התפרצות / אנה בניאל
למתן
כְּשֶׁאֲנִי גּוֹעֶשֶׁת
זְרָמִים מֻרְגָּשִׁים בִּתְנוּעָה אִטִּית בַּמַּעֲטֶפֶת שֶׁלִּי
מְעַרְבֹּלֶת מְבַעְבַּעַת בֵּין הַסְּדָקִים
הַלֹּעַ שֶׁלִּי פָּעוּר
אִם תִּתְקָרֵב תִּתְאַדֶּה מֵהַחֹם הָאָצוּר בִּי
אֲנִי אֶתְפַּתֵּל כְּנַחְשׁוֹל
אַטִּיל צֵל שָׁחֹר וְאָבָק.
דַּמְיֵן אֵילו חַיִּים כְּבוּיִים הָיוּ לִי אִלּוּלֵא הָיִיתָ לְצִדִּי
יָם.
(לנזרוטה, 2017)
ניקוד: יאיר בן־חור
חלקו הראשון של השיר גועש, ולכאורה המערבולת המבעבעת תיבלע לבסוף בים שקט ורגוע; ומנגד – סערות יש גם בים.
3 תגובות
מוטי
מעצם היותו, האדם שאליו פונה הדוברת בשיר הוא כמעשה חסד בחייה, הוא מכיל אותה כמו ים ובכך מאפשר לה
להיות מה שהיא מבלי להתפשר או לשקר לעצמה, להונות את עצמה.היא פונה אליו מתוך כוונה שידע עד כמה
קיומו חשוב לה ועד כמה היא מעריכה את קיומו ואת מה שהינו, לא רק עבורה, אלא גם עבור עצמו.
האדם שאליו פונה הדוברת בשיר מקבל, למעשה , בשיר הזה מחמאה ענקית, מחמאה ענקית כמו ים.כל הנחלים זורמים אל הים והים איננו מלא, אז להיות ים או להיות כים, אפילו אם זה עבור מישהו אחד בלבד בעולם, הרי שזה אינו דבר של מה בכך.
קורה שזוגות מתאימים אחד לשני, אבל חשוב לשים לב שבן זוג אחד רואה באמת את הצד השני כפי שהוא באמת ולא כפי שהוא היה רוצה שיהיה, בעוד האחר בעצם נראה כמשהו אחד בעוד הוא אולי מנסה לרצות את הצד השני.טיפוס תשע למשל באניאגרם הוא אחד כזה, שמנסה לרצות את כולם….הוא יסכים לכל דבר עד שיום אחד בהיר יכול לקרות גם המקרה…שהוא יתפרץ כמו הר געש. האם יהיה מי שיכיל אותו אז כמו ים?לא בהכרח.
אבל בואו נהיה אופטימיים,כלומר באופן זהיר כמובן..:)
מוטי
נראה לי שכדאי להוסיף גם עוד כמה שורות בנוגע לשיר וגם לדרך שבה הוא ממחיש את הרעיונות שבו.
קל מאוד לראות שאין כאן איזון סימטרי. בחמשת השורות הראשונות ישנה תנועה "עצבנית" למדי באורך השורות
ובמספר המילים בכל שורה, דבר המאפשר בהחלט לחוש בדחיסות של הרגש המבעבע והשואף להידחק לעיתים במעבר צר מאוד, שיכול להיות גם חסום כמעט חלוטין. משהו, דבר מה, המבקש מאוד לבטא את עצמו, פורץ החוצה, בלתי ניתן לעצירה, כי אין דבר העומד בדרכו.
לאחר מכן עולה הטענה בשיר כי:
אִם תִּתְקָרֵב תִּתְאַדֶּה מֵהַחֹם הָאָצוּר בִּי
אֲנִי אֶתְפַּתֵּל כְּנַחְשׁוֹל
אַטִּיל צֵל שָׁחֹר וְאָבָק.
טענה זאת מתוארת באופן מאוד וודאי ומוחש, כעובדת טבע, יש יציבות, יש וודאות, אפילו מספר ההברות זהה בשורה השנייה והשלישית בקטע זה..יש אנשים שאוהבים להסתופף בצל הסכנה והם אכן
מטפסים לפסגותיהם של הרי געש פעילים, לעיתים על סף התפרצות. הם לוקחים סיכון מסוים. כשהר געש מתפרץ ,בסופו של דבר, אפילו אם זאת לא התפרצות משמעותית, נחשול גדול של אש ועשן גזים מתפרץ בעוצמה כזאת או אחרת ולא כדאי להיות בסביבה כשדברים כאלו קורים.:)
הלבה הפנימית היא מקור הרגש ורגש כשלעצמו אינו דבר טוב או רע, הוא יכול להיות רגש יוצר ומקרב(חיבה או אהבה) או רגש מרחיק(כעס וזעם למשל). אולם גם כשהוא מרחיק, הוא לאחר מכן בונה ויוצר דבר מה חדש. יש דינמיות, שזוגות יכולים להעיד עליה, של מריבות והתפייסויות…משבר עשוי להוביל לחיזוק של מערכות היחסים(למרות שלא תמיד כמובן, זה תלוי באמת אם האדם בוגר דיו להכיל התפרצות של האחר, להבין אותו, לראות אותו כמות שהוא, לחמול עליו ועל עצמו).
