* / רחל בכר
נִשְׁעַנְתִּי עַל מַשְׁקוֹף הַשַּׁעַר
בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת
הִמְתַּנְתִּי לָאֹשֶׁר.
אֶל מוּל עֵינַי חָלְפוּ
חֲתוּלֵי רְחוֹב מְסֻיָּגִים,
תַּהֲלוּכַת נְמָלִים יְגֵעוֹת,
כְּלָבִים שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת מַחְשְׁבוֹתַי
וְצִפֳּרֵי נַיְלוֹן צִבְעוֹנִי
פָּרְסוּ אֶבְרוֹתֵיהֶן וְעָפוּ,
צִיְּצוּ סָפֵק.
מִחוּץ לְגוּפִי הַמְרֻסָּן
לֹא נִבְרְאוּ אֲגַמִּים
הָרִים לֹא כֻּסּוּ הִינוּמוֹת
קַו הָאֹפֶק לֹא הִתְעַקֵּל
רַק אֹבֶךְ קִדֵּשׁ
אֶת הָאֲוִיר הַלַּח
וְהִמְתִּין עִמִּי לָאֹשֶׁר הַמִּתְבּוֹשֵׁשׁ.
ניקוד: יאיר בן־חור
הציפייה לאושר כרוכה בהמתנה ארוכה ומורטת עצבים ובהרבה סבלנות. המתנה מייגעת עם האובך והאוויר הלח, האם האושר מהתל בנו והוא מחכה בפינה? האם האושר אמיתי והוא בוא יבוא או שמא ספק אם הוא קיים בכלל?
39 תגובות
רחל אשד
מרגש מאד. אהבתי את הדימויים הרעננים.
רחל בכר
תודה רחל.
איתן..
תודה לרחל על שיר שנגע בי כקורא.
רחל בכר
תודה איתן על תגובתך ושמחה שהצלחתי לגעת.
רחל מדר
שיר יפה , אהבתי את המבנה שלו ואת המזעריות בה הרגש מבוטא.
רחל בכר
תודה רחל.
אוולין כץ
אהבתי מאד
שיר מאד יפה עם מטאפורות ססגוניות
"הָרִים לֹא כֻּסּוּ הִינוּמוֹת"
שלי ב
תודה רבה אוולין.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר יפה, הציפייה האין סופית לאושר….דימויים נפלאים, כתוב נפלא !
רחל בכר
תודה לאה.
כל כך הרבה רחלות עד שהתבלבלתי :-).
שלי ב
תודה רחל
עדה ק.
מאוד יפה. האושר המתבושש, כשרודפים אחריו או מחכים לו, הוא בורח.
שלי ב
תודה עדה.
האם מתבושש? אולי הגיע ואיננו יודעים לזהותו.
מהו אושר?
אריאלה
רחל שיר מקסים!
מתחשק לעמוד לידך ולצפות איתך, מסקרן לשאול בפתחו של איזה בית עמדת, ומעורר תהייה האם צריך לפתוח את ידייך השלובות..
ומעתה אראה גם אני ציפורי ניילון ..
תודה רבה!!
רחל בכר
תודה אריאלה.
אשמח שתארחי לי לחברה בפתח ביתי הדמיוני.
שילוב הידיים מזכיר לי את המשפט: "ישחקו הנערים לפנינו" פסיביות הנובעת מבריחה ממחשבות טורדניות וניסיון עקר למצוא עניין בחוץ.
באחת מתגובותי ציינתי כי מדובר בהנחה שלא רק לבני האדם יש קושי מנטלי וכמו בטיפול פסיכולוגי המטפל (הצופה) זוכה תוך כדי הטיפול להארות לגבי עצמו.
האם ההשפעה הדדית? יש לא מעט תהיות שניסיתי לגעת בהן.
כמו מניפה
הגירסה הבוגרת של חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי. במיוחד אהבתי את עדרי החיות ושקיות הניילון הדינמיות מול ההמתנה הפאסיבית לאושר.
