לילה לבן / זיוה גל
לילה לבן / זיוה גל
לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו. רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב
אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה. עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
לַיְלָה לָבָן עִם אוֹרוֹת אֲדֻמִּים בִּקְצֵה חֲצוֹת. כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.
מתוך הספר העומד לראות אור: תודעה/נופים/קירות, זיוה גל
בהוצאת: "ספרי עיתון 77"
עורך: יובל גלעד
ציור ועיצוב עטיפה: חובב רשלבך
ניקוד: יאיר בן־חור
אפלולית הלילה מעוררת מחשבות על אפסות האדם לעומת המרחב
15 תגובות
דוד אדלר
אהבתי:
כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.
זיוה גל
כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.
השורות שציטטת הם הד ל:
עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
תודה דוד שהנחת אצבע על המוטיב.
מוטי
מדוע בכלל לעשות משהו ולא לא לעשות כלום?
זאת האנושות, שנעה בין תקווה ויצירה לבין חרדה משתקת ודיכאון. החרדה והדיכאון הם בעיקר הגנבים הלא נראים באפילה, הם גונבים מהאדם את היכולת לראות את האור המנצנץ. גם דבר מה שמת לפני שנות אור רבות, יש לו קיום בתודעת האדם כחומר ביד היוצר, כאמצעי שהופך "לשיר", שהופך לרוח, שהופך לדבר מה חופשי מגבולות, הנע ממקום למקום ללא עצירה וללא מגבלות.
כמה מרחב אדם יכול לתפוס ולהקיף בתוך עצמו, בתוך החלל הפנימי?הפוטנציאל הוא אינסופי ועדיין יש בני אדם הקופאים ושוקטים על השמרים, הרואים עצמם כזהות נפרדת שנגזר גורלה ממילא להישמד ומפסיקים להביט למעלה, לספור את הכוכבים הפנימיים, שהם כחול על שפת הים.
כאשר אדם פוחד לאבד את מה שהוא תופס כמוגבל ושייך לו באופן זמני, הוא מאבד בסופו של דבר באמת את מה "שיש" לו ובו זמנית גם את הנצחי והאל זמני. "אשר יגורתי-בא לי". כך כתוב בספר איוב.
אדם לא מת באמת, כי כוכבו שדרך, עדיין שולח אורו במרחב האינסופי אל כוכבים אחרים, אל מודעויות אחרות הקורנות בדיוק כמוהו..עבור בני אדם מסוימים זה ככל הנראה לא מספיק, אבל איך שלא נסתכל ונבחן זאת, כדור הארץ (וכולנו עליו )הוא לא יותר ולא פחות מאשר חללית ענק מאובזרת בכל טוב הנעה באפילה. אפשר לפחד ולזלזל בכל הטוב הזה שהורעף עלינו ואפשר להנות מהרגע ולהעריך את כבירות המתנה.(בפסיכולוגיה החיובית מכנים זאת "הוקרת תודה:)
תחושת האפסות של האדם היא כולה בתודעה, בדיוק כשם שתחושת ההתמזגות היא כולה בתודעה.
והנה הבחירה היא בידינו, גם להעדיף לסבול זאת בחירה. יש , ככל הנראה, בסבל לא מעט הנאה, לא מעט תוכן, (להלן אמן התענית של קפקא:), לכן העולם שלנו כולו , בני האדם, נראה לעיתים, כמו דרמה קווין, מאופרת בכבדות ובשלל צבעים, כמו תוכי מהגו'נגל שחוזר על המנטרה של עצמו, כמו קוף אחרי בן אדם, אבל היכן האדם, מדוע הוא לעיתים מסרב להתגלות והאם יתגלה במלוא הודו וזוהרו?
בלילה לבן אמיתי קשה לראות כוכבים, אבל באפילה הגדולה ביותר,כולם מנצנצים נהדר ורואים וחווים אחד את השני בהשתאות. שולחים זרועות ארוכות מאוד זה לזו, ממש כמו הנוירונים שלנו במוח.
