פסנתר / ד"ה לורנס
תרגום לעברית: נדבי נוקד
אִשָּׁה שָׁרָה לִי בְּרֹךְ, בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים
מַחְזִירָה אוֹתִי עַד שֶׁנִּגְלֶה בְּמוֹרַד שָׁנִים
יֶלֶד יוֹשֵׁב תַּחַת פְּסַנְתֵּר, בֵּין מֵיתָרִים בִּשְׁאוֹן פְּרִיטָתָם
וְלוֹחֵץ עַל רַגְלָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁל אֵם, שֶׁמְּחַיֶּכֶת בְּשִׁירָתָהּ
כְּנֶגֶד רְצוֹנִי, כֹּחַ הַשִּׁיר אוֹתִי לוֹכֵד
בּוֹגֵד בִּי עַד שֶׁלִּבִּי מְמָרֵר לְהִתְאַחֵד
בְּעַרְבֵי שַׁבָּת בַּבַּיִת, בַּחוּץ חֹרֶף שׂוֹרֵר
עִם פִּיּוּטִים בְּסָלוֹנֵנוּ הַמּוּאָר בְּרֹן פְּסַנְתֵּר
וְכָעֵת שִׂיא שִׁירָתָהּ שֶׁל הַזַּמֶּרֶת יִהְיֶה לַשָּׁוְא
בְּרִגּוּשׁ אַפַּסְיוֹנַטָה עַל פְּסַנְתֵּר שָׁחֹר נִלְהָב
יְמֵי יַלְדוּתִי עָלַי, עֹל גַּבְרוּתִי מוּסָר
בְּשִׁטְפוֹן הַהִזָּכְרוּת, נְהִי יֶלֶד עַל הֶעָבָר
ניקוד: יאיר בן־חור
אין צורך ביותר מאשר ניחוח, מגע או צליל כדי לשאוב אדם מההווה לזרוק אותו לחסדי זיכרון ילדותו. לורנס מתאר בשיר Piano דרמה גדולה, שהיא בו-זמנית גם יומיומית ואוניברסאלית – מה שחווה כל אדם ברגע שנלחץ לו כפתור נוסטלגי (ואין גיל מוקדם מדי להתחיל להתגעגע: גם הפעוט מתגעגע לילדותו הקדומה עוד יותר).
כאן צלילי פסנתר ושירת אישה באור רך לפנות ערב פורטים על מיתרי הדובר, והוא נסחף בכאב הגעגוע. אנחנו מוזמנים להיסחף איתו או לצפות מהצד, ואולי לאמץ את התובנה הפשוטה, שבמקרים כאלה הבחירה מופקעת מאיתנו. יתכן שבדומה למערבולת בים, עלינו לתת לה לסחוף אותנו עד שתניח לנו לנפשנו.
עם הכניסה לאטמוספרת העברית הפכו ערבי ימי ראשון שנזכרים בשיר לערבי שבת.
נדבי נוקד
על המתרגם
נדבי נוקד, יליד 1977, נשוי ואב לשלושה. בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל־אביב ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר־אילן. עיתונאי לשעבר. כיום מורה בתיכון, כותב ומתרגם שירים.
שיריו התפרסמו בפינות שיר בעיתונות ובמוספים ספרותיים
4 תגובות
רון גרא
קסום.
שלי ב
נהדר .
מוטי
ניכר שנדבי נוקד, המתרגם, השתדל להישאר, עד כמה שיכל, נאמן למקור.כיוון שבכל אופן השיר תורגם מאנגלית,הלכתי למקור על מנת לברר בעצמי כמה דברים.הנה המקור:
softly in the dusk, a woman is singing to me
Taking me back down the vista of years, till I see
A child sitting under the piano, in the boom of the tingling strings
And pressing the small, poised feet of a mother who smiles as she sings.
In spite of myself, the insidious mastery of song
Betrays me back, till the heart of me weeps to belong
To the old Sunday evenings at home, with winter outside
And hymns in the cosy parlour, the tinkling piano our guide.
So now it is vain for the singer to burst into clamour
With the great black piano appassionato. The glamour
Of childish days is upon me, my manhood is cast
Down in the flood of remembrance, I weep like a child for the past.
