מסע התמימים / קובי נסים
מסע התמימים / קובי נסים
שיר מאת קובי נסים. מבין שירי הפרידה של הכותב מאביו ז"ל, המכונסים בכתב היד "קדיש נִסִּים: שירים".
שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים, אַתָּה וְאַחִיךָ, הַתַּלְמִידִים,
מַגִּיעִים לְפָּלֶשְׂתִּינָה־א"י בְּמוֹנִית שֶׁתְּפַסְתֶּם בְּשַׁעַר
הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָאָמֶרִיקָאִית שֶׁל בֵּירוּת.
בְּמַעֲבָר רֹאשׁ הַנִּקְרָה פּוֹגְשִׁים אֶתְכֶם יְהוּדִים מֵאֵירוֹפָּה
הַכְּבוּשָׁה, בְּנֵי מַזָּל, מִשְׁתָּאִים בְּשׁוֹמְעָם
שְׁנֵי בּוּלְפָסִים[1] מְשׂוֹחֲחִים בְּעִבְרִית – "בּוֹאוּ, בּוֹאוּ תִּרְאוּ
יְהוּדִים חֲדָשִׁים", קָרְאָה אִשָּׁה שֶׁלָּבְשָׁה מְעִיל בַּקַּיִץ.
הִקִּיפוּ אֶתְכֶם,
מִשְּׁשׁוּ אֶת זְרוֹעוֹתֵיכֶם, הִשְׁתָּאוּ עַל עֳבִי בְּשַׂרְכֶם. נִפְרַדְתֶּם
מֵהֶם בְּחִיּוּךְ מְבֻיָּשׁ וּבָאתֶם אֶל בֵּיתְכֶם
בְּתֵל־אָבִיב הַשַּׁאֲנַנָּה
אוֹ הַתְּמִימָה, עַד כַּמָּה שֶׁהָיְתָה כָּזוֹ, אוֹ
הָעִוֶּרֶת, אוֹ הַיַּלְדוּתִית
הַיְלִידִית.
[1] כינוי לאדם שמן וכבד מאוד.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר עוסק במפגש "התמימים", שני צעירים תל-אביביים מדושנים, כמייצגי היישוב העברי דאז על "תמימותו", עם פליטים יהודים המגיעים לארץ-ישראל המנדטורית דרך גבול לבנון. צעירים אלה, אחד מהם הוא אבי המחבר, הם בין אלה שיצאו אז ללמוד באוניברסיטה האמריקאית של ביירות.
5 תגובות
דורון מודן
זה שיר שכולו מבט מחודש על מראה נושן, שמתאפשר דרך עיניהם המשתאות של העולים. תל אביב כפי שלא נראתה קודם, כמעט מגוכחת, כמו שדבר בתולי יכול להיראות. שיר חי ויפה.
אילנה סיון
שיר יפה, נוגע ללב בפשטותו. מבט מחויך על חווייה של השתאות במפגש בין הבאים מעולמות שונים.
השיר פורש רק חלק מיריעה יותר רחבה, ומעורר רצון לקרוא את יתר השירים במחזור שירים זה. תודה!
מוטי
לאן כל זה הולך בעצם? זאת שאלה שניתן לשאול לא רק על חייו של אדם, אלא גם על "חייה" של מדינה.
תמימות, שאננות ועיוורון אלו שלושה מצבים קיומיים . תמימות משוייכת יותר לגיל הילדות, בעוד שאננות היא מצב של שכרון חושים ותחושת כוח לא מוצדקת המאפיינת את אלו שיש בכוחם את היכולת לדעת. שאננות עלולה להסתיים במשבר או באסון, טראומה קטנה או גדולה יותר שמכריחה את האדם להתעורר או שמורידה אותו ביגון שאולה, אם אין לו היכולת הזאת ברגע נתון. עיוורון הוא נכות או אפילו בחירה. אדם בוחר לא לראות מתוך פחד ולכן הוא חי חיים לא אותנטיים כי הוא מגיב יותר לדמיונו מאשר לאיזושהי מציאות שיש באמת בכוחו לראות,לחוות.