יש תמיד עוד פרספקטיבות,לא חסר.בכל מקרה,אדם שקופא על השמרים במרחב הפנימי האדיר, הכביר, למעשה מוותר על עצמו ובסופו של דבר גם "העולם", כי העולם אינו אלא השתקפות של פנימיותו. אם זאת מתה וקפואה לנצח בתוך הזמן, אז רק הפחד והאפילה ישלטו. אם זאת פורחת ומתחדשת כל הזמן, שום דבר לא מת באמת, הנצח שולח לעבר האדם זרוע ארוכה מאוד ומצית שוב ושוב את האש שלעולם לא תאוכל ולא תתכלה.
איתן. קלינסקי
"לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו" פתיחה של שיר שלכדה אותי כקורא ובהמשך ה"רַחַש נָע" ,הרחשים נעו, ועל כך נתונה תודתי.
מוטי
זה ביטוי שמבטא את החרדה של האדם, רק לא ישירות. הדבר,החיצוני, זה שמעבר לגבולות שלנו ולא זהה איתנו, עלול לעורר ואף גורם , חרדה.
לילה לבן הוא במקרה הזה ליל שימורים, ליל חוסר מנוחה. מה גורם את חוסר המנוחה?הפחד, החרדה, חוסר היכולת לצפות את "מהלכיו" הבאים של הדמות חסרת הצורה (הלא נראית) , שמסתובבת בחוץ, של איזשהו "גנב" "נשמות" ערטילאי ולא מובן.
השיר מתאר את ההיבט הקמאי, הראשוני, הילדי במידת מה, של העולם, שבו כל צל יכול להיות מפלצת מסוכנת. הילדים פוחדים מהחושך ואוהבים לישון עם אור. ללא אור, הם לא יכולים להירדם.
כל אדם שיש לו ילד, יעיד על כך.זאת תקופה מסויימת.
במובן מה כולנו ילדים ועל כולנו להתבגר, אבל התבגרות אינה עמידה במקום כמובן, אינה קפיאה על השמרים.קפיאה על השמרים היא התגובה השלישית של מנגנוני הגוף המזוהה עם גבולותיו למצב של דחק או "איום" כפי שהוא נתפס על ידי המרכיבים הרגשיים והזחליים של נפשנו.זה המצב של ה-freeze , אותו מצב שבו חיות נתונות כאשר טורף אוחז בהן בין שיניו.הן קופאות במקום,ע צב הוגוס גורם לסגירה אוטומטית של כל יכולות התחישה והעשייה, כדי להגן על הישות מפני סבל וכאב(מדומים או אמיתיים, במקרה של החיה, כמובן, זה הכאב, של להיטרף בעודן בחיים!)
אבל בני אדם אינם חיות בסוואנה כמובן. אפילו החיות בסוואנה, במידה והטורף מאבד בהן עניין לאחר שהביאן נטולות תנועה למקום מסוים, מתאוששות מהר מאוד ובורחות וחוזרות חזרה "לעניינן(לעיסת עשב,העלאת גירה,התרבות וכדומה). בני אדם נתקפים בריפיון תמידי ועלולים למצוא את עצמם בחוסר אונים נרכש, שמעצים את תחושת הטראומה, שאולי נגרמה להם בשל היבטי הקיום השונים האפשריים עבור זהות נפרדת, עבור גוף נפרד.לכן טרואמה,עבור האדם, יכולה להיות אכן אסון, אבל בהחלט יש בחוויתה גם איזשהו ייתרון, משום שהאדם מוכשר לטרנספורמציה ומשום שהאנרגיה האצורה בכאב ובסבל, מאפשרת לאנשים כאלו לנוע לאחר מכן, כאשר מבינים זאת,במהירות עצומה קדימה.זאת התפתחות.מכנים זאת PTG או post traumatic growth .
לכן קפיאה על השמרים יכולה גם להיתפס כאחד "החטאים" שהנצרת מתארת,נדמה לי שמדובר ב- sloth ,או מה שמכונה "עצלות",שם שבעצם אנו מכנים בו גם את היונקים בעלי התנועות האיטיות מאוד וחילוף החומרים האיטי,העצלנים.(אחת החיות החביבות עלי:).
