Closures / רונית ליברמנש
ה"קלוז'רים" שלה תמיד נטענו בזעם. אולי משום שבילדותה המוקדמת אוינה חברתית הלגיטימציה לכעוס והיא נאלצה להסתפק בתיעוב עצמי. בתיכון שאליו התגלגלה מהעירוני הנחשב – ששימש פס ייצור יעיל לדירקטורים עתידיים – החלה להבין שמענה לשון בהחלט מניב תועלת אפשרית לסילוק מהכיתה, שאִפשר לה לטייל ברחבי העיר. הילדה שלמדה לזעום מעולם לא השתדלה ל־הת־קנ־פרם, לשאת חן, להשתייך. וכך כתבה לפני חמש שנים – לאחר מפגש מחזור של כל מי שמעולם לא היו חבריה בבית הספר היסודי – מפגש שלא טרחה להגיע אליו:
"סְגִירוֹת מַעְגָּל" מְאַיְּנוֹת נִקְמַת
יַלְדָּה שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִכְעֹס וְהִפְנִימָה
תִּעוּב עַצְמִי. אַתֶּם, קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים מִבֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלְּיַד
הַגִּבְעָה, שֶׁשֻּׁטְּחָה בֵּינְתַיִם, כּוֹלֵל –
הֵי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, שֶׁהִתְחַזֵּית לַחֲבֵרָה
"טוֹבָה". פַּס הַיִּצּוּר
הַיָּעִיל שֶׁהֵנִיב רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן,
חֲצִי טַיָּס וְאֶפֶס יוֹצְרִים
מֻכְשָׁרִים, פָּלַט
אוֹתִי מֵהַמְּעִי הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַגַּס בְּשָׁלָב
מֻקְדָּם.
נִזְכַּרְתִּי בָּכֶם הַשָּׁבוּעַ כְּשֶׁחָלַפְתִּי בַּשְּׁכוּנָה
שֶׁגָּדַלְנוּ בָּהּ.
שָׁלוֹם וְלֹא לְהִתְרָאוֹת,
קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים
צַדְקָנִיִּים.
ניקוד: יאיר בן־חור
11 תגובות
דוד אדלר
פגישת מחזור מוכרת בוודאי לרבים. זה מפגש שמעורר רגשות מורכבים, שבאים לידי ביטוי מועצם, כן, גלוי ומרתק בשיר שלפנינו. יש שבאים למפגשים ויש שלא, והטעמים גם הם מובנים ומורכבים. וגם אלה שבאים חשים תחושות מגוונות כלפי "חברים" לשעבר כאלה ואחרים.
הפעם איני יכול שלא לחרוג ממנהגי (שלא ל"תפוס טרמפים") ואביא שיר שלי (מתוך ספרי שיצא זה עתה "פעם אולי אכתוב על זה" בהוצאת "אבן חושן") ששלושת הבתים הראשונים שלו נכתבו בהקשר (ובסמיכות זמנים) למפגש שכבתי (תיכון) אצור רגשות שהיה לי במלון המלך דוד לפני כשנתיים-שלוש. אולי זה יפתח דיון מעניין בהקשר מרתק זה.
הנה השיר כולו:
במרחק של פיוס קטוע/ דוד אדלר
בְּמֶרְחָק שֶׁל פִּיּוּס קָטוּעַ
הַגְּלָדִים בָּאָרוֹן נִפְעָרִים.
בְּמֶרְחָק שֶׁל פִּיּוּס גָּדוּעַ
עֶלְבּוֹנוֹת קְבוּרִים נִנְעָרִים.
בְּמֶרְחָק שֶׁל פִּיּוּס קָרוּעַ
דַּפִּים מַצְהִיבִים
זִכְרוֹנוֹת מַאֲדִימִים.
אַךְ כָּאן
אַחֲרֵי שֶׁהַזַּעַם (הַמֻּצְדָּק) נִפְרַק
כְּמוֹ בָּרָק
אַף שֶׁהַשִּׁיר עוֹד לֹא הִסְתַּיֵּם לוֹ
הִגִּיעַ הָעֵת לְהַחֲלִיף מִּקְצָב.
