שירה

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי


נְפִילָה
נָפַלְתִּי וְנָפַלְתִּי
לְתוֹךְ אַשְׁלָיָה
אֶל מַחֲלָה וּמָוֶת
הַסֵּבֶל פִּרְעוֹן חוֹבִי.
 
שִׁיבָה
קָפַצְתִּי שָׁבְתִי
לַחֲלַל הַיְּקוּם
מְקוֹר הָאֱנוֹשִׁי:
הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר.


מתח שבין נפילה ללב המאפליה – "חשיכה נראית" כשל סטיירון שאינה אלא אשליה, לבין השיבה אל "חלל היקום", הגרעין הראשוני וההיולי.

6 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שני שירים השזורים זה בזה, האחד הנפילה האכזרית והבלתי נמנעת- השבתי פרעון חובי והשני נדמה כלאחר הפרעון השיבה ליקום, לאנושיות שזה לדובר הדבר החשוב ביותר. רואה את השירים כשירים פילוסופים על החיים, השכר ועונשו אולי… אהבתי. תודה

  • זיוה גל

    שזירה עדינה ומדויקת של אנושיות מול היבריס.

    של מעוף אל תקווה מול נפילה ללא שליטה.
    של בניין מול הרס.

  • מוטי

    מה משותף לראם דאס (להלן ריצ'רד אלפרט), ג'ייל בולטי טיילור ואבן אלכסנדר? (אתם יכולים לחפש בויקיפדיה אם אתם רוצים, אבל אני מייד אומר לכם מה חשוב:)

    דבר ראשון, כולם דוקטורים ואנשי אקדמיה במקצועם(בעבר או בהווה), כולם מדענים בהכשרתם וכולם עברו חוויות משנות חיים ותפיסה, דבר שגרם לדרך שבה הם רואים את המציאות להשתנות מן הייסוד. כולם עברו באופן כזה או אחר מהיחסי אל "המוחלט" ו"המוחלט" אל היחסי או שילוב של השניים.

    שניים מהם לקו בשבץ באזורים שונים במוח(טיילור באזורים מסוימים בהמיספירה השמאלית וריצר'ד אלפרט באזורים מסוימים בהמיספירה הימנית).שניהם הגיעו למסקנות שונות לחלוטין בעקבות השבץ שלהם ויש לכך הסבר.(נגיע לזה בהמשך הדברים)השלישי חטוף זיהום חיידקי במוח ושקע בתרדמת לזמן ממושך, שלאחריה קם אדם אחר, מאמין בקיומם של חיים לאחר המוות, כלומר באיזשהו גן עדן, שלדבריו חווה, בשעה שהיה לכאורה בקומה ומרכזים חשובים במוחו(לכאורה)לא תפקדו.

    פעם שוחחתי עם אדם וניסיתי להסביר לו משהו על פסיכולוגיה חיובית, אבל הוא כל הזמן ניסה לסתור את דברי ולהוכיח שאין בזה כל טעם. ניסיתי להסביר שזה לא קשור לטעם, זה קשור למחקרים וכי המחקרים מצביעים שתכונות מסוימות, התנהגויות מסוימות ורגשות מסוימים המלווים במחשבות כאלו או אחרות (ולהיפך כמובן) מובילות בני אדם מסוימים(ללא כל קשר לתורשה גנטית בהכרח או נקודת האיזון הבסיסית ביכולתם לחוות אושר) לתחושה גדולה יותר של סיפוק מהחיים לאורך זמן, כלומר לתחושה של משמעות וכתוצאה מזה אופטימיות ויכולת עשייה. אמרתי , שזה מה שהפסיכולוגיה החיובית חוקרת וכי יש מחקרים המצביעים שבתנאים מסוימים, ההרגלים הללו של אותם אנשים (מנטליים והתנהגותיים) הם ברי העברה גם לאנשים אחרים, החווים מצוקה ודחק בחיים ורמת אושרם נמוכה. זה לא עזר, הוא שב וחזר על איזושהי מנטרה ,שרק חווית המוחלט "פותרת" ויכולה לפתור את כל הבעיות. כל שאר הדברים, הם יחסיים ולכן מוגבלים ולכן חבל לבזבז את הזמן עליהם…ביטול שכזה של היחסי הוא אף פעם לא טוב, וזאת מן הסיבה שבמוחלט לא ניתן למצוא פנטיות משום סוג וצורה:)

    אמרתי לו טוב, אם אתה סבור שאתה כל הזמן במוחלט או יכול לשהות שם, מדוע אתה כאן בעולם היחסי? מדוע אתה נושם, מדוע אתה צורך חומרים מן הסביבה החיצונית הנפרדת ממך, מזין את גופך באוכל ובמים וברשמים של אובייקטים חיצוניים(תחושות)? לא יותר טוב לעלות לפסגה של איזה הר ולהתמזג אחת ולתמיד עם המוחלט? (זאת ככל הנראה הייתה הדילמה של הבודהא,אבל האדם שאיתו דיברתי לא טען שהוא הבודהא,למרות שכולנו בודהות:)

    על זה לא הייתה לו תשובה.גם לא יכולה להיות לו.