הדבר היחיד שיכול להחזיר לחיים מה שקפא בזמן הוא אותו דבר שמבחינות מסוימות גם "גרם" לקפיאה ,דהיינו אדם אחר.למדתי לא מזמן על תיאוריה מרתקת של חוקר אקדמיה בשם סטיבן פורג'ס, הוא כינה את התיאוריה שלו ,(שכל הקלינאים בעולם מתלהבים ממסקנותיה ובצדק) בשם polyvegal theory ,שם הוא מתאר את היבטיו השונים של עצב הוגוס והשפעתו על האדם בעולם, בין היתר גם במצב של דחק וגם במצב של נוכחות חברתית, כיחיד בחברה שאינו יכול לחיות ללא האחרים ותלוי באחרים, מרגע הולדתו ועד יום מותו.
זאת הסיבה,שאנו יכולים לראות גם בני אדם המתייאשים מהחיים ומתאבדים. "הם" "עושים" זאת, משום שתחושת האשלייה שהם לבד השתלטה עליהם לחלוטין, משום שהם נסגרו לחווית החיים המתחדשת תמיד, משום שהם חשו בדיוק מה שהשיר מתאר, את הריקות העצומה, את החלל הריק ואת תחושת הסבל, הקיום הבלתי נסבל שלהם בתוכו, לבד, לבדם, "לנצח".
אנו יודעים שמצב של דחק כזה, האונה הקדם מצחית נסגרת" כמעט לחלוטין וכל מה ששולט באדם , הוא משהו שאינו בהכרח האדם כולו.לכן שמתי במרכאות את "ההם" ואת "העושים". מי שמתאבד, בניגוד גמור למה שמאשימים אותו(נניח בדת), אינו בוחר להתאבד. אני יכול לחשוב על כאלו שקופצים מבניין וחרטה נוראית אוחזת בהם בשעה שהם נופלים. ושמעתי כבר סיפור פעם על אדם שרגע שלפני שקפץ מהגשר, היטה אוזן לדבריו של אדם אחר, ששכנע אותו לא לקפוץ, שהפיח בו חיים, שהפיח בו רוח, שהפיח בו רק מה שרק אדם אחר יכול היה לתת לו בשעה האפילה, שבה היה נדמה לו כי "הכל" נשלל ממנו,כי איבד את זכותו לחיות,לחוות, להרגיש.
האדם הזה חזר לעצמו וחייו פרחו.נדמה לי שעד היום הוא מחפש את ההוא שעמד איתו על הגשר בשעת הצעקה, שסייע לו לראות את המשמעות , בשעת הקפיאה במקום, ואיפשר לו לראות את האפשרות המתחדשת של קיומו וכי הוא לא לבד.ממש לא,הוא לא יכול להיות.
כך וגם כך,יש פה ושם בני אדם, שלא מבינים, למה זה טוב לקרוא שיר, מה בעצם יש שם ואני מקווה שהתגובות פה מתחת לשירים יסייעו להם להבין, שאולי יש דברים בגו…:)
בכלל, לעולם אין אנו יכולים לדעת כיצד מעשינו ודברינו משפיעים על אדם אחר וייתכן כי לעולם לא נדע.כבני אדם, אנו פועלים כמו הנוירונים שלנו, מקבלים מידע, מעבדים מידע ומוסרים מידע..בכל רגע כזה אנו מחדשים דבר מה ברשת הכללית שבתוכה אנו חיים,ממש כשם שכל העלאה של זיכרון במוח, מחדשת את הזיכרון, יוצרת אותו מחדש,מטמירה אותו, מחזירה אותו לחיים.
לא כדאי לקפוא על השמרים,כי היין עדיין אינו מזוקק, הוא יכול להיות הרבה יותר טעים,הרבה לאין שיעור…וכל אחד מאיתנו יכול להפוך להיות במהלך הזמן לסוג של יינן מומחה,אחד שלוגם ממלוא הכוס
והנקטר שבתוכה לעולם אינו נגמר…..:)
זיוה גל
מה שציטטת אלה האנשות (מלשון האנשה) שהן סוג של מטאפורה.
רחש נע – מטאפורה לא טהורה שכן תכונת הקול לנוע באוויר.
דובר השיר/השיר מאזין לו ובהמשך לעוד תכונות טבע.