הִנֵּה עָבַרְנוּ לְמִקְצָב מְפֻיָּס
הַמַּכִּיר תּוֹדָה לַטּוֹב וְלָרַע
לֶחָבִיב וְלַנּוֹרָא
וְגַם לְאִמָּא אֲדָמָה.
אמנם היה לנו גם מפגש בתחילת שנות השמונים, המקביל אולי מבחינת מרחק הזמן לזה של רונית, אך ייתכן שהמרחק הגדול יותר במפגש המחודש הביא לאתו פיוס גדוע/קטוע.
אגב, היה ברור לי שהשיר אינו ממש שלם (לעולם לא אדבר על מושלם). זמן מועט לאחר מכן חזיתי בבית מזי"א בבלט די משעמם, שהחליף מקצבים בקיצוניות, כפי שקורה לעיתים קרובות גם במוסיקה וגם בבלט. ואז עלו בי מחשבות, מה המקבילה של החלפת המקצב בעולם השירה (נושא המקבילות בין הסוגות האמנותיות השונות די מעניין אותי אך לא ארחיב). כתוצאה מכך בניתי את המשך השיר. נראה לי שהמיוחד בזה שאני מתייחס מפורשות לפיגום עצמו דהיינו לעצם החלפת המקצב. אם מישהו מכיר התייחסות מפורשת כזו בשיר אחר אודה לו.
גם אם יש שירים אחרים שנכתבו על רקע זה יכולים להעשיר הדיון. אני מקווה שזה יהיה גם לרוחן של רונית וענת.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
אני מתעבת פגישות מחזור, מאוד מזדהה עם הסיפור, למרות שלא חזקה כמו הדמות בסיפור. אהבתי, תודה !!!
רונית ליברמנש
הזכרון הקולקטיבי-פילמאי- הוליוודי שלי/נו, מתאר לרוב
פגישות מחזור באולמות ענק שבהן מלכת הכיתה שמנה וכאלה.
ההתיחסות שם היא תמיד למעטפת הגוף. לא לאטימות וצרות המוחין. אלה לרוב נותרים..
ותודה.
רונית ליברמנש
הי דוד.
תודה על התגובה.
ברשותך, אשמח ש"לא תתפוס טרמפים", מסיבה פשוטה:
הדברים שרציתי לומר, נאמרו בשיר. לא מעוניינת להרחיב את היריעה.
מקווה שאתה מבין.
רונית
דוד אדלר
רונית, מצטער השיר שלך היה "הרמה להנחתה" עבורי. השלמה לדבריי אלה כתבתי ב"פרטי".
רחל בכר
שיר מכמיר לב . ולפחות יוצרת מוכשרת אחת אני מזהה.
רונית ליברמנש
תודה רבה רחל 🙂
רונית ליברמנש
תודה רבה, רחל.
נדמה לי שמחקתי בטעות שתי תגובות שלי.
רונית ליברמנש
משיבה ללאה ובכלל –
הסדרות ההוליוודיות קיבעו מעין זיכרון פלמאי-קולקטיבי של מפגשי מחזור, שאליהם מגיעים הגיבור/ה
"עם בן זוג". ושמחים לגלות שמלכי הכיתה לשעבר הפכו לבטטות שמנות, מרירות או בודדות.
פשטני משהו.
נמנעת ממפגשים כאלה מפני שהאטימות וצרות המוחין שאפיינו רבים מבני המחזור ביסודי. לא בתיכון. נותרו בעינן. גם בקרב חלק מה"מחנכות".
יובל
שיר יפה וחזק, לא בטוח שהפתיח הפרוזאי נחוץ. לפעמים תיעוב עצמי הוא הדרך היחידה
לשמור על עצמיות בעולם מלא אהבה עצמית-חברתית.
