מי ששמע באוזני רוחו / עודד פלד
מִי שֶׁשָּׁמַע בְּאָזְנֵי רוּחוֹ נִגּוּן פְּלָאוֹת
וְהָלַךְ לִבּוֹ שֶׁבִי אַחַר דִּמְיוֹנוֹת
בְּשִׁבְתּוֹ לְבַדּוֹ [אַחַר צָהֳרַיִם
מְדַמְדְּמִים לְעֵת חֹרֶף]
יֵדַע עֲנָוָה וְיִרְאַת אֱלֹהַּ
כָּבוֹד לְכָל חַי וְשָׁלוֹם
עִם אָדָם בְּבוֹאוֹ בְּצֵאתוֹ
וּבְכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ
אדם שחי חיים רוחניים כיוצר או כאיש רוח, מפתח רגישות מיוחדת כלפי הסביבה, אך ישנם גם אנשי רוח מזוייפים.
7 תגובות
אילן
עדין ויפה. כמו מי שהגיע להארה. אופטימי. אהבתי מאוד.
רחל בכר
ענווה היא מעלה שהלוואי וכולנו נוכל להתהדר בה.
כתוב נהדר.
נילי אמיר סגל
זו כתיבה כה אופיינית של ענווה אמיתית גם בצורת ההבעה השירית כשלעצמה.
תודה לך עודד.
ריגשת אותי.
מוטי
יש בשיר למעשה סוג של הבטחה(הייתי אומר כמעט "אלוהית",שכר ועונש),שדורשת בחינה ולא רק פואטית.האם יש להבטחה הזאת על מה להתבסס?הדמות בשיר טוענת שיש דרך לענווה, שאינה אלא ביטוי ליראת אלוהים והדרך הזאת עוברת בכמה צמתים מרכזיות:
1)האדם צריך לשמוע באזני רוחו "ניגון פלאות"(מה זה אומר ניגון פלאות?מה זה מסמל?גם ואגנר שמע באוזני רוחו ניגוני פלאות)
2)ליבו אמור ללכת בשבי אחר דמיונות (אילו דמיונות?גם היטלר,"חמאס" "ודעאש" הלכו בשבי אחרי דמיונות)
3)הוא חייב לשבת לבדו,כלומר בבדידות(מזהרת,כנראה,אבל גם סטאלין היה נתון בה,נירון קיסר וקליגולה:)
4)השעה צריכה להיות שעת אחר צהריים, שעת דמדומים(כי בשעה הזאת, ככל הנראה, כוחו היצירתי של האדם מתגבר, המוח יצירתי יותר כשהוא עייף, האדם מבין שחסד אינו יציר כפיו ומגיע "מגבוה")
5)לעת חורף!(בחורף, שעות האור באות לקיצן מאוד מהר(או בכלל לא קיימות באזורים שונים בכדור הארץ) וכוחות החיים המתגלים באביב עדיין סגורים ואצורים בתוך הזרעים)
אוקיי,אז מה יש לנו בעצם?אין צל של ספק שיש כאן חוויה ותפיסה סובייקטיבית, אולי גם אינטואציה, אמונה בנוגע לדרך שבה ניתן להשיג דבר מה. אבל מהי הדרך? על מה היא מתבססת? האם זאת דרך שיכולה להיות נכונה לחלוטין, אמיתית לחלוטין? האם יש משמעות בכלל לקביעות הללו או שמדובר באוסף של קביעות מעורפלות למדי, שלא בהכרח יכולות לשמש מפה כיצד להגיע לענוותנות ויראת אלוהים(אם מישהו בכלל מעוניין וסבור שכדאי להגיע למצבים כאלו, יהיו אשר יהיו.:)
טוב, אז נחזור לדמיונות. מה הן יכולות לייצג?
הדמיונות הן ככל הנראה היכולת לראות מעבר לאפילה המעיבה על האור, גם כאשר הכל חשוך וסגור ואטום מבלי לאבד תקווה וגם כאשר כל האחרים אולי מאבדים תקווה ומאבדים אמונה. היכולת הזאת קיימת רק באנשים הטעונים באנרגיה מסוג מסוים, שיש להם מכוונות, כמו פרח, כלפי האור, גם כאשר הוא לא ממש נמצא "בסביבה". והאנרגיה הזאת היא "ניגון הפלאות" כלומר "מוסיקה", שהיא במהותה מאחדת כל. משהו שאינו שייך לסדרי העולם הזה הרגילים, (לגבולות ולשיפוטים), חייב להניע אדם כזה בבסיסו ולכן מדובר בעולם רגשי מפותח.ברגש שמניע את האדם לעבר יעודו ולא מתוך "האני" הקטן, אלא מחוץ לגבולותיו של אותו אני, מקום שבו יש רק אמפטיה מקרבת. מוסיקה אכן משפיעה בצורה משמעותית מאוד על עולם הרגש ולכן הבחירה בניגון. כלומר לא מדובר בדבר מה שניתן לבטאו באמצעות איזושהי שפה ספציפית(שהיא ביטוי לנפרדות, אפרופו "הפיצם ה על פני כל הארץ" בסיפור מגדל בבל, סיפור הממחיש בדיוק רב איך מאבדים את הענוותנות בעולם שבו יש סגידה רק לטכנולוגיה והתבדלות מהסביבה והמאחר.)