תודה איתן לקשב שלך.
זיוה גל
מה שציטטת אלה האנשות (מלשון האנשה) שהן סוג של מטאפורה.
רחש נע – מטאפורה לא טהורה שכן תכונת הקול לנוע באוויר.
דובר השיר/השיר מאזין לו ובהמשך לעוד תכונות טבע.
תודה איתן לקשב שלך.
רחל בכר
"כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן." מה הטעם אם בסיכומו של דבר יעיב הענן ויסתיר את הנצנוץ שמת לפני שנות אור?
שיר מלנכולי המדגיש את אווירת החידלון.
למרות האדום המסמל את החיים הרי שבלילה לבן בו ניכרת תכונה רבה ואפילו חגיגיות, הוא קופא על שמריו ומסרב להשתנות.
שיר מעגלי? כמו החיים עצמם.
תודה על השיר.
זיוה גל
תודה רחל לקריאה החדה זה לא נפוץ במקומותינו ולא מובן מאליו:)
מבחינתי, השיר כלל איננו מלנכולי אלא מתבונן ביקום נאמר בעירות מופלגת? מצב הפוך משינה
תרתי משמע, האופיינית ל'לילה לבן' כביטוי.
איננו מלנכולי – אולי אפילו הפוך. חווית עילוי של טיול
בזמן ובמרחב שיכולה לקרות רק בזמן כתיבה (או כל אמנות אחרת)
מדגישה – מבחינתי.
ושוב תודה וחג שמח
נילי אמיר סגל
השיר זורק אותי לאווירה מיוחדת מאוד ודימיתי ציור לבן של לילה לבן ובו מנצנצים אורות אדומים…
תודה
לדעתי אין להרבות מדי במלים גם כאשר מגיבים.
זיוה גל
שימחת אותי, תודה רבה!
זיוה גל
תודה לעורכות: ענת קוריאל, רונית ליברמנש לעורך הלשוני: יאיר בן-חור
על המקצועיוּת והנעימוּת שכבר מאפיינות את כתב העת 'ליריקה'.
תודה לכל מי שעיין, קרא, שיתף, ואף הניח רשמים למזכרת
בהערכה רבה,
שלכן/ם זיוה
אוולין כץ
אמנם שם השיר "לילה לבן" של זיוה של מצביע על מצב של נדודי שינה והתעסקות עם מחשבות טורדניות. אך לא כך נראה בשיר הזה מיד במשכו מן השורה השנייה.
ישנה פה חוויה מאד מיוחדת כמעט קסומה, בה הדוברת נעה המבט הפנימי אל העולם העצום-מימדים המקיף אותה. את הרושם-חוויה הזו מתעצמת בשעת חצות כאשר מרחבי הרקיע נגלים לעינינו, ועננים אינם מסתירים את עומקם של השמיים. " רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה" אותו רחש שייכים כמובן להליכתה של הדוברת עצמה, איש אינו רואה אותה באפלת הלילה, איש שומע אותה, על כן היא מדמה את עצמה ל"גנב"
בבית השני חשתי אותו סחרור מסתורי ועמוק כאשר בהיותי ילדה, ניהלתי עם אחי שיחות אין ספור על היקום העצום, על מרחקים של שנות אור, על מצה בו האדם לו היה עף, היה הופך בעצמו לכוכב זעיר מנצנץ, לחללית, לו לא היה מופעל עלינו אותו כוח מדהים ובסיסי של הטבע – כוח הכבידה, כוח משיכת כדור הארץ, " כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן."
אהבתי מאד את השיר – האדם הקטן אל מול גדולתו של היקום.
תודה לענת קוריאל, לרונית ליברמנש, לכל הצוות של "ליריקה על הבאת השיר.
זיוה גל
תודה לך אוולין על הקריאה הזאת! קריאה מדוייקת שנצמדת לשיר ולעולמו הפיוטי
שימחת אותי מאוד:)
אוולין כץ
זיוה שלום
מתנצלת על השגיאות דפוס הרבות וגם מילים שנשמטו , ללא ספק בעקבות התרגשותי והנאתי מן השיר היפה שלך.