* / מרב זקס־פורטל
* / מרב זקס־פורטל
אֲנִי רוֹצָה לָמוּת.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי
בְּמִטַּת הַבַּרְזֶל הַפְּשׁוּטָה
שֶׁל נְעוּרֵינוּ.
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי,
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי
אֶל גְּדַת הַנָּהָר
שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֶשְׁכַּח מִיָּד,
אֹמַר לַאֲהוּבִי: לֶךְ־לְךָ,
וְהוּא יִשַּׁק לִי בְּשִׂפְתֵי הַבָּשָׂר
וַיֵּבְךְּ וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר נפתח במשאלת מוות ומסתיים בציווי המקראי הנודע: "לך־לך". הדמות הגברית נשמעת לצו שמשמעותו כאן היא גזרת הפרֵדה.
6 תגובות
מיכל
שיר יפה. אוהבת את השימוש במקורות
מוטי
אני סברתי שהקצב הפנימי הזה בא להדגיש את האינטנסיביות של אהבת הנעורים, בקיצור את הרגש שחווים השניים, ולכן החזרה פעמיים על השורות. (חזרה זאת גם ממחישה את הזוגיות הסוערת, אך גם את הדואליות של הרגש-פעם למעלה, פעם למטה-, מצב גרוטסקי, שבו אנשים לפעמים רוצים למות מרוב אושר או שכל חייהם תלויים על חוט השערה, תלויים לחלוטין בקיומו ובקרבתו של אדם אחר, שיכול גם לעזוב מכל מיני סיבות).
יש עוד כמה דברים בשיר הממחישים את סוג "הטירוף" הזה של האהבה , למשל אוצר המילים, שהוא לדעתי בכוונה מוקצן והרמזים המיתולוגיים, שהם קצת קלישאתיים, כגון נהר הלתה או סיפור יציאתו של אברהם מארם נהריים בעקבות הציווי האלוהי.
נהר הלתה יכול להיות כאן גם סמל "לאובדן העשתונות" והיציאה מגדר "העצמי", שמאפיינת את רכבת ההרים של הרגש, הכל מאוד פומפוזי, דרמטי, נראה כאילו מישהו הולך עוד רגע להקריב את עצמו למען האהבה הזאת, כאילו מדובר, אוי אוי אוי, בגזירת גורל!:)
בקיצור,לא יודע אם מדובר כאן בסיפור רומיאו ויוליה שכזה או סתם בייצוג ההגזמה של אהבת הנעורים שבוא תבוא אל סיומה הבלתי נמנע והגחכתה, כאילו זאת סדרת אופרת סבון.לא התחברתי אל השיר, משהו בו נראה לי מאוד מסתיר ומאוד מרוחק, אבל הכותבת השתמשה יפה בצורה, במקצב, באוצר המילים ובאיזכורים השונים כדי להמחיש את מסריה(או לפחות את חלקם).
דוד אדלר
למוטי שלום
הואיל וכתבת את תגובתך כהתייחסות לתגובתי, אציין שפרשנותך מעניינת מאוד ואמנם כפי שציינתי זה שיר "הקורא לפרשנות" "ובעצם שכל אחד יפרש לטעמו".
מוטי
שלום דוד,
תודה על תגובתך ועל דבריך, אכן הגבתי בפעם הקודמת כתגובה לדבריך במטרה להרחיב קצת נקודה שהצבעת עליה.בנוגע לשיר ולפרשנות בכלל יש לי כמה דברים נוספים לומר:
יכולות להיות הרבה פרספקטיבות, הרבה תמונות, הרבה גוונים, אבל אם אדם נכנס לאובססיה לגבי דבר אחד(גם אהבה היא אובססיה), הרי שהוא נעול על פרספקטיבה אחת ואז קורה , שהפרספקטיבה ננעלת עליו ומפנה את תשומת הלב שלו בכוח לדברים טפלים לחלוטין,פתטיים או לעיתים, דברים שאינם קשורים אליו ואשר אינם מועילים לו במיוחד. לעיתים אפילו מזיקים ומסוכנים לאדם.