מי שיעשה את כל הדברים הללו המוזכרים בשיר יזכה ל:
יֵדַע עֲנָוָה וְיִרְאַת אֱלֹהַּ
כָּבוֹד לְכָל חַי וְשָׁלוֹם
עִם אָדָם בְּבוֹאוֹ בְּצֵאתוֹ
וּבְכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ
אולי, אינני יודע עד כמה זה נכון בכל התרחישים.
יראת אלוהים פירושה ההכרה בכך שהאדם אינו יכול לדעת הכל ואפילו לא חלקיק מהכל,כיוון שכך אדם נזקק לבני אדם אחרים, וגם ליצורים חיים אחרים, השוהים יחד עימו בעולם, שאינם אלא חלק מאותו שלם, חלק מאותה מודעות.זה כבר מביא אל האדם את הענווה והוא בהחלט לא צריך להתאמץ כדי להשיג אותה, אפילו לא להעמיד פנים.זה פשוט מאוד בא לו טבעי מאוד.אם אדם מזהה את עצמו באחר, הוא נוהג בטבעיות עם האחר כאילו היה הוא עצמו, אבל אין זה אומר שהוא צריך לבטל את "עצמו" בפניו. יחד עם זאת, אם עדיין לא הגיע אדם לרמה כזאת, לא יזיק לו לפחות להשתדל. בבודהיזם מכנים זאת הדהרמה, ביהדות המצוות, בטאו-הדרך, למעשה עקרונות והנחיות לנבוכים.
כאשר משהו בא לאדם באופן טבעי, הוא מתנהג בטבעיות ומשדר טבעיות ואם לקבל כפשוטו את הטאו, הרי "שטבעיות" היא הדרך,משום ש"טבעיות" אינה תחכום, היא פשטות, היא הדבר "הקל", "הנכון", וכאשר בני אדם רואים דבר פשוט, הם לא הולכים בו לאיבוד ולא רואים בו איום.(הוא מקרב אותם. )כל עוד ,כמובן, הוא לא איום(איום גם יכול להיות פשוט וקרוב) וכל עוד כמובן הם עצמם "פשוטים". לכן כאשר "הטבעי " ניכר בידי כל הצדדים, אין נבוכות ויש שיתוף פעולה והתמסמסות של גבולות בהכרח למען השגת הדבר המשותף והטוב. האם במצב כזה לא יהיו בני אדם שינסו בכל זאת לנצל את האמון הניתן בהם כדי לתעתע?
בני אדם, מעצם טיבם, רוצים שלום ואוהבים שלום, אבל נמשכים באותה מידה לרגשות שליליים ולמלחמה ולנבדלות. זה עניין הישרדותי ויש לתת עליו את הדעת. בנוסף, יש להם תפיסה מאוד יחסית בנוגע למהו "צדק".
הנה למשל משה, לא דאג לכך שקורח וכל עדתו יצלו "בגהינום" בגלל שהתנגדו לו ועל כן לאיזשהו "אלוהים"?וזה עוד אחרי שהוא ראה את הסנה הבוער ושמע את קול האלוהים(כלומר הלך בעקבות הקול אל המדבר,להתבודדות והלך בעקבות הדמיונות אל עבר ארץ זבת חלב ודבש).אם כן, קורח קיבל את מה שמגיע לו, לפחות על פי משה "ואלוהים" ,האם זה הופך את משה לפחות אוהב אדם(ומשה היה גם הענוו באדם,כנראה:)? האם ארג'ונה לא נלחם בכל מה שיקר לליבו ושהיה, אולי, אך ורק במקרה בצד הלא נכון באותו רגע?תמיד יש מישהו שנמצא בצד הלא נכון של הדברים.
יש מצבים שאהבת השלום פירושה להילחם גם בצאתנו וגם בבואנו וגם ביושבנו.השאלה, כמובן, היא כמו זאת של אמנות הלחימה, מהי באמת לחימה ומהו לוחם?.השאלה היא, מהי המוטיבציה הפנימית למלחמה הזאת ועד כמה האדם הולך בה לאיבוד, מזדהה עימה, עם האשלייה שבה.עד כמה הוא עושה זאת מתוך פחד או מתוך הבנה גבוהה יותר. יש כל מיני דרגות שאליהן יכול להגיע האדם.מי יודע מה יכולה להיות התוצאה בכל דרגה כאשר האדם פועל ממנה? גנדהי עשה את הבלתי אפשרי בהודו והשיג ,בסופו של דבר, את עצמאות ההודים מידי הבריטים!