שלי ב
תודה מניפה על המאמץ להגיב גם כאן.
מוטי
אושר קשור בקשר בל יינתק בעשייה, בערך שהאדם מייחס לעשייה(רגש) ובתוצאות של העשייה לאורך זמן.
אושר קשור באיכות של העשייה (הפעולה או הפעולות לאורך זמן), בשיטות הפעולה ובתחושת השליטה בעשייה (נובעת ממבפנים או נשלטת מבחוץ על ידי העולם) ולבסוף, במוכוונות של העשייה ,הכוונה שעומדת מאחריה (רגש חיובי כגון אהבת הזולת או רצון לסייע למול רגש שלילי כגון שיעמום או שנאה)
עשייה למען העצמי בלבד, פעולה ממניעים נרקיסיסטיים(האדרת העצמי על חשבון הדרת האחר או תוך התעלמות מהסביבה והאחר) אינה יכולה להביא לאושר, היא מביאה לידי הרס בסופו של דבר ואין בה לעולם סיפוק, אלא יותר סוג של חרדה מתמדת(חור שחור,טורנדו הרסני,בור ללא תחתית)
איכות העשייה והרגש הנוצר בנוגע אליה (האם תחושה של זרימה וקלות, של "אי עשייה",או תחושה בלתי נגמרת של אך ורק קושי וסבל) היא פועל יוצא של כמה דברים:
1)רמת ההתבוננות(קשיבות) ויכולת הניהול והפיקוח(להלן פונקציות של האונה הקדם מצחית)והיכולות והכישורים האחרים של האדם
2)מצבו הבריאותי של האדם,בייחוד מהבחינה המנטלית רגשית(אדם יכול להיות איש מעשה גדול גם כאשר בריאותו הפיזית לקויה!),דהיינו הכוח המניע בו מבחינת הרגש,טיב הרגש..
3)מצבו החברתי, התרבותי, הגיאופוליטי של האדם, ההקשר שבתוכו הוא פועל (האם הוא סתם איזה אחד שחי "במדינות מחורבנות" , "חורי תחת" (כמו שאולי הגדיר זאת טראמפ) ,או שהוא חי במדינה שיש בה משאבים ואפשרויות "בלתי מוגבלות". האם הוא חי במדינות חשוכות, מדכאות, מוכות מלחמה, במשטרים טוטליטריים,משטרים מושחתים, בעוני ובאסונות טבע או במדינות מאפשרות, מפתחות, מתפתחות(אפילו אם אינן בהכרח מדינות עשירות), המייחסות ליחיד בתוכן ערך גדול.(להלן כבוד האדם וזכויותיו)
(בקיצור, ההקשרים המידיים של האדם, אם הם תומכים בעשייה או מתנגדים לה נחרצות.)