מוטי
closure הוא מושג ספרותי. בגדול, גם חיים של אדם יכולים להיתפס כסיפור,
שהאדם מספר לעצמו ולכל סיפור טוב יש מוטיבים ששזורים בו, שהאדם מטעין במשמעות מתפתחת לאורך זמן. במקרה של הזיכרונות השונים שהאדם זוכר,ברמה הביוגרפית ויזואלית, בהמיספירה הימנית שלו,
שהיא גם אוצרת את מרבית הזכרונות הרגשיים "השליליים" או הכואבים, הרי שזה
תפקידה של ההמיספרה השמאלית לאחד בין קרעי זיכרונות לבין משמעות שיש
לזיכרונות הללו. זיכרונות שתלויים ועומדים ללא משמעות, ללא סיפור, הם
זיכרונות שפוגעים באדם משום שהאדם הוא ישות שחיה ממשמעות, שחיה מסיפורים,
שחיה מסגירת קצוות ותפירת טלאים. חיים שהם קרעים קרעים ללא חוט מקשר
מביאים באופן בלתי נמנע לאובדנות בסופו של דבר או לטירוף. בכל מקרה לסבל
מתמשך ולניוון שנובע ממנו בהכרח.
"כל דבר שיש לו התחלה, יש לו גם סוף". כל מה שבא בין ההתחלה לבין הסוף
הוא התוכן ולכל אחד כדאי ללמוד כיצד להיות עורך תוכן מקצועי, מספר
סיפורים מקצועי, בייחוד בכל מה שקשור בחיים שלו עצמו. מדוע יש בנו בני
האדם זעם ותיעוב עצמי? אלו רגשות שכל אדם יכול לחוש כאילו הם קיימים רק
בו ,אבל למעשה זאת בעיה תרבותית בסדר גודל עצום. מדוע היא קיימת?
מורים מערביים למדיטציה הפנו פעם את השאלה הזאת לדלאי לאמה ונוצרה
סיטואציה מאוד משעשעת, הדלאי לאמה לא הבין מה זה המושג "תיעוב עצמי",
איך אדם כלשהו יכול לחוש כלפי עצמו משהו כמו תיעוב עצמי ?בתרבות הטיבטית
דבר כזה לא היה עולה על הדעת בכלל. לקח קצת זמן עד שהצליחו לתרגם לדלאי
לאמה מה המשמעות של הדברים וגם אז הוא לא האמין.
שמעתי את סטיבן הייאס ,המפתח של שיטת ACT , כיצד קרא בעיתון כלשהו, לפני
שנים רבות על ילדה אחת, שזרקה את עצמה למסילת רכבת והתאבדה, משום שלא
יכלה לשאת עוד את החיים ללא אמה האהובה. היא הייתה ילדה בת שש. באילו
חיים ילדים מתאבדים?(ויש ילדים שמתאבדים ויש ילדים שאף אומרים מבלי להבין
בהכרח מה הם אומרים,שהם רוצים למות)באיזו תרבות דבר כזה יכול לקרות?
בתרבות , שבה ילדים כבר יכולים להשוות מצבים, כמויות וערך המגיע בצורה של
מחיר מבחוץ,ערכים שהם מפנימים מהר מאוד.
למשל, בתרבות הישגית, בתרבות שבה מקדשים מגיל צעיר את התחרותיות ואת
המוטיבציה להצליח(אפרופו דיירקטורים,רואי חשבון,טייסים למחצה-הטובים
לטיס- בסיפור) ועושים זאת על חשבון ההשוואה למישהו אחר ולא בהכרח לטובתו
של הצד המשווה או המושווה .בתרבות שבה האדם לא שם דבר ראשון לב לעצמו
ומתבונן בעצמו בחמלה ובחוכמה, בתרבות כזאת נוצרת שנאה עצמית (וגם שנאה
בכלל,אין להפריד בין שני הדברים) ,שהיא תרכובת של כעס וזעם בשילוב תחושת
קורבנות, פחד משתק וחוסר ביטחון עצמי ,שאינו מאפשר תגובה הולמת ובריאה
לאירועי החיים השונים.השוואות הם תמיד עניין מסוכן, אבל כולם עסוקים בו
בתרבות הזאת כמעט כל הזמן,אפילו מבלי לשים לב!(בעיקר מבלי לשים לב:)
הדמות בסיפור-שיר, מתייחסת ל-closures ישירות בהקשר הזה באופן אירוני מר.