    כשראם דאס חטף את השבץ שלו(והוא מתאר זאת יפה מאוד בסרט fierce grace) ,הוא שם לב , למרות מצבו הקשה, שכל התרגול והחוויות של "המוחלט" לאורך השנים(הן כתוצאה מהסמים שלקח בשנות השישים והן כתוצאה מהשהות בהודו ותרגוליו לאחר מכן) לא הצליחו להכין אותו לרגע הזה, שבאיזשהו מקום הוא לא קיבל את האפשרות של מותו, בשלווה!

    מאז הוא עובד עם אנשים, אבל כבר לא רואה בעצמו גורו, כי הוא חש שלא זיקק את עצמו לחלוטין, שלא באמת התמזג עם המוחלט. הוא אדם טוב והוא עוסק לעת זקנה בסיוע לאלו המקשיבים לו, להכין את עצמם ואת גופם לתהליך הזה ,שהוא בלתי נמנע, של מחלה ומוות.ההתמודדות שלו עם הכאב ועם אובדן היכולת(האדירה,יש לומר)שאפיינה אותו, מאפשרת לו היום לעשות זאת גם כאשר הוא כבר אינו אותו אדם, שמשך אחריו המונים בסיפורים על המוחלט, על האלוהי.מותר בהחלט לעסוק גם ביחסי.

    אנו חיים בעולם היחסי, היחסי מאוד ואין בזה כל דבר רע כשמבינים בעצם מה זה אומר. העולם המוחלט קיים, אבל אין לנו יכולת שלמה לחוות אותו במלואו כל עוד אנו אורגניזם שיש לו מערכת עצבים וגבולות.
    מה יהיה כאשר לא תהיינה לנו מערכת עצבים וגבולות,זאת איננו יכולים לדעת!

    תפיסת המוחלט היא תפיסה בריאה להתפתחות של אגו חולני(אגו "יהיר","שחצן") התופס עצמו כנבדל מן העולם ומן היקום ומתנהג בהתאם. התפתחות זאת של האגו היא ככל הנראה בלתי נמנעת, אבל גם היכולת של האדם, בשלבים מסוימים בחייו, להימנע מפתולוגיה קיצונית ולהתחיל להרחיב ללא הפסק את גבולותיו אל מעבר לעצמו, אף היא יכולת המוטמעת בנפש האדם.

    אפשר לומר "שהאגו", תפיסת האני הקטן, החי בעולם היחסי מאוד של עצמו, ממוקם "בדיוק" במקום שבו חטפה גייל בולטי טיילור את השבץ שלה.היא, שהייתה תמיד מדענית מוח סקפטית וזהירה, אבל גם מפוקסת,ממוקדת ובהירה, איבדה ברגע אחד את היכולת שלה להיות מה שהייתה תמיד וגילתה להפתעתה, שהיא משהו אחר לחלוטין.

    למעשה, ברגע שההמיספירה השמאלית שלה (זאת שחיה בעולם היחסי, הליניארי) קיבלה שיתוק רגעי ומרכזים מסוימים, החשובים לתפקוד יומיומי ותפיסת המציאות, נפגעו, ההמיספירה השנייה, המודעות השנייה שיכולה לפעול לחלוטין במנותק מהראשונה, נכנסה לפעולה.זאת ההמיספירה שאחראית על חווית העולם של התינוק בשנתיים הראשונות לחייו. כאשר מדברים על מודעות של "מתחיל", מדברים על המודעות הזאת בדיוק, זאת שאינה קטגורית, אינה מחלקת, אינה מפלגת את העולם, אינה רואה את עצמה כנבדל, אלא כדבר מה שהוא חלק אינהרנטי מהדברים כולם.לכן כל המורים הגדולים אומרים תמיד,אין לאן לשאוף,אין מה להשיג,אתם כבר שם,רק אין לכם את היכולת לראות זאת,כרגע!

    מי נפל בסיפורים המיתולוגיים?(טוב שיש ויקיפדיה:)לוציפר נפל.הוא נפל מן המוחלט אל היחסי,משום שאיבד את היכולת לראות את מגבלותיו:
    אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר"

    מי עוד נפל בשל תחושה בלתי נשלטת של נבדלות וגאווה (יהירות)? : יוסף נפל לבור, בשל תפיסות נרקיסיסטיות של עצמו ביחס לאחיו ולאביו ואימו מולידיו,האנושות למעשה.מספר הטיפוסים השונים,שהתפתחו.