ואם נבחן את המקרה של הדלאי לאמה למשל , הרי שנוכל לראות שעד היום הרשויות בסין רואות באדם הזה איום עבורם. ממש לא ענוותנות ואז נשאלת השאלה מדוע הם רואים בו איום?(הוא לא רואה בהם כבר איום, אולי ראה בעבר, מי יודע) . הם רואים בו איום, משום שעדיין בהם עצמם יש איום עבורו ועבור הדומים לו, איום שאילץ את הדלאי לאמה וכל חבריו הטיבטיים לברוח מפניו על מנת להגן על עצמם. לטיבטים לא היה כמעט צבא ולכן הם נפוצים בעולם ועושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, להפיץ בדיוק את אותה תרבות שהסינים ניסו להרוס עד היסוד(והתרבות הזאת היא הדבר שמפחיד את הסינים). נשאלת השאלה בכל אופן: אם לטיבטים היה צבא חזק ועוצמה בלתי מבוטלת(נניח כמו שיש לישראל)האם הסינים היו עושים להם שואה רוחנית ואחרת, בדיוק כפי שעשו בשטח טיבט עצמה בשל היעדרה של אותה עוצמה,אותו צבא והתעלמות כמעט מוחלטת של כל שאר העולם?(בדיוק כמו שמתעלמים בסוריה למשל ורק מדברים, כל אחד בהתאם לאינטרסים שלו)
והאם הטיבטים לא השיבו מלחמה בתחילה וניסו להגן על עצמם ועל תרבותם מפני הפלישה הסינית, למרות שאסור להרוג ואסור לפגוע?…וודאי שאסור,אבל יותר מזה אין כל סיבה גם ללכת כצאן לטבח. אם למישהו יש כוונות רעות והוא מבטא את הכוונות הרעות הללו בשלל דרכים, אדם חכם יוודא שהוא לא נופל קורבן לאותן כוונות מבלי להגן על עצמו בכל דרך שהוא יראה לנכון, אפילו אם מדובר בפגיעה כלשהי באדם האחר. כל עוד הוא לא עושה זאת משנאה או מגזענות, הרי שזוהי זכותו המלאה.
שלום מגיע כאשר כל הצדדים רואים את המציאות בדיוק באותו אופן, לא רק כאשר צד אחד רואה את המציאות באופן מסוים ומצפה שהאחר יראה את המציאות כמוהו. במצב כזה, גורלו יהיו כגורל הטיבטיים בטיבט מידי הסינים.
יש שלום פנימי בליבו של הדלאי לאמה, אין לי ספק, אבל אין עדיין שלום בטיבט, כי בטיבט נמצאים עדיין הסינים והם לא מתכוונים ללכת משם לשום מקום.
בכל מקרה, השיר כמעט מדבר על אהימסה, אי אלימות בסגנון של גנדי, אבל גם זה לא מספיק. זה לא משנה מה האדם יהיה או מאיזו רמת הוויה הוא יפעל, תמיד תהיה אי הבנה בסיסית בינו לבין איזשהו אדם אחר, גורמים אחרים, שפועלים מרמת הוויה אחרת לחלוטין ואשר יש להם תפיסת עולם מנוגדת מן הייסוד.ותמיד יש לזה גם מחיר, אבל יש אנשים שיודעים מה המחיר וגם מוכנים לשלם אותו כדי לראות את הערכים שלהם מונחלים בעולם.
די הזכיר לי גם תהילים פרק א:
א אַשְׁרֵי הָאִישׁ– אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.
ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
ג וְהָיָה– כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ–וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
ד לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.
ה עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים–בַּמִּשְׁפָּט; וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים.
ו כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים; וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.
ובכן, עוד שיר שיש בו הבטחה ולכן גם הדמיון לשיר הנוכחי:
לא ללכת שבי אחרי עצת "רשעים",אבל ללכת שבי אחרי דמיונות.
לא לשבת במושב "לצים",אבל בהחלט לשבת לבדו,אם אין ברירה אחרת.(זאת גם ההמלצה של הבודהא:)
וכך למעשה ניגון הפלאות הוא קול הדממה הדקה,הקול החרישי ביותר,
שיש צורך בקשיבות ובדבקות גדולות כדי להאזין לו,לקלוט אותו.לראות אותו(סינסתזיה)
וכל אחד נמצא באיזשהו מקום בדרך והוא לא יכול להיות בשום מקום חוץ מהמקום הזה בכל רגע נתון.
