הוא לומד, היא האהבה הטהורה, זאת כאשר הוא חווה דבר מה הנמצא שם עבורו ללא תנאי, מכיל, מאפשר, מחבק. אבל התינוק גדל ומתחיל בתהליך ההתבדלות מהאם,כיוון שכך הוא יוצר גבולות בינו לבין האם והאם מרגישה בגבולות הנוצרים בינה לבין התינוק.הוא הופך להיות פעוט ואחר כך ילד, בעל זהות,בעל "רצון". אז הוא מתחיל לשים גבולות בינו לבין העולם והעולם מתחיל לשים גבולות עבורו. "האם והאב"(החברה,התרבות) מתחילים לומר לו לא! וה"לא" הופך להיות חוויה ראשונית מכוננת.
כאשר אתה נבדל מהאחר, האחר לא יעשה את רצונך, משום שהוא אינו אתה ואתה אינך יכול תמיד לעשות את רצונו של האחר ועל כן מתחיל לאכזב במידת מה את האחר. אין הורה שלא התאכזב מילדיו ולכן אין ילד שלא מאוכזב במידה עמוקה מאוד מהוריו.זה הפצע הבוער בנפש האדם ומוביל בסופו של דבר לחיפוש רוחני. לכך אחראים הגבולות, אובדן האהבה הטהורה, העיקרון הראשון הנלמד.זה בלתי נמנע.הסבל הוא תוצר של הגבולות הנוצרים בינינו לבין העולם, בינינו לבין האחר, בינינו לבין היקום.הגבולות הללו הם בלתי ניתנים "להגנה".למעשה הרצון להגן על הזהות ,על "האני",על האישיות על שלל דיעותיה ואמונותיה,רצונו של האגו היוצר גבולות נוספים(כמו בשיר),הרצון הזה כולל בתוכו את הסבל.ככל שאנו מתמידים בו,כך הסבל גדל והניוון גדל.הסוף ידוע.
קפקא כתב את הסיפור על בניין חומת סין הגדולה,אותה בנייה שאינה מסתיימת לעולם,משום שבכל רגע נתון שבו בונים בצד אחד,תוקפים כל מיני כוחות בצד אחר והורסים את החומה, עוברים מעבר לה.זה תהליך מפרך מאוד.זה הסבל,זה הקיום.
אז הדמות בשיר היא אדם של גבולות,גדרה בית וגידרה משפחה.אלו אכן גבולות בסיסיים שרבים מגדרים ורבים אחרים מגדרים ומגדירים את זהותם בדרכים אחרות לחלוטין.הרצון הזה במשפחה,בזוגיות,הוא מצד אחד יצירת גבולות אישיים חדשים,מצד שני,רצון להתמזג שוב במערכת המתגמלת בנדיבות האהבה.זה רצון לשחזר את האהבה הראשונית בין האם לתינוק ולכן כה רבה האכזבה במערכות יחסים לאורך החיים.
אבל מה יש מעבר לגבולות?
אפשרויות חדשות,ארצות לא נודעות,לעיתים מעבר לגבולות עומדת לה האמת שאנו מסרבים לראות או איננו יכולים לראות.מפחד ,מעיוורון מושגי.
במוח האנושי יש שתי המיספירות וכל אחת מהן היא ביטוי ייחודי של מודעות נפרדת לחלוטין, אבל צד אחד בלבד הופך להיות דומיננטי והוא מצליח בזה בגלל הגבולות של השפה, של המושגים,של המשמעות ,המאוחסנים בו. כאשר לומדים לדבר, לומדים גם לשקר. האם אי פעם היה תינוק שקרן,שקרן באמצעות שפת גופו?לא,תינוקות תמיד אומרים אמת,ההמיספירה הימנית שלהם מדברת, אבל ילדים שקרנים ומבוגרים שקרנים יש למכביר.השקר הוא טקטיקה של שמירה על גבול ושל השגת טובות הנאה או הימנעות מאי נעימות מהצד שמעבר לגבול. לכן עולם הגבול הוא עולם השקר, עולם השפה, עולם המילים.כולם מדברים את עצמם לדעת ובעיקר משתמשים כל היום במילים "אני" ו"אני" "ואני".זה בלתי נמנע.
אבל מעבר "לאני" הזה יש עוד מקום וכדאי להשאיר אליו דרך מילוט.לא חסרות דרכי מילוט.כמו שמתרגלים את המילה "אני" עד שהיא הופכת להיות הרגל בלתי נמנע, כך אפשר בהדרגה לתרגל דברים אחרים.התפתחות כזאת היא עניין של הפעלת הרצון האנושי בכיוונים בריאים.בדרך כלל הרצון האנושי עומד לשירותנו בכיוונים מנוונים.לכן הוא אף פעם לא מספק,כי בעולם של גבולות,בעולם שבו חווית ה"לא" היא כל כך ראשונית, שום דבר לא יספק לעולם, שום רצון לא יגרום לשביעות רצון לאורך זמן, מפח הנפש מובטח.מעבר לגבול,יש תגמול,אבל הוא לא בהכרח נעים ורך.
אין מסלול,שאין לו גבול,דרך אגב,אבל יש מסלול שאינו סלול,משום שאין לו סיפור ואין לו תמלול,כמו זה שעליסה בארץ הפלאות הולכת בו.כל אחד מאיתנו יכול להיות כמו עליסה בארץ הפלאות,כי ארץ הפלאות היא ארץ שאין בה גבולות ולמרות זאת בשיגעון שלה יש היגיון.:)
גם אני כבר איבדתי את הגבולות בתגובה הזאת, (או שלא:).
נמשיך לתרגל,נמשיך ללכת עוד ועוד,לארץ לעולם לא וכמו שאמרה מי שאמרה, כל מה שחוסם את הדרך,או נראה כחוסם את הדרך,זאת הדרך!.כן!:)
רחל בכר
הרושם המתקבל הוא, שבמשפטים בהם נעשה השימוש במילה "גידרתי" , סובייקטיבית, מדובר במעשה שיתפרש בחברה בקונוטציה שלילית ואילו במקומות בו נעשה השימוש במילה "בניתי" בקונוטציה חיובית.
יש צורך בהגנה על מה שהושג בעמל רב ולכן ההתבדלות. ואילו על דברים שמושגים ללא מאמץ, די בהשקעה אגבית ובנייה בצד הדרך.
החשש מאיך ההתנהגות הזו מתקבלת בעיני החברה (כמו להגיד חמסה חמסה כנגד עין הרע ולראות אם לא נתפסת כבעל אמונות טפלות) מוביל לפשרה והצהרת הכוונות באה כדי לפייס.