    האניאגרם, שיצא לי לא מזמן להקשיב למספר הרצאות של מורה מרכזית המלמדת אותו, הוא בדיוק תיאור מלא של מספר טיפוסי "האגו" המתפתחים לאורך זמן על חשבון מהות פנימית של האדם המאפשרת חיבור בריא למקור,למוחלט. התפתחות היא, לכן,במידה גדולה, חזרה בזמן והיא מצריכה "נפילה" חופשית, בדיוק כמו זאת שחוותה עליסה בארץ הפלאות במידה מסויימת.היא מצריכה וויתור על סטטוס,מעמד, הישגים,תארים,זהות שלמה כמעט.כל אלו חוויות, שתזעזענה את תפיסת המציאות של האגו החולם ותעשינה זאת בתוך חלום אחר,עד היקיצה הסופית.לאחר היקיצה,האדם יכול לקבל מחדש את התארים שלו,אפילו את הזהות שלו,משום שהמיקוד שלו עבר טרנספורמציה,האגו הפך להיות משרת בעולם היחסי,של המוחלט.

    והנה עוד שמות לרשימה(שוב באדיבות ויקיפדיה:).פאיתון,הפייסטוס ואיקרוס.כולם היו במידת מה בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית או לפחות בעלי תכונות שעליהם, בטרגדיות, משלמים ביוקר.

    ולבסוף,מיהו זה שלא נכנס לארץ ישראל(ארץ זבת חלב ודבש,גם באופן מטאפורי) משום שלא סמך מספר פעמים באופן מוחלט על המוחלט?משה רבנו בסיפור התנכ"י.העולם היחסי הכריע אותו לא מעט פעמים והוא אף רצח אדם מצרי בשל להט יצרים וכעס בלתי נשלט.אבל הסיפור על הסלע והמיים הוא המחשה יפה על חיבורים נסתרים בין ממדים שונים של היחסי והמוחלט הנעשה באמצעות מתווך.זאת מטאפורה כמובן למי שמשקה את "העם" הצמא במדבר הקיום,בחיים.

    מה אנו למדים מזה?אנחנו לא יכולים לשאת את המוחלט לאורך זמן, אנחנו נשרפים בתוכו ואיננו יכולים לתפקד לאורו, ולכן יש את העולם היחסי.לכן יש דואליות,לכן יש שתי מודעויות שונות,שפועלות בעת ובעונה אחת.עולם יחסי ללא מוחלט,הוא גיהנום,או יהפוך לכזה מהר מאוד, אבל עולם יחסי בפרספקטיבה של המוחלט, בהרגלי מחשבה ורגש של המוחלט יכול להיות גן עדן.

    Where ever you are, you are one with the clouds and one with the sun and the stars you see. You are one with everything. That is more true than I can say, and more true than you can hear.

    –Shunryu Suzuki Roshi

    אבן אלכסנדר החליט, שגן עדן קיים בנפרד מהעולם, כלומר הוא מניח נפרדות ופיצול בין היחסי לבין המוחלט. האם יש לו באמת על מה להסתמך מעבר לחוויה סובייקטיבית לחלוטין שעבר?
    המוח של אבן אלכסנדר לא יכול היה להיות הרוס לחלוטין במידה וחווה מה שהוא חווה. לו נהרס מוחו לחלוטין, הוא לא היה עסוק לאחר מכן בכתיבת ספר, מיומנות, שאדם אינו לומד אותה לראשונה בהכרח לאחר שהיה בקומה,אם לא היה שולט ברזיה עוד לפני כן.לאחר כל ההתקדמות במדעי המוח,רבים ממדעני המוח יודו גם היום,שמה שהם יודעים על האיבר המדהים הזה בתוכנו,הוא עדיין חלק קטן מאוד.:)

    בסופו של דבר, בני אדם נוטים ללכת אחרי אנשים הנתפסים בעיניהם ככריזמטיים וכבעלי ידע וסמכות.
    שלושת אלו שתיארתי כרגע, הם בדיוק כאלו, אבל מכולם אני נוטה להבין יותר מכל דווקא את ריצרד אלפרט, הלא הוא ראם דאס. אדם שבחר לגלות אומץ ולהודות שחווית המוחלט שלו לא הפכה אותו לכל יכול, שהוא פגיע, מאוד פגיע, שהוא סובל עדיין, שהוא נזקק, שהוא חי כל יום חיים יחסיים מאוד של התמודדות, אבל מעולם הוא לא וויתר על הכמיהה למוחלט, על האהבה שלו למוחלט.על הרצון שלו להכנס לאותה ארץ זבת חלב ודבש.

