* / יובל גלעד
*
בְּלֵיל סְעָרָה
עֲנָפִים מְכוֹפָפִים
בְּרוּחַ רָעָה
כִּמְעַט נִשְׁבָּרִים
כְּמוֹ נְעָרִים
מוֹכְרִים גּוּפָם
בַּגַּן הַיָּפֶה
*
מִטּוֹת עֵץ מָלֵא
יְכוֹלוֹת לַעֲמֹד בְּהַרְבֵּה
אֲבָל לֹא בְּעֹמֶס
כְּאֵב לֹא אֱנוֹשִׁי
שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ נָשִׁים
לִפְנֵי שֶׁהָפְכוּ
לְגוּשׁ כְּלוּם מְחֻלָּל
עַל יְדֵי לָקוֹחוֹת
פַּעַם אַחַר פַּעַם
בַּחֲדָרִים צָרִים
מְחֻקִּים מִמַּפַּת הָעִיר
ניקוד: יאיר בן־חור
שני שירים קצרים וקשים, המתארים שני פנים – נשים וגברים – של תופעה איומה של זנות, מכירת הגוף לכל המרבה במחיר.
9 תגובות
רחל בכר
מוטיב העץ מופיע בשני השירים. באחד מדובר בענפים מכופפים ובשני במיטות עץ מלא. האם ניתן להסיק מכך שהכף נוטה לכיוון הנערים הצעירים לעומת הנשים הבשלות? (אמנם הן כבר גוש שהפך לכלום, אלא שהדבר המעיד על כך שהן עתירות ניסיון בתחום) לא אחת טבע האדם לגלות אמפתיה מהר יותר ככל שמדובר בגיל צעיר יותר.
מי כאן המין החזק ומי החלש, כאשר מדובר בהתמודדות עם מציאות קשה?
בשיר הראשון מדובר בליל סערה מלא, כלומר לא תדיר, בעוד בשיר השני הנשים ייעדו מקום לַמעשה, אמנם חדרים צרים המחוקים ממפת העיר (רק לאלה שלא נזקקים לשירותיהן) ובכל זאת מוגן מפגעי מזג האוויר ועיניים בולשות. ואולי כל מעשה שכזה הוא ליל סערה, גם לנערים וגם לנשים.
.
שירים מצמררים.
דוד אדלר
שירים בעלי מסר חברתי חשוב. קצת קשה להתייחס לפואטיקה ולאסתטיקה לנוכח שירים כאלה אבל הראשון טוב ומהודק יותר.
רחל מדר
מסכימה עם דוד אדלר. הראשון שלם יותר.
אילן
עצוב ונוגע.
מבחינתי זה שיר אחד.
ואולי יש המשך?
יובל
תודה על התגובות. שני אלה הם חלק ממחזור שאני עובד עליו בנושא, בתקווה להכניסו לספרי הבא שיצא לאור בסוף השנה הזאת או בתחילת הבאה.
לגבי הראשון מול השני – הראשון יותר נקי אסתטית, לא בטוח שהשני פחות טוב, למרות שפחות מוקפד. אבל אלה זוטות.
השאלה היא איך דברים כאלה מתקיימים בימינו, בערים בכל העולם. זה פשוט לא נתפס בעיניי.
האם הגברים ה"משתמשים" בשירותים אלה יכולים בכלל לדמיין את האישה, לילה אחרי לילה, עם עשרה
או יותר לקוחות? אלה בני אדם, אלה? ולי יש חברים שביקרו, וחבריי הם האנשים הכי עדינים ונחמדים בעולם.
איך זה יכול להיות? איך זה יכול להתקיים? כמובן שאני רחוק מלחבב את המין האנושי וברור לי שטבע האדם
רע מנעוריו, ועדיין.
איך אנשים קמים בבוקר, עוברים ליד המקומות בהם הדברים האלה מתקיימים, הולכים לישון בלילה
ליד המקומות שזה מתקיים, והעולם ממשיך? אפשר להביא את הדוגמא של אכילת בשר (אני צמחוני רק כחמש שנים)
אבל כאן ניתן לומר שאנחנו לא רואים את החיות מעונות ונטבחות, אלא רק את השניצל הטעים והחמוד.
אבל מבקרי הזונות? אז יש דיבורים על חוק, טרם עבר, וגם אם כן ספק אם ייאכף.
ומה שלא פחות מוזר בעיניי – איך נשים שאינן "עובדות" במקצוע לא מתקוממות, אפילו במחאה
אלימה נגד זה? אשתי אומרת שזה עמוק בתרבות. והרי ישנם הרבה גברים נשואים שהולכים, והנשים שלהן יודעות,
ושותקות, אומרות אולי "הוא אבא טוב, גברים עושים את זה" או משהו מעין זה, ואז הוא חוזר מאוחר,
מלטף את הראש של הילדים והולכים לישון. אז מובן שנשים משך מאות היו חסרות כוח, וספק אם יכלו לעשות משהו.
אבל כיום? עם כל הmetoo החשוב לכשעצמו? איך נשים מתלוננות על נגיעה ותקיפה חד פעמית, ושותקות
ומלטפות את הילדים החמודים בשעה שישנן נשים שמדי לילה, כמות פעמים איקס וכו'?
ניסיתי לכתוב גם על זה שיר ולא הצלחתי. אמשיך לנסות.
איתן.
אני מברך את המשורר על שאסף לחיק השירה את המדדים ברגלים כושלות בשוליים של החברה. משורר שהצליח לתבוע מאתנו לעשות מעשה להושיט יד למדדים ולחורגים לאדם ולאלוהים , וזאת מעבר לחוויה השירית, שהצליח להעניק לנו כקוראים. פגשנו כאן . משורר, הביא לנו שירה חברתית נקיה , שלא עלתה על שרטון הפלקטיות, בה מועדים לא מעט משוררים. ושוב תודה..
איתן.
תודה למשורר, שאסף אל חיק השירה את המדדים בשולי החברה.
העניק לנו חוויה שירית , אך תבע מאתנו לעשות מעשה למען המהלכים בשוליים, בנים ובנות חורגות לאדם ולאלוהים.
תודה למשורר שהניק לנו שיר חברתי, שלא עלה על שרטון של פלקטיות.
יובל
תודה לך, איתן, על התגובה המרגשת, ולענת על האכסניה.
זיוה גל
שני השירים חזקים. בשיר הראשון יש ארמז ממיתוסים ידועים אשר נלווית לו משמעות נוספת ומנוגדת. הגמישות
מקבלת נופך אירוני של הצלה מדומה מ"רוח רעה".
השיר השני מקורי ומרשים ביותר, כך גם השיח הפנימי תרתי משמע.
השיח הפנימי בין המלא ובין הגוף שהופך לריק.
שמכיל לא את עצמו אלא את הפולש אליו.
השיח בין המשקל המטאפורי הדו משמעי – בין המרחב שמאבד את המאפיין שמעניק לו חיים
והופך לטריטוריה שמותר לפלוש אליה, שאין בה חשיבות / משקל עד שהיא נמחקת לחלוטין.