פגישת המחזור נתפסת כסוג של סגירת מעגל וקצוות ולכן יוזמים אותה אלה שיש
להם עניין בכך, אותם "קוליפורמים קונפורמיים" במעי הגס הקולקטיבי
(מטאפורה מאוד חזקה הממחישה למעשה את עוצמת הרגשות המשולבת של
הילדה-בוגרת בו זמנית).הדמות בסיפור-שיר רואה בסגירת המעגל הזאת ספציפית
משהו מאוד אירוני, שמפקיע ממנה את מה שהיא רואה "כזכות הנקמה". נקמה על
מה?נקמה על מה שנתפס בעיניה כשוני או נבדלות שזכו, ככל הנראה, לחוסר הכרה
הולם ואולי אפילו ביקורת חריפה או לעג. חוסר הכרה בעולמה הפנימי כילדה,
ביטול שלו, דבר, שוודאי גרם לה לא מעט סבל…זה בדיוק אותו שוני ונבדלות
מיוחדת, שאולי ייחודית ליוצרים, שהם תמיד סוג של אאוטסיידרים ועל כך הם
משלמים מחיר כבר בשלב מאוד מוקדם בחייהם. המחיר הכבד, שהם משלמים על
תכונה זאת, הוא למעשה התשלום הראשוני שהם משלמים "למוזות" עבור הזכות
להיות מה שהם למעשה ,גם בשלב מתקדם יותר בחיים, השלב שבו "פגישת המחזור"
הזאת למעשה מתקיימת..
כל הרגשות הללו וההתייחסויות הפנימיות הללו מתחילים, כמובן, מגיל צעיר
מאוד והילדים שלא מצליחים בהכרח לעמוד בלחץ הזה לסטנדרטים המזויפים
והשטחיים של החברה והתרבות ומרגישים את השוני,- שאין להם יכולת להבין או
להתמודד עימו או להכיל את "מחירו", באותו זמן,ברגע היווצרותו, – מפתחים
את השנאה העצמית הגדולה ביותר, את התיעוב העצמי המכאיב ביותר. כל זאת
משום, שלא לימדו אותם ולא עבדו איתם לעבוד עם הצדדים החזקים שלהם ולקבל
באהבה, כחלק בלתי נפרד מהם את כל מה שנתפס אולי אז כצדדים "החלשים"
בעיני החברה….נהפוכו, על מה שנתפס כצדדים הלא מקובלים, הצדדים
החלשים(שלמעשה היו הצדדים העוצמתיים, החזקים ביותר באדם)הדמות זכתה
לביקורת, שהפכה אותה ככל הנראה לצינית וארסית מאוד, תכונה, שמן הסתם, גם
לא הקלה את המשא, אם כי הייתה אופן ההתמודדות היחיד ,שהדמות בסיפור-שיר
הכירה…וגם זה לא ביסודי, אלא יותר בתיכון, לאחר מכן.
הזעם הנוצר הוא סוג של תגובה "פוסט טראומטית" לתחושה סובייקטיבית של שנים
של שתיקה והשפלה ללא כל יכולת לבטא תגובה הולמת המתאימה לסיטואציה…ללא
הכרה ברגשות ובעולם סובייקטיבי מורכב ועמוק. למרות זאת, זה לא חייב להיות
סוף פסוק, מעבר לזעם שנוצר יש עוד עולם רחב ידיים, אינסופי למעשה.
ועדיין, "פגישת המחזור" הזאת ספציפית מציפה שוב את כל הרגשות העצומים
ההללו, שיכולים להיות באדם וגורמת ליצירת השיר הזה ספציפית.