כשם שיש לכל אדם נקודה שחורה בעין, שאינה מאפשרת קליטה של המציאות החיצונית ומשוחזרת כולה במוח האנושי, כך גם לבני אדם יש עיוורון מושגי או אידאולוגי, הסוכך מפניהם את התמונה השלמה האפשרית עבורם לתפיסה.
השיר מדבר על תחילת שנות הארבעים, בייחוד על תמונה מסויימת של מפגש בראש הניקרה בין יהודים ילידים, "חופשיים", "אמיתיים", "חדשים", שהם גם "בשרניים"(רמז עב בשר לשואה שהולכת להתחולל על אותם יהודי אירופה שלא היו "ברי מזל", משפט שהוא אירוני במהותו) עם יהודים שהצליחו להיחלץ מאירופה רגע לפני האסון הגדול ביותר של יהדות אשכנז (בעיקר יהדות אשכנז, אך גם של עדות אחרות כמובן). נראה שיהודי אשכנז הגיעו למקום, שמהווה לכאורה את כור מחצבתם ההיסטורית, אבל ההיסטוריה דרכה לתעתע ומי שחוזר לארץ שאותה עזב, לא חוזר אליה אותו אדם. אחת הדמויות המוזכרות, לובשת מעיל בקיץ. כמו עץ שנעקר מאדמה אחת והושם מבלי שנשתל עדיין באדמה אחרת. זה האסון הראשוני של יהודי אירופה עוד לפני השואה, אסון שלאחר מכן יתחולל גם על ראשם של יהודי ספרד.
עמוס עוז מתאר כך רבים מהדמויות שלו, נדמה לי שאפילו את אמו. באשר לילידים, נדמה שהוא מייחס תכונה זאת גם לערבים הנטועים באדמתם ויש להם לכאורה איזשהם כוחות מאגיים, נסתרים המעוררים פחד ותשוקה בו זמנית.התשוקה ניכרת גם בשיר הזה.הבשרנות היא כמעט אירוטית.
הערבים לא מוזכרים כאן בשיר הזה, גם לא הנאצים, גם לא כל מלחמות ישראל, שעדיין לא הייתה קיימת, אך הם בהחלט נזכרים ברקע.
העיקרון המאפיין את השיר ושירים אחרים המתארים תמונות של זיכרון הוא, שהדמויות בשיר אינן יודעות את מה שיודע הכותב של השיר(ויודעים אנחנו הקוראים) ולכותב של השיר אין כל יכולת למסור את המידע הזה לדמויות. הוא יכול רק לתאר באירוניה או בחמלה את המצב האנושי שבו למעשה שרויים כולנו(כולל הכותב של השיר), חוסר היכולת לדעת מה ילד יום ופעולה בתוך הרגע, שבכל זמן נתון נובעת ממכלול היותנו,פעולה שאינה אלא פוקנציה של אישיות,תרבות,גיאופוליטיקה ועוד.לא תמיד הפעולה היא "מהמקום הנכון" ואפילו לא "בזמן הנכון".
לא הילידים ולא העולים הבינו לאן הגיעו. להיסטוריה יש רגעים מכוננים כאלה משלה, שבה מצטלבים גורלות, שבה מיזוג גלויות, כור היתוך, הופך להיות הן קונפליקט בין צדדים שונים והן אפשרות. זה לעולם הולך ומתפתח ואין לזה סוף.