הביטוי vista of years בבית הראשון משמעותו להתבונן בדבר מה דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל
שורה של עצים המובילים למקום מסוים. זוהי פנורמה הנגלית מתוך נקודת מבט מסויימת וזוהי התבוננות הנעימה לעין, משום שהיא נעשית בנוף (מנטלי או אמיתי) המעורר תחושות טובות.ההתבוננות בשיר היא כמובן התבוננות מנטלית בזיכרון ספציפי ואת הזיכרון הזה מעורר שיר שהדובר בשיר שומע(ככל הנראה קול של זמרת סופרן או מצו סופרן המלווה את עצמה בפסנתר)
מדוע הדובר חוזר כה לאחור בזמן לתקופת הילדות? דבר ראשון, קולה של הסופרנו הוא קול גבוה ומרגיע(רך), ממש כמו הקול שבו האימהות דוברות לילדיהן הצעירים ולתינוקות ופעוטות עד גיל מסוים. הזיכרון הראשון, שהדובר בשיר זוכר, הוא זיכרון של אישה, ממש כמו הזמרת, אבל בשונה מהזמרת שהיא אישה זרה, מדובר באמו של הדובר, שניגנה ככל הנראה ושרה בדיוק כמו הזמרת, רק בצורה חובבנית אולי (היה נפוץ בדורות ההם). נוצר קשר בין האם, כדמות המגדלת את הילד, תומכת בו ומנחמת אותו בזמן שהוא קטן ופגיע, לבין דמות האישה השרה בהווה ואשר ממנה מתחיל הזיכרון.
הילד יושב מתחת לפסנתר ושומע את קול צלצול (tingling) המיתרים ורעמם (boom). המילה tingling באנגלית מפורשת כאן במשמעות די נדירה היום, אבל די סבירה בזמנו של לורנס, של צלצול, למרות שניתן לפרש את השיר גם במשמעות של "מיתרים מדגדגים" משום שלשיר יש רובד סמוי, אלגורי ,סמלי, שבו גבר מושווה לפסנתר והאישה באמצעות קולה וידיה שולטת בו,(בקלידים הלבנים והשחורים) מרגיעה, מנחמת.מקרקעת.
בכל גבר יש ילד קטן וקורה שגברים הופכים להיות ילדים במחיצת נשים, עוברים איזושהי רגרסיה בלתי נשלטת ומתנהגים כילדים קטנים ומפונקים, הנצמדים לרגל יציבה של אם ומחכים לחיוכה המנחם.
הדגם הראשוני של האם הופך להיות הדגם של האישה שהגבר מחפש בעולם ולא תמיד מוצא. הגבר אולי רוצה סוג של חופש ויכולת לצאת לעולם, לנדוד ולהיות לא תלוי בדבר (יש כאן משהו ניטשיאני), אבל הוא מוצא את עצמו בדיוק בכיוון ההפוך, המבוית, בשעה שהוא שומע קול שירתה של "אישה", נזכר בילדותו ובכל מה שחיבר אותו אז לעולם, שזאת האם והביתיות שהיא מייצגת, היציבות, החמימות של אח בסלון כשבחוץ יום חורף קר ושל שיתוף וקירבה משפחתית שרק אישה יכולה ליצור ולתת לגבר.
כך זה נראה בבית השני:
In spite of myself, the insidious mastery of song
Betrays me back, till the heart of me weeps to belong
To the old Sunday evenings at home, with winter outside
And hymns in the cosy parlour, the tinkling piano our guide
ה- tingling strings הפכו בבית השני להיות ה- tinkling piano ,זהו משחק מילים מאוד חכם של לורנס המשורר שמקשר בין הבית הראשון לשני וגם בין הדובר במידת מה לפסנתר.כי הדובר המשורר הוא גם הפסנתר,המפיק את צליליו באמצעות המוזה המנגנת בו.