למרות שלא מדובר במדע מדוייק בהכרח, עדיין, כאשר זאת ההגדרה "והתנאים" של האושר, לא אמורות להיות אי הבנות בנוגע למהו אושר (הגדרה תמיד טובה מאי הגדרה או מהגדרה חלקית או לקויה,שמתבססת יותר על אשליות) וגם לא אמורים להגיע למצב שבו תוהים מדוע האושר לא בא או לא מגיע. אושר הוא לא דבר שמגיע, הוא דבר שמביאים אותו, מזמינים אותו להתארח, פועל יוצא של עשייה ,בייחוד עשייה למען הזולת, עשייה המנותקת עד כמה שאפשר, מצרכיו האנושיים של האני הקטן (האדם יכול לעשות הרבה לאורך חייו למען "האני" הקטן,אבל לאושר גדול מזה לאורך זמן הוא לא יגיע)
זאת הסיבה,אף אם נתעלם מרמות שונות של יכולת לאושר(שהיא גנטית ברובה), על פי מחקרים בפסיכולוגיה החיובית, שהאנשים הנחשבים למאושרים ביותר בעולם (וגם יעילים מאוד מבחינת עשייה,מטרותיה והיקפה) הם:
1)נזירים בודהיסטיים (דלאי לאמה,מתיה ריקאר למשל,אמא תרזה וכדומה)
2)אנשי עשייה גדולים שאינם בודהיסטיים בהכרח ואשר פועלים מחוץ להקשר של הדת למען שינויים חברתיים,תרבותיים,בעמם,ובעולם(,פילתרופים גדולים,חוקרי מדע ,אקטיביסטים חברתיים ואנשים הפועלים לעמן הסביבה)
בקיצור, אנשים שיש להם ערכים גדולים, תשוקה גדולה להיטיב לא בהכרח רק עם עצמם או קרוביהם, אלא גם עם סביבתם היותר נרחבת(בהיקפים שונים)
האושר, אם כן, הוא תוצאת לוואי של סיפוק לאורך זמן מעשייה(גם לנוכח קשיים,סבל ודחק) והפידבק המתקבל עליה מהמציאות. לבסוף, היכולת של האדם להכיר בעשייה שלו כבעלת חשיבות, כעשייה שיוצרת בהכרח שינוי בעולם ולהוקיר תודה על כל מה היה, הווה ויהיה בהקשר של אותה עשייה, בקיצור על החיים כפי שהם.
זה נקרא אישור החיים ולכן, בקיצור, אושר בעברית.זה לא יכול לקרות לכל אחד, כי לא ניתן לרמות את המציאות או לחפש דרכי קיצור או להאמין באשליות. יש דרך ארוכה וקצרה ויש דרך קצרה וארוכה, בלשון המקורות.
החיים,כמו שאמר סנקה,יכולים להיות ארוכים מאוד,כאשר לא מחפשים דרכים קצרות לקצר אותן, כאשר לא מבזבזים את הזמן על שטויות, סיפוקיים מידיים ועשייה בעיקר ממניעים אנוכיים.זה אתגר, שגם הוא עמד בו בהצלחה כזאת או אחרת(ועל כל אדם לבחון את עצמו כמובן)
כל העשייה המוזכרת כאן , כמובן , קובעת גם את סוג הנוירוטרנסמיטרים המופרשים במוחם של אנשים וטיב הקישורים (ואופי הקישורים וייחודם) במוח בין אזורים שונים ליצירת תפקודים חדשים לעיתים התומכים בעשייה הזאת.
מי שבמוחו ובגופו מופרשים בעיקר נוירוטרנסמיטרים של סטרס והורמונים של סטרס, כדאי לו שיבדוק את עצמו(בסיוע של אחרים עד כמה שניתן), כי כנראה משהו הוא לא "עושה" כפי שצריך. אדם כזה חש שהוא נתון לשליטה חיצונית וכי במידה רבה אין לו שליטה על פעולותיו ואחריות על פעולותיו. לכן אדם כזה יכול לחוש שהוא חי בעולם נטול משמעות ,ערך ומובן עבורו. אלו תחושות מאוד קשות, הימשכות שלהן לאורך זמן מובילה "לחוסר אונים נרכש" או לדיכאון וניוון כוח הרצון, המושתת בעיקר על חיי רגש בריאים ואינטגרציה ברמה גבוהה.
מי שחי חיים של עשייה מודעת, מכוונת, מנותקת עד כמה שאפשר מהזדהות עם רגשות שליליים, אדם כזה ידע גם לנהל את המשברים הגדולים ביותר ברגע שיגיעו ולהשתמש בדחק כמנוף לעשייה נוספת, כדלק לעשייה נוספת.
ההבדל הוא ,כמובן, בפרשנות שהאדם מייחס לנסיבות החיים,לסיפור שהוא מספר, על עצמו ועל העולם.