בכתיבת השיר-סיפור, יש סוג של קתרזיס או לפחות תחילתו של ריפוי פנימי או
אינטגרציה פנימית, שהיא גם היכולת לקחת מרחק מסוים מהכאב הקיים כרשת
נוירונים בנפש היוצרת ולתת לו הקשרים רחבים יותר. זאת סגירת המעגל שהדמות
היוצרת בשיר רוצה. אין לה צורך במפגש ושיחה על דברים בטלים כדי להמשיך
ולענות על צרכיהם של אנשים אחרים. היא רוצה הכרה בצרכיה הלגיטימיים ולא
תשתף פעולה עם שום דבר אחר. זאת דמות שלא יכולה להעמיד פנים ולכן היא
מעדיפה לא להגיע. זה ה- closure היחיד שהיא מאמינה, לומר פשוט "שלום ולא
להתראות"…זה נשמע קיצוני, אבל לא בהכרח….לפעמים ביטוי כזה של רגשות
יכול להוות תחילתו של פיוס פנימי ופיוס פנימי הוא תמיד ההתחלה של חמלה,
הכלה וסליחה, שהם תמיד טובים יותר לאדם מכל רגש שלילי אחר, שיכול לגרום
לאדם בתחילה איזשהו סיפוק מיידי.
אני רוצה להרחיב קצת על העניין הזה של צדדים "חלשים" באדם.
אין צדדים חלשים באמת באדם ,כמו שאין צדדים חלשים לחלוטין בחברה. כל אדם
וכל יחיד יש בו משהו "מיוחד"( ולא מיוחד במובן הנרקיסיסטי דווקא), אלא
מיוחד במובן הכוח הפנימי שיש בו, העוצמה הייחודית לו,שיכול להתפתח ובכל
גיל!(שום דבר אינו קבוע, שום דבר אינו גזירת גורל!). אין כל נוירון במוח
שיש לו חשיבות יתר יותר מאשר לנוירון אחר, אפילו אם אותו נוירון מחובר
לעשרת אלפים נוירונים אחרים ואחד הנוירונים המחוברים אליו מחובר רק
ל-1000 או פחות.(גם הדברים הללו יכולים להשתנות ואכן משתנים כל הזמן).
אפילו אם נראה,שמיקומו של נוירון מסוים במוח הוא במקום "חשוב" יותר,
עדיין כולם חלק מאותה רשת סבוכה של נוירונים שיוצרת בסופו של דבר את
התופעה המופלאה ביותר שאולי קיימת ביקום והיא המודעות שלנו, (החוויה
הסובייקטיבית), למעשה יוצרת את היקום כולו דרך התבוננות.
אני מזכיר גם את הנוירונים, משום שהנוירונים הם אלו שזוכרים את הזיכרונות של האנשים והם
גם אלו שמשנים את הזיכרונות הללו כאשר האדם בכל גיל וזמן מעלה את
הזיכרונות הללו מחדש. לפעמים אלו אותם נוירונים בדיוק, שנושאים זכרונות
מסוימים, שגם מגיבים לאירוע חדש לחלוטין במציאות ההווה,המיידית.האדם חי
כל הזמן במבוך הזה של זכרונותיו והזכרונות הללו משתנים ומתעתעים בו שוב
ושוב.
אז מדוע אנשים רוצים בכלל לפגוש את החברים שלהם מבית הספר ומהתיכון, כאשר
רבים מהאנשים הללו לא היו מעולם חברים שלהם לפני כן ולא נשמר איתם הקשר
לאורך השנים? מה בעצם הם מצפים להשיג, ששונה מכל מפגש עם אדם אחר, "זר",
אפילו? מה חסר להם באותו רגע בחייהם שנראה כי פגישה שכזאת תסייע למלאו או
להשיגו?