סביבות וולקניות הפכו תמיד להיות, במידה רבה, אזורים פוריים בסופו של דבר. עדות לכך ניתן למצוא בעצם העובדה , שבני אדם עדיין חיים בצילם של הרי געש ומקיימים שם חיים שלמים. הם יודעים שהר געש יכול להתפרץ, אבל האדמה, האדמה היא פורייה. חורבן, הרס, מוות, חיים ויצירה אינם נפרדים זה מזה, אלא חלק בלתי נפרד מאותו שלם.(כל כדור הארץ היה וולקני אי פעם!)
והשיר מסתיים כך:
דַּמְיֵן אֵילו חַיִּים כְּבוּיִים הָיוּ לִי אִלּוּלֵא הָיִיתָ לְצִדִּי
יָם.
מבחינה סימטרית יש כאן חוסר סימטריה ברור בין שתי השורות האחרונות.
הגלישה של השורה הארוכה לשורה הקצרה בת המילה האחת בלבד "ים",
ממחישה גם את עוצמתו של הים, שאין צורך לתאר את מעלותיו,(משום שכל מעלותיו ואופניו קיימים
מבלי הצורך להרחיב יתר על המידה),אבל גם יוצרות כמעט תחושה של "התכרבלות" של ההתפרצות
כולה על שלל המאגמה הלוהטת שלה, האפר הגעשי, הסלעים והרסיסים, בחיקו של הים, שיכול להכיל את הכל.
כשחושבים על כך, האטמוספירה של כדור הארץ נוצרה לראשונה כתוצאה מפעילות געשית של כדור הארץ וכשהפעילות הגעשית נרגעה במקצת ,נוצרו ,בין היתר, הימים. וכשנוצרו הימים, נוצרו החד תאיים המייצרים חמצן בפוטוסינטיזה וכשנוצר החמצן נוצרו כל צורות החיים כולם, בין היתר במקומות החמים ביותר באוקינוסים, במקומות שבהן הייתה פעילות געשית ופליטה של חום ממעמקי הכדור. אין כאן שום דבר שמתנגד לשום דבר, אלא תהליך של סינרגיה ,של יצירה מתמשכת, הדדית, של מחזוריות מסוימת. נראה שבשיר הזה יש גם משהו מארבעת היסודות הקדמוניים ובזוגיות נפגשים כל היסודות כולם.יש לזה ביטוי במיתולוגיות השונות, למשל בהינדוהיזם בדמותם של קאלי (במסורות אחרות,יותר מרוככות,פרוואטי) ,אלה "חסרת שליטה" שרק שיווה מצליח להרגיע איכשהו,בקושי:) ויש גם גאיה ואורנוס, שהיו להם ביחד כמה ילדים לא סימפטיים בכלל, שאורנוס ניסה, ללא הצלחה יתרה, להחביא בתוך גאיה עצמה(בטן באדמה).
אם נותנים לדברים להיות, ללא שיפוט, מתוך קבלה שלמה, מתוך התבוננות, הרי שהם "מסתדרים" מעצמם, ממש כשם שנפרדו השמיים מן הארץ והים מהאדמה, (למרות שהם ממשיכים לדבר אחד עם השני כל הזמן ונמצאים במשא ומתן תמידיים).נדמה לי שלזה התייחס ,בין היתר, דוקטור דניאל סיגל: הוא מדבר כל הזמן על הבדלה בין מרכיבים ולאחר מכן קישור בינהם, יצירת אינטגרציה. ויש כל מיני דברים שמקשרים בין אנשים שנראים לכאורה שונים, באופנים יצירתיים מאוד. כי יש ריבוי, אבל בריבוי יש אחדות שבאה לידי ביטוי בכל מיני אופנים שונים ומשונים.
היכולת להתבונן ולהכיל רגש ותשוקה היא יכולת של המודעות, שהים אינו אלא אחד מסמליה(אוקינוס המודעות).
וכשהזכרי יכול להכיל במלואו את הנקבי, הרי שהם הופכים להיות שניים שהם אחד. התבוננות בדבר מה, אפילו פנימי, סובייקטיבי, הופכת אותו בהדרגה להיות "אובייקט" להתבוננות, אפילו אם מדובר "בהרס","בהתפרצות" ,בתשוקה, בכעס, בזעם, בקנאה,בשנאה. הפילוסוף קן וילבר מדבר על הסובייקט שהפך להיות אובייקט להתבוננות ובכך למעשה הוא מתפתח. כך גם יכולה להתפתח מערכת יחסים, כי אין ממש הבדל בין מערכת היחסים שמנהל אדם עם עצמו ושבאמצעותה הוא מתפתח ומערכת היחסים שהוא מנהל עם הזולת או עם העולם(כי גם באמצעות מערכת יחסים זאת הוא מתפתח,הוא חי) .האדם יכול להיות הר געש עבור עצמו וים עבור עצמו וכך גם עבור הזולת.כולנו השתקפויות של האחר.אם אני רואה במישהו אחר ים והוא רואה בי הר געש, אז אני ים והוא הר געש ולהיפך…:)
בקיצור, דמיינו אילו חיים כבויים היו לכולנו אילו היינו נמצאים בכל העולם
לבד.
מזל גדול שיש ים של אנשים סביבנו..:)
רון גרא
יופי של להיות הר גע שיר מטאפורי, איזה מזל שהים אנו השותף, לכן, אין מי שיכבה אותה, והיא יכולה להששאר גועשת וחמה…..