אושר ,לכן, מתחיל מבעיה של משמעות ושל תפיסת עולם ועל כך יש לתת(ואכן לא מעט אנשים יודעים זאת,בה במידה שרבים לא יודעים זאת)את הדעת.
יותר מאשר אושר הוא גנים, הוא בעיקר סביבה וחינוך.
דוגמאות לכל הדברים הללו במציאות לא חסר.כמעט בכל מקום ששאליו תפנו מבט בהווה ובהיסטוריה,תמצאו דוגמאות למכביר לסוגים שונים של אנשים ולגורלם המובחן בשל עשייה,מכוונות,תוצאה ואיכות.
בשיר ,אנו רואים כבר בתחילתו ,שהדמות המתוארת לוקה בתפישה אשלייתית של אושר שגורמת לה "לאמץ" גישה פסיבית וסגורה לחיים.הדמות עומדת בשער(כלומר לא נעה,לא עושה)שלובת ידיים(כלומר משדרת סגירות וחשדנות)
ואז כל מה שהיא רואה בעולם, הוא בסך הכל הפידבק שהיא מקבלת על "העשייה" ואיכותה.
חֲתוּלֵי רְחוֹב מְסֻיָּגִים,
תַּהֲלוּכַת נְמָלִים יְגֵעוֹת,
כְּלָבִים שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת מַחְשְׁבוֹתַי
וְצִפֳּרֵי נַיְלוֹן צִבְעוֹנִי
פָּרְסוּ אֶבְרוֹתֵיהֶן וְעָפוּ,
צִיְּצוּ סָפֵק.
החתולים "מסוייגים",הנמלים "יגעות",אפילו הציפורים אינן אמיתיות, עשויות מניילון, ועל כן,וודאי יצייצו ספק.
התמונה שעולה מהשיר היא תמונה של עולם שאין בו סיפוק,שיש בו חוסר וודאות מתמיד ועל כן חשדנות ופחד כלפי המציאות, חוסר יכולת לפרוש כנפיים באמת, להשתחרר.התמונה המתוארת היא הסמלה אינסטינקטיבית של המציאות הפנימית ההישרדותית בלבד באמצעות שימוש בחיות שונות.אלו חיים של רמה ראשונה ושנייה אולי בפירמידת הצרכים של מאסלו ולכן אין בחיים הללו סיפוק עבור הדמות, לפחות לא בחלק הזה של החיים, שתואר בשיר(ייתכן ומתוארת כאן חוויה אשר הייתה בעבר, חוויה עמוקה של חוסר משמעות ומובן, של חוסר תקווה!)
ולכן:
מִחוּץ לְגוּפִי הַמְרֻסָּן
לֹא נִבְרְאוּ אֲגַמִּים
הָרִים לֹא כֻּסּוּ הִינוּמוֹת
קַו הָאֹפֶק לֹא הִתְעַקֵּל
רַק אֹבֶךְ קִדֵּשׁ
אֶת הָאֲוִיר הַלַּח
וְהִמְתִּין עִמִּי לָאֹשֶׁר הַמִּתְבּוֹשֵׁשׁ.
הגוף מרוסן, כי אין בו תשוקה, אין בו כוח, אין בו חיוניות המאפשרת עשייה,בריאה חדשה.לכן המציאות ,עד כמה שהיא מתוארת באופן פואטי, היא ממש לא פואטית, יותר דומה לסיוט.מתוארת התחושה של חיים כאלו, שהיא מאוד בנלית,משעממת ומייגעת (הדברים יגעים וארוכים וללא תקווה, אין למה לצפות)
במצב כזה אכן כל מה שיש לאדם הוא אובך המסתיר את עין השמש, את הדעת, את החיים, סיום מאוד אירוני לשיר.
וזאת המציאות של בני אדם רבים בעולם, כולל המציאות של רבים מאיתנו, בשלבים כאלו או אחרים בחיים.
תיאור מדוייק מאוד של המצב האנושי באשלייה ואת חוסר התקווה שאשלייה כזאת יוצרת.