האנשים שרוצים שוב להיפגש הרי אינם אותם אנשים שהיו בתקופת בית הספר או
התיכון(גם אז הם השתנו כל הזמן,אפילו אם מישהו הדביק עליהם תגיות,לטוב
ולרע). הנוירונים אולי נשארים אותם נוירונים לאורך כל החיים, הם לא
מתחלפים, אבל בכל אופן יש שינויים משמעותיים שגורמים לכך שהאדם אינו יכול
להיות אותו אדם ומשתנה כל הזמן, אפילו אם אינו שם לב לכך ברמה של "אני זה
אני". .אינני מדבר בכלל על השינויים הפיזיולוגיים, שגם הם די מופלאים
(התחלפות התאים בגוף למשל בתאים חדשים כל הזמן), אלא על כך שבכל זמן נתון
לאורך החיים המוח של כל אחד מאתנו הוא מערכת דינמית מאוד שמשנה את עצמה
כליל מכל התרחשות שהיא. כמות הקישורים בין נוירון לנוירון משתנה, טיב
הקישורים משתנה, גיל הנוירונים משתנה ויכולת העיבוד שלהם משתנה, כמות
הנוירוטרנסמיטרים משתנה ויעלות הביצוע במרווח הבין סינפטי, תאים רבים
בכלל מתים מחוסר שימוש,מדחק, מבריאות לקויה,מכימיקלים המרעילים את המוח
ואת הנפש. ובכל אופן אנשים נתלים פתאום בעניין הזה של מפגש מחזור עם
אנשים,שלא ראו ופגשו עשרות שנים, אנשים, שהזיכרונות היחידים שיש להם
בנוגע לקיומם הם מעורפלים מאוד במקרה הטוב וללא ספק בכלל לא נכונים ולא
מדויקים במקרה הרע.זה טבעו של הזיכרון, מה שבני אדם זוכרים אינו משקף
לעולם איזשהו מציאות עובדתית מוחלטת, אלא מצב יותר רגשי שהאדם היה נתון
בו בשעה שהוא חווה מה שחווה. אז מה אם כן מביא אנשים לרצות להגיע למפגש
כזה או לא לרצות להגיע למפגש כזה.?אין ספק שיש להם תפיסה מסויימת,
אשלייתית,בנוגע למפגש כזה, והתפיסה האשלייתית של "מהות" המפגש, היא זאת
שתקבע למעשה את אופי המפגש,"האישיות" של המפגש.
ובכן, אחת הסיבות, שמביאות אנשים למפגש מחזור היא עניין אנושי פשוט מאוד
ונפוץ מאוד.הם רוצים לעשות בדיוק את מה שלימדו אותם לעשות כבר אז,
מילדות, השוואה ולהשוואה הזאת יש כמה היבטים. דבר ראשון זאת השוואה
חיצונית, הם סקרנים לדעת כיצד נראים אותם ילדים או בני נוער אז, היום
כמבוגרים ויותר מכך, הם מעוניינים לדעת מה הסיפור של האדם מאז, כיצד
התגלגלו הדברים עבור כל אחד ואחד(ולהשוות כמובן לעצמם לטוב ולרע, בשאיפה
לטוב עבורם:) ולבסוף, רבים מעוניינים לספר את הסיפור שלהם במיוחד, משום
שלדעתם יש משהו מיוחד מאוד בסיפור שלהם ולכן הם רוצים לספר אותו, ממש כשם
שהיו רוצים לספר כל דבר מעניין אחר, כאשר היו ילדים(ומאז קרו להם הרבה
דברים,חיים שלמים!)הם גם רוצים שהאחרים יקשיבו. בכל מפגש כזה תמיד יהיו
דמויות דומיננטיות יותר ודומיננטיות פחות (שמעתי על מקרה כזה לא מזמן
מאדם אחר שחווה חוויה דומה:)אנשים עשויים להגיע אפילו מח"ול למפגש כזה,
עד כדי כך זה חשוב להם.
פגישת מחזור מעצם טבעה אינה מאפשרת דיון עמוק בחלק מהנושאים שציינתי למעלה ולכן,
מטבע הדברים, אינה יכולה להועיל אלא לאלה שיוזמים אותה ואוהבים אירועים חברתיים מהסוג הנ"ל. פגישת
מחזור היא התאגדות של יחסי כוחות, חלקם חדשים וחלקם ישנים וההשוואה
מאפשרת לאנשים להעריך את עצמם מחדש או לאשר את מה שהם כבר ידעו על עצמם
ממילא.היא מאפשרת להמיספירה השמאלית,מספרת הסיפורים,למלא חוסרים,לצמצם את הפער
ולמצוא משמעות שוב בעולם רב גירויים, שהשיעמום הקיומי בו הוא חזק מאוד.