    האהבה הזאת היא החוט המקשר אל המהוחלט ובלעדיה היחסי היה נטול כל בסיס. כל אחד ,בסופו של דבר,כמו בבהגווד גיטה, צריך להחליט מה עליו לעשות וכיצד עליו לעשות זאת. אין כל צל של ספק, שהעשייה הטובה ביותר, היא זאת שנעשית בפרספקטיבה העמוקה ביותר, העמוקה מכל עומק.

    כי בשדה הקרב של החיים היחסיים,רק התחברות למקור יכולה להפסיק סבל מיותר של האגו,רק התחברות למקור יכולה להוביל לתפיסה בריאה של המציאות ושל מקומנו בתוכה,כחלק בלתי נפרד ממנה.התחברות למקור היא ביטול החשיבה הדואלית הרגילה,שבה אדם רואה בילדיו את ילדיו ובמשפחתו את משפחתו ובאחרים את האחרים.איך אפשר להרפות מהמשפחה, מהילדים ולעשות את המעשה הנכון?(אברהם נאלץ להכריע בשאלה הזאת בסיפור התנכ"י,בעקידה)

    יחד עם זאת,היחסי אף הוא חלק מהמוחלט ולעיתים פעולה יחסית היא נדרשת.ולפעמים אין ברירה אחרת.שמענו על לא מעט מורים גדולים,שכשלו בדברים רבים,בינהם מוסר לקוי,צביעות, אלימות אפילו.
    אין כל בעיה בדברים יחסיים כמו פסיכולוגיה(פסיכותרפיה למשל),אמנות,מדע,ספרות,שירה וכדומה.למי שיכול לראות,הוא יודע,שכל הדברים,בסופו של דבר מתאחדים,הם אותו דבר במקור,הם הגיעו מאותו "מקום".

    על זה מדבר השיר.(ברמה ההצהרתית,תות הרמס סטורי כתב שיר שפורסם כאן בליריקה על ישו,שיר המגלם את הדברים הללו ברמה הסימלית,לדעתי.:)

    • מוטי

      טעות קטנה שנפלה בשל פרספציה שגויה.המיקומים של השבץ במוח אצל ראם דאס וג'ייל בולטי טיילור היו ככל הנראה זהים,באותה המיספירה,אבל המסקנות לאחר מכן והחוויה באותו רגע ,כמובן ,היו שונות.

      בכל מקרה,לא כדאי לקבל שבץ או לקחת סמים כדי לחוות חוויות יוצאות מגדר הרגיל.החיים שלנו עצמם הופכים להיות חוויה יוצאת מגדר הרגיל,באותו רגע שמפנים אליהם את תשומת הלב.זה ללא ספק דבר, ששתי "הדמויות" המתוארות למעלה היו חותמות עליו בשתי ההמיספירות שלהן…:)

      ראם דאס למשל החל להפנות את תשומת הלב שלו לשבץ שקיבל ולדרך שבה הוא משפיע על חייו כל רגע ורגע והשבץ עצמו ותוצאותיו הפך להיות החיים הבלתי רגילים שלו.ג'ייל בולטי טיילור חוותה חוויה בלתי רגילה, שנכפתה עליה,אבל לא נראה לי שהיא פיתחה היצמדות ורוצה חוייה כזאת שוב.החיים נמשכים והם בעיקר על המסר שעובר לאחר עיבוד המידע מאדם אחד לאחר.לכל אחד חושב להעביר לזולת משהו שהוא יודע ומשהו שהוא למד.כולנו רשת בלתי נגמרת של חיים ותבונה.בכל מקרה,כדאי שנהיה רשת של תבונה וחיים או שלא נהיה בכלל.אז אלה השאלות הנצחיות כנראה, "להיות או לא להיות" ולאחר מכן "איך להיות" כי איך לא "לא להיות" מסתבר,שאת זה אנחנו כבני אדם יודעים מצויין מבלי ללמוד.:)

  • נילי אמיר סגל

    במעט מלים כה הרבה עובר אל הקורא…. וזה כוחו הנפלא של שיר שמרגש באמיתות ובפשטות שאינה כה פשוטה…. כמו החיים עצמם. תודה לך משורר מופלא!!!

  • תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    תודָה רַבּה לנילי אמיר סגל, למוטי הייחודי, לזיוה גל וּללאה צבי (דובז'ינסקי) – עַל תגובותיכם ועַל תשומת-הלב והאנרגיה, שהענקתם לשִירי; תודָה רַבּה לענת קוריאל ולרונית ליברמנש, העושות בַּמלאכה.

השאר תגובה