אני זוכר שיר של פנחס שדה עכשיו, שבו הוא התייחס לקטע מתוך ספרו של סנקה על קוצר החיים(נדמה לי) ושם כתוב ציטוט מהספר והתייחסות של פנחס שדה אליה:
" "אבוי לכסיל, אני קורא, "הנופל מת על ספרי חשבונותיו" ואני חושב: ואם על ספר שירים יפול או על מסה בלטינית קלאסית"
ובכן,אם שמים לב להגדרת האושר שהובאה כאן, זה לא ממש משנה על מה נופלים ברגע האחרון אלא לשם מה נופלים ומה עושים עם החיים עד שנופלים.בקיצור,אין ולא הייתה אמורה להיות בעיה בחיים עם שום תופעה שהיא. כל התופעות הן מה שהן ועלינו להפוך להיות בהכרח מה שאנחנו יכולים להיות, ללא תלות בתוצאות, אבל מתוך כוונה טהורה ככל הניתן לעשות את הטוב בעולם, לעולם, למען הזולת, שבעצם אינו אלא הפנים האחרות שלנו עצמנו.
כשאברהם עמד בשער האוהל כחום היום הוא היה פעיל מאוד, העשייה שלו הייתה אינטנסיבית. הוא ישב שם בדבקות ובהתבוננות ולא על מנת לחלום, עיניו חיפשו בקדחתנות לעשות את הטוב. ניתנה לו ההזדמנות לעשות את הטוב ואפילו שרי הצחקנית והספקנית, זכתה בפרי בטן לעת בלותה. מסקנה, לעולם אין לאבד תקווה, לעולם יש לדבוק בטוב,(ולחזור ולדבוק בו כאשר כושלים מעייפות או ממצוקה אחרת) לעולם יש לעשות את הדבר הנדרש, גם כאשר הוא קשה ולא נוח ולא ברור לנו באותו רגע האם נזכה לחסד או לא נזכה בו.
אתגר,אני מודה, אבל גם תענוג לקחת אתגר כזה על עצמנו, למה שלא ניקח בעצם?.הסבל אינו נימוק נגד החיים ואינו מבטל תענוג כזה.זאת הסיבה שהאדם כפי שהוא,בהוויתו, נמצא בעולם הזה.לשם מה הוא נמצא, אם לא לשם כך?לשם מה ניתן לו הפוטנציאל הזה הטמון וגלום בו, לשם מה קיימים בו כל העולמות, כל האפשרויות?כדי שיחכה, לנצח,בשער העיר, כמו הולך בטל, "לחמורו של המשיח"?:)
שכל אחד יחליט עבור עצמו.
מוטי
אמא תרזה כמובן לא הייתה נזירה בודהיסטית,רציתי לכתוב " נזירים בודהיסטיים ואנשי דבקות אחרים"..
שלי ב
תודה מוטי.
ניתוח מעמיק ומפורט המתאר היטב את ניסיוני לתאר סיטואציה הבוחנת מהו האושר
דייקת במילותיך
דור
תודה רחל, ושוב תודה מוטי על שהצלת לי את החיים.
רחל בכר
רוב תודות דור.
נילי
יפה
שיר שמתאר את ההתבגרות, בחוויה האישית שלי כמובן.
אהבתי את ציפורי הניילון, אם בהתחלה יש עוד איזשהו ספק שהאושר קרוב, נראה שכבר שם טמון הרמז – שהוא לא יגיע.
שלי ב
תודה נילי.
התהייה של כיצד מתפרש האושר בחוויה האישית של כל אדם היא שהובילה לכתיבת השיר.
מהיכרותי העמוקה אותך, את יצירתית מאד והעשייה היא עצם הווייתך ולמזלנו גיל ההתבגרות זו תקופה קצרה וחולפת.
טליק
אהבתי.