למשל, נניח ועקפתי אדם בכביש "והוא" מאוד כועס "עלי" ורודף אחרי כדי להראות לי אצבע משולשת ואז מאבד את העשתונות ואת השליטה ברכב ומתהפך ומת כמו טיפש.כיצד נכנה את המצב הזה?? מושגים כמו היצמדות או הזדהות ההם טובים דיים. כאשר אדם צמוד למשהו או מזדהה עם משהו עמוקות, הוא מאבד את מרבית שדה הראייה שלו, הוא לא יכול לקחת מרחק ולעיתים הוא צמוד כל כך לאובייקט שלו שהוא אינו רואה דבר. כך נחרצים גורלות לכל מיני כיוונים שונים ומשונים. לכן דרושה לנו חמלה, (זאת לא סתם מילה), דבר ראשון כלפי עצמנו. כל אחד מאיתנו רודף אחרי הזנב של עצמו בכביש החיים, מתהפך שוב ושוב ועד שלומד לקח, אם בכלל,ל א?זה לא קורה רק לדמויות בשיר או בסיפור, נכון?:)
היכולת להחליף פרספקטיבות, מבלי לאבד את תשומת הלב וללכת לאיבוד, כלומר לשמור על ראש פתוח לכל מה שעולה במרחב, זאת יכולת שאין למעשה לגיבורת השיר שלמעלה. נו, אהבה ותשוקה כעיוורון. מה חדש? למה כבר אפשר לצפות ממי שרוצה למות כבר בתחילת השיר? אין מה לדבר על תיפקוד של האונה הקדם מצחית שלה ועל ישועה מהיחסי המתחזה למוחלט. דמות כזאת אולי תהפוך להיות מתאהבת סדרתית ותמיד משהו יהיה חסר לה, לעולם לא תבוא על סיפוקה, כל החיים! השיר בהקצנה שלו , די הופך את כל העניין למעין סמל, זאת לא רק על אהבה הנעורים הזאת הספציפית, זה יכול להיות החיים כולם.(זאת בעצם האמת של הבודהיזם בנוגע לסבל)
כשם שהבחור עוזב אותה והולך "לארץ אחרת"(אבל לה יש שליטה על זה, זאת היא ששולחת אותו, היא מאפשרת לו ללכת!), כך היא, שנשמתה פורחת בעת הפרידה, תחצה את נהר הלתה, תשכח את הכל ותתאהב שוב מחדש (תקום לתחייה, כי יש טיפוסים שחיים מאהבה-הדרמה- ומהתלהטות הייצרים והתשוקה:)
זה ממש עלילות האהובה בת האלמוות,ברוורס.
אז הנה, השיר אכן קורא לפרשנות (כמו כל שיר, אפילו הפשוט ביותר. לא ייתכן שיר שאינו קורא לאיזושהי פרשנות), וכל אחד יפרש כטעמו(המגוון:) ואין כל סיבה שבעולם, שכל אחד יפרש ויכתוב כטעמו של מישהו אחר..:)
המפה איננה השטח.ותמיד טוב שיש מישהו שמושך את השטיח מתחת לרגלינו. ציפיות יש רק בכריות, כפי שאמר מי שאמר, אחרי שהיה ממורמר והתפכח והפך לפיקח.
ולסיכום:(משהו בסגנון,מה למדתי ועדיין אני לומד מהבודהיזם:)
לא להתנגד לשום דבר, לא להיסגר בפני שום דבר, אבל לא בהכרח להסכים עם כל דבר.
אז הנה,אדם יכול לאבד את עצמו בכל מיני מקומות, לא רק באהבה.הבה נגלה קצת יותר חמלה לגיבורינו מהשיר…
בסופו של דבר לכל אדם שמורה הזכות גם למות חכם,אם הוא רוצה…אבל לפני כן, יש את הפרוייקט של הקבלה העצמית. דבר ראשון אדם צריך לראות את עצמו וזה אומר לראות את עצמו במלואו ולקבל את מלוא עצמו, דבר שמוביל לפעולה מתוך עוצמה, כלומר מתוך העצמי שהפסיק להתכחש לעצמו,לבקר לעצמו, להכאיב לעצמו,לייסר את עצמו ולחפש את עצמו שוב ושוב באחר ובעולם.
ולאחר מכן,אלוהים גדול!:)
דוד אדלר
אמנם השיר קורא לפרשנות, ויש כאן אולי את גזרת הפרידה, ככתוב בדברי הלוואי, או אולי את צוואת השחרור, ובעצם שכל אחד יפרש לטעמו.
מבחינה לשונית ופואטית יש בשיר קצב פנימי שמוכתב בין השאר ע"י כפל שורות כמו
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי,
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי
הרביקוביצי עם שתי מובאות מהלשון התנכית.
הסימביוזה הזו עולה כאן יפה.
מרב זקס-פורטל
תודה על הקריאות שלכם