היכולת של היהודים הילידים לנוע בין הארצות בתחילת שנות הארבעים, עד לביירות וחזרה, היא יכולת שאינה נחלתנו היום למשל. זאת יכולת שנחסמה עבורנו. היא נחסמה מרגע הקמת מדינת ישראל לאחר השואה ומרגע גירוש יהודי ערב לארץ כאשר הם מנושלים מכל רכושם וכבודם. אותם יהודים שפגשו הדמויות בשיר היו בזמן הזה כבר "הוותיקים" וביחד חוו כולם שאננות, עיוורון, שיברון לב והתפכחות לאורך כמה עשורים נוספים. כמובן שהם נשאו איתם זכרונות, חלקם מכמירי לב. זה טבעו של האדם.
כל המחקרים הפסיכולוגיים מלמדים אותנו שבני אדם אינם טובים בכלל בלצפות את מצבם המנטלי לא אחרי אסון בעוד תקופת מה בעתיד ולא בשעת משבר(כאשר נראה להם שהעולם יורד לטימיון ולעולם לא יחזור לעצמו). כולם עוברים תהליך של "התרגלות"(הביטואציה).
לכל דבר מתרגלים, לטוב ולרע. כוח החיים חזק מאוד ונדמה לי שזה אחד הדברים שהשיר רוצה להעביר.
את כוח החיים שעובר מדור לדור, שעובר ועבר מהאב לבן, כוח חיים ששום דבר אינו יכול לו, כוח שהוא מעבר למרחב ולזמן במידת מה. כוח שבא לידי ביטוי בשיר!
ובכל אופן ,גם אני הייתי בלבנון, אבל לא בטיול. אני זוכר שתקופה ארוכה לאחר שהשתחררתי מהצבא היה לי חלום מוזר שכזה, שבו אני מוצא את עצמי מסתובב ברחובות ביירות(לביירות כמובן מעולם לא הגעתי בעולם האמיתי) וכל פעם הייתי מתעורר בחרדה כאשר אחת הדמויות הייתה מצביעה עלי וצועקת "חייל,חייל". למרבה התדהמה פתאום שמתי לב שיש עלי דיסקית של צה"ל ונאלצתי כל פעם לברוח מהצללים שרודפים אחרי בהמוניהם. תמיד התעוררתי , אבל פעם אחת הצלחתי להגיע למקום מסוים גבוה ופגשתי שם קשיש טוב לב שקיבל את פני בחיוך והרגיע אותי. הוא הצביע אל עבר הים שנראה כמו לגונה באי טרופי ואמר לי : "אתה רואה,זוהי לבנון האמיתית,זוהי לבנון האמיתית". זה היה יפה להכאיב(וגם להפליא) ,כאילו נוף לא "מעלמא הדין" .התעוררתי בהשתאות ולא חלמתי את החלומות הללו שוב.
אני מנסה פה משהו חדש,לספר משהו משלי,גם זה חשוב להבנת השיר,כנראה..:)
בכל מקרה,תמיד יהיו תמימים ותמיד יהיו אלו שאיבדו את התמימות ותמיד יהיו אלו שימצאו את עצמם,לא משנה מהי סביבתם.עיוורון ,הוא כמו שאמרתי,גם בחירה,לא רק נכות.שאננות היא אופטימיות יתר,שאין לה הצדקה במציאות.יש עוד אפשרויות, תמיד היו,בכל תקופה בהיסטוריה האנושית ותמיד יהיו.
יפעת גדות
איזה יופי של שיר…כולו סיפור עם תחושות ומראות..נהדר
יוספה ארן
תודה על השיר היפה הזה. כמה עושר ורגישות בתיאור סיטואציה אחת של מפגש בן כמה דקות : בני הארץ הדשנים מול ניצולי השואה הכחושים והמצולקים נפשית, תל אביב של שנות הארבעים-תמימה או מיתממת ("עיוורת") נוכח וזרם הפליטים. בני הארץ הלומדים באוניברסיטה בביירות ומגיעים במונית עד תל אביב-מציאות חיים שעלתה מאז בלהבות השנאה והמלחמה.אשמח לקרוא את המחזור כולו.