עליו להשתדל, בכל אופן, לעשות את המירב והמיטב. יש לקחת בחשבון שלפעמים המירב והמיטב של אדם יפורשו
באופנים שונים ומשונים על ידי בני אדם אחרים. כך זה תמיד בעולם.זה המצב.השאלה הנשאלת היא, מאיזה מקום האדם מגיב למה שקורה ולאותם אנשים? ממקום מרחיב, מכיל ומקבל,או ממקום מצמצם ומנטרל.ממקום של רצון בשיתוף פעולה וצמיחה משותפת או ממקום של ניצול והטעיה?
אין כאן שחור ולבן. שמעתי לא מזמן את המפתח של תקשורת מקרבת, דוקטור מרשל רוזנברג מתוודה, שלא תמיד הוא הצליח לעשות את מה שהוא הטיף לאחרים לעשות, אבל זה לא מנע ממנו בכל פעם כזאת לנסות שוב, להשתפר, להסיק מסקנות ולוודא שהפעם הבאה לא תמצא אותו בלתי מוכן. וגם אם שוב מצא עצמו בלתי מוכן, הוא המשיך שוב ושוב לדבוק במה שהוא ראה כעשיית טוב בעולם.אין ספק, שהוא השתפר מאוד לאורך שנות תרגול רבות ואימון ודבקות, ממש כפי שעשו הרבה לפניו ועשו ועוד יעשו הרבה אחריו.זאת גם ענווה. בקיצור, אשרי האיש…..כל איש,שלפחות יש לו רצון,קטן ככל שיהיה ללכת בעקבות הקול, לעלות וליפול ולשוב ולעלות ולסלוח ולמחול….לעצמו ולאחרים כמובן.אמן!(גם סלה כמובן או הסלע של משה או סלע קיומנו או מה שלא יהיה.:)
שלומית
"הלך לבו שבי אחר דמיונות". מה כאן הכוונה?
מוטי
יכול להיות שזאת הכוונה,כך לפחות זה נראה:)
דמיונות מלשון דמיון(הדמיה,דימוי,מטאפורה),בפסיכולוגיה ככל הנראה מכנים זאת day dreaming להבדיל מ- mind wandering .ההבדל הוא כמו בין שמים וארץ.הכושר השכלי הראשון הוא משהו שמבוצע באמצעות כוח הרצון ומשמש יוצרים ואנשי חזון בעוד הכושר השני אינו ממש כושר אלא יותר חזרה למצב ברירת מחדל או מה שמכנים בספרות המודרנית "זרם התודעה" ובנוירופסיכולוגיה default mode network ,שבה האדם, במקום להפליג על כנפי הדמיון שלו באופן יזום, הופך להיות עלה קטן הנישא בסערה גדולה או אניה,שאיבדה את רב החובל ומי יודע לאן היא תגיע.
המצב הראשון הוא מצב מענג ומעורר מוטיבציה גדול בעוד השני הוא מצב שעלול גם לעורר עינוי ויגיעה בנפש בשל התכנים האוטומטיים שעולים שוב ושוב שרובם ככולם קשורים בזהות,בתפיסת העצמי, במחשבות על אחרים ועל מקומו של היחיד בחברה וסתם בחששות ללא בסיס מהעתיד והתעוררות של פחדים ישנים מהעבר.
לכן לא מדובר בדמיונות שווא כמובן וניתן להבין זאת מההקשר של השיר ואפילו הביטוי "הלך ליבו שבי" מעיד שמדובר במשהו שהוא בהחלט מענג ועוצמתי,(ללכת שבי אחרי משהו אבל באופן יזום שונה מליפול בשבי של אותו דבר)יש דברים ששובים את הלב ושווים את זמן ההגות בהם,למשל ,ללכת שבי אחרי שיר או יצירה זה שונה מאשר ליפול בשבייה הדמוני של דמיונות מדוזה, כל דבר שהופך את האדם לקשה,לאבן.למשל חדשות יומיות.רגשות שליליים למשל,הם משתלטים ולוקחים בשבי כל מה שנופל בידיהם מבלי לרחם על אף אחד.אז כדאי לדעת להבדיל וכדאי לשים לב.בעיקר לשים לב,שגם הוא ביטוי מעניין..:)
אז לחיי הדמיונות היזומים.:)
איתן..
כבשה אותי הענווה ,שמי ייתן והיא תהיה חלק משחרית, ממנחה ומערבית בחיינו – "יֵדַע עֲנָוָה וִירְאַת אֱלֹהַּ, כָּבוֹד לְכָל חַי וְשָׁלוֹם …"