חלק מהאנשים לא יאהבו את מה שעולה מההשוואה (והם ישוו ועוד איך,
זאת תכונה אנושית בסיסית מאוד:),אז הם יספרו לעצמם סיפורים בנוגע לאנשים
שאליהם הם משווים. הם יעשו מה שההמיספירה השמאלית עושה תמיד בעניין הזה,
מצדיקה ומתרצת. יכול להיות אולי שידידויות ישנות תחזרונה
לתחייה, אולי לתקופה קצרה ואולי, מי יודע, אהבות ישנות או חדשות תפרחנה
באופן פתאומי…(זה יכול להוות סיפור יפה ומרגש:) מי יודע בעצם? כל דבר
שיכול לקרות בחיים בכל מקרה במפגש עם אנשים אחרים, יכול לקרות גם כאן,בשל
אופיו של הכאוס, אלא שמטבע הדברים יש כאן אלמנט יותר מורכב מאשר פגישה עם
אנשים זרים במסיבה בפעם הראשונה או אדם זר בכלל. פגישה כזאת היא תמיד
חומר טוב ליצירות ספרותיות משום אופיה המרובד והמורכב, שיש בו התפתלויות
שונות ומשונות בעולם הרגשי ובעולם הנרטיבי, מהסוג שיכול להוות רפואה עבור
חלק או כאב מחודש עבור האחרים.
בסיפור המתים של גויס, הגיבורה נזכרת פתאום באהוב ליבה, בנעוריה, שמת
בגיל צעיר מאוד והתעוררות הרגש העצום הזה נראית לה לפתע כה חיה ועוצמתית,
עד שכל שאר הדברים שהשיגה בחייה וכל שאר התפאורה והעלילה ,שחייה שזורים
בהם, נראים לה לפתע כה טפלים ועלובים לעומתו.
אני,למשל, זוכר הרבה אנשים מעברי,חיים ומתים,מתקופות שונות מאוד,
אבל הזיכרון שלהם משתנה בי ביחס לשינוי שאני עצמי
עובר.לכולם ,אבל,יש חשיבות, מבחינת מה שהפכתי להיות לאורך השנים. כיוון
שאני יודע זאת, רגשות שליליים שעולים בי ביחס לעבר עוברים תהליך עיבוד
משמעותי ויש בי יכולת לראות דברים בפרספקטיבות רבות. הרבה דמויות בעברי
מרוויחות מכך-גם הצללים-אפילו בלי שהן יודעות.דמויות בעברי יכולות להיות
אפילו "אני" או האני שהייתי בכל זמן ושלב.בדיוק הסוג הזה של "האניים"
יכול ועשוי לעלות בשעה של מפגש מחזור ועל כן זאת יכולה להיות הזדמנות
מצויינת להתבוננות(אם כי התבוננות מצריכה אנרגיה כמובן ועל כן מצב רוח
טוב,אם אין מצב רוח טוב,אז לא כדאי ללכת למפגש מחזור:)
היכולת הזאת להחליף פרספקטיבות, שהיא יכולת מאוד משמעותית לאדם(לכל אדם
למעשה, אם הוא בוחר להשתמש בה), היא הדבר העוצמתי ביותר במערכות יחסים
שיש לנו עם עצמנו ועם האחרים, שאינם אלא ,בסופו של דבר,צדדים מסוימים
ושיקוף של עצמנו במלואו.הגורל האנושי עדיין משותף והיכולת לראות את עצמנו במלואנו גם גורמת לנו
להבין ולראות שלא רק נפגענו מאנשים בעבר, אלא גם אנו עצמנו פגענו באנשים אחרים.
החיים קצרים מדי לבזבז על שיחות בטלות,(לכן מעולם לא חשתי עצמי בבית
בפייסבוק למשל:) אבל גם קצרים מדי לבזבז על רגשות שליליים.יש להמשיך הלאה
וכל דבר שמגיע, להתייחס אליו בכנות בשעה שהוא עולה.כנות זה אומר לראות
פרספקטיבות ולראות הקשרים מבלי לספר סיפורים. לא יותר מזה ולא פחות מזה.