אין לי לצערי הבנה גדולה בשירים,אבל כשאני מרגיש קרוב למילים אני מתחבר
טליק
רחל בכר
תודה טליק והחיבור שלך מחמיא לי מאד.
אוגניה
אהבתי את השיר והרבה פרטים בו ומוטי למעלה פירט
אהבתי במיוחד את ציפורי הפלסטיק המרמזים על הבאות
אהבתי את הרמז לתחושה הפנימית המתחברת עם הטבע ולהיפך
ובמיוחד אהבתי את הידים השלובות הנשענות על השער (הסגור?) מה שמרמז. שהדמות מתנגדת לטבע ותחושותיו ומסרבת לתת למה שהוא משדר לחדור אליה ,
ואני רואה בזה מקום לאופטימיות
כמו גם בהמתנה לאושר המתבושש
רחל בכר
תודה אוגניה
לשאלתך אם השער סגור – הוא פתוח.
וכמו שכתבתי בתגובתי באתר, הידיים השלובות מרמזות על פסיביות, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו" ציפייה להשתעשעות והסחת הדעת מן המחשבות הטורדניות.
אחת הדרכים להתמודדות עם דכדוך היא ריפוי בעיסוק ואילו בשיר, למרות הפסיביות קיים רצון לפרוץ את מעגל המחשבות ומתבצע צעד קטן – יציאה מן הבית אל השער וצפייה בנעשה בחוץ. לרוב טיול בחוץ יכול להרחיק מחשבות מסוג זה, אבל עד לכדי טיול טרם הגעתי (בשיר כמובן).
צפרי הפלסטיק הן שקיות הפלסטיק המתעופפות ברוח.
רחל בכר
הכוונה לצפרי ניילון, לא פלסטיק כמובן.
רומנו שלמה
אהבתי את הדימויים ואת התיאור והפקות להגעה לאושר פרט לכך שאהבתי מאד את סגנון הכתיבה
שלי ב
תודה שלומי על תגובתך.
שדות
כבר הגבתי פעם והתגובה לא הוצגה.
אוהב את המחזה שמציג ציפייה. ממש יכולתי לעמוד שם.
תודה 🙂
שלי ב
,תודה שדות, שמחה על ביקורך.
אם הצלחתי להמחיז את הציפייה, דייני..
זיוה גל
ההמתנה על הסף בידיים שלובות ובהתבוננות פנימית, שהרי כל מה שמחוץ לה
אינו אלא מבטא את ראייתה שלה ואת תחושותיה.
הציפורים מצייצות ספק והפעלים פסיביים. על דרך השלילה השיר מותיר שאלה
האם היו נחוצות היוזמה והאקטיביות בהשגת האושר.
שיר טוב, תודה
זיוה גל
תיקון – נשמטה לי מילה חשובה – 'הדוברת'
ההמתנה על הסף בידיים שלובות ובהתבוננות פנימית, שהרי כל מה שמחוץ לה
אינו אלא מבטא את ראייתה שלה, ואת תחושותיה של הדוברת.
הציפורים מצייצות ספק והפעלים פסיביים. על דרך השלילה השיר מותיר שאלה
האם היו נחוצות היוזמה והאקטיביות בהשגת האושר.
שיר טוב, תודה
רחל בכר
תודה זיוה.
ניסיתי לצייר רגע של התבוננות בזמן של חוסר מעש.
לאלי
האושר הוא שילוב של תבונה וחוויה – החלק הראשון של השיר מתייחס לחוויה מההתבוננות והחלק השני לתבונה..
כך הבנתי את השיר..
וכהרגלך כתיבתך מופלאה..
רחל בכר
תודה לאלי, חיממת את לבי.
רחל ( נ*גה)
מתחברת מאוד למילותייך
כל חיינו אנו ממתינים לאושר , כמדומני
אבל כרחל שפירא
אני אוהבת את הרגעים הקטנים של
"שמחות קטנות, פרטים קטנים של יום חולין…"