כך נראה הבית השלישי:
So now it is vain for the singer to burst into clamour
With the great black piano appassionato. The glamour
Of childish days is upon me, my manhood is cast
Down in the flood of remembrance, I weep like a child for the past
החרוזים clamour(במקרה הזה לדעתי משמעות המילה היא קול גבוה מאוד עד כדי צורמנות)ו glamour(במשמעות של כשף או כישוף המתעתע באדם או בדובר)מכילים בתוכם גם את המילה amour,שהיא אהבה וזהו לדעתי שיר המתאר אהבה אך גם בורח ממנה במידת מה.כשאהבה מוגזמת היא הופכת להיות "צורמנית" ממש כמו קולה הגבוה של הסופרנו בפינלה של שירים מסוימים, בייחוד כאשר היא איננה זמרת מקצועית. כאשר הגבר מתנהג בצורה ילדותית, הוא מאבד את האישה עוד בטרם היא מגיעה לשיא, משום שהוא חי בעבר ואינו רואה את האישה (הזמרת האמיתית) באותו רגע, אלא עסוק בביכוי מה שהיה, במקום לבנות בהווה את מה שיכול להיות, עבורו, עכשיו. המילה flood מתורגמת כשטף, אבל למעשה יותר נכון לתרגם אותה כמבול בהקשר הזה, משום שמבול מתאים יותר לרגש העז שהמילה appasionato (ולא כמו אפאסיונטה,שהיא הצד הנשי)מתארת, רגש שהוא כמו טנטרום של ילד לפעמים, נסער וחסר פשרות, אבל גם ביטוי של תשוקה ושל סבל (פסיון,מסע הייסורים של ישו)
הגבר הופך להיות פגיע במחיצת האישה (הזמרת). הבחירה של לורנס להשתמש בביטוי manhood ,היא חד משמעית..זה דבר ראשון כל דבר שהוא אנושי,אבל גם כל דבר שמבדיל את הגבר מהילד,בין היתר הסימנים של גבריותו והעמדת הפנים של חוזקה וכוח. כל אלו נשללו מהדובר בשיר בשל קולה של אישה
והיא לא הייתה צריכה אפילו להגיע לשיא קולה בשיר כדי לגרום לדמות בשיר לעבור רגרסיה שלמה, להתגלות בפגיעותה, זאת שמעבר להעמדת הפנים, זאת שרק אם מחבקת ומנחמת יכולה לזהות ולפצות עבורה.(למרות שהזמרת,האישה,אינה האם,אלא רק מזכירה את האם מתוך הילדות)
הדובר בשיר מחזיק מעצמו דמות חזקה והוא אפילו מציין זאת בעקיפין בבית השני:
In spite of myself, the insidious mastery of song
Betrays me back, till the heart of me weeps to belong
יחד עם זאת, למרות היותו חזק, הוא גם חלש וכוחו של השיר הוא זה המחליש אותו. אני יכול לשמוע כאן
גם הדהודים לשירה אחרת,לא פחות יפה(אבל מסוכנת)שאודיסאוס שמע במסעו רב הייסורים לביתו.
מהו הקול הזה ,קול הסירנות, המושך את הגבר אל המעמקים הגדולים ביותר שלו, אלו שבתוכם הוא גם יכול לטבוע לעולמים? שאלה טובה…:)
בכל מקרה, אני מאוד מקווה שלא הבאתי לכאן גם פרויד, למרות שאני מניח שאי אפשר בלעדיו.:)
חשבתי על הנושאים המעסיקים את ד.ה. לורנס ונראה לי הגיוני,שהם ימצאו את עצמם גם בשיר הזה,כאן.
לבסוף,אני מודה לנדבי נוקד שהעניק לי השראה לתרגם את השיר הזה בעצמי עבור התגובה הזאת.
אני סבור שזה תרגול מצויין למוח.וזה גם היה מתבקש לאחר כל המאמץ בתרגום המילים(מכמה מילונים שונים שיש ברשותי). לא ביקשתי בתרגום ללכת בהכרח אחרי המקור במאה אחוזים,אבל השתדלתי להבין את רוח הדברים שנובעת מהפרשנות ובהחלט התעמקתי במשמעויות המילים והוצאתי מהם אפשרויות שונות שבאמצעותן יכולתי להרחיב פה ושם ועדיין לא להרחיק לכת "מהמקור".
אז הנה התרגום שלי(בהחלט זמני,תמיד אפשר לשנות) :הוא ניתן כאן בסך הכל כנקודת מבט נוספת שלי על השיר במקור.אני בהחלט אהבתי גם את התרגום שהובא כאן(אם כי כמה דברים לא היו לי ברורים פה ושם)
בשעת דמדומים,שרה לי אישה שירה, ברכות,
במעבר עצי השנים מחזיר אותי קולה עד שאראה זאטוט
יושב מתחת לפסנתר, אשר קול מיתריו המצלצלים רועם
נצמד לרגלה היציבה של אם, שבשעת שירתה חיוכה מנחם.
על אף רצוני כוחו של השיר חתרני,מנצל
בוגדני מוליך הוא אותי עד שליבי המחוץ
נוהה לערבי מנוחה של יום ראשון בבית,עת חורף בחוץ
שם המנונים נשמעו בסלון והפסנתר מוביל בקול מצלצל.
עכשיו,לשווא תפרוץ הזמרת בקולה אל שיא מרעים
כשפסנתר שחור גדול מפעים ברגש עז.כשף מקסים
של ילדותי מוטל עלי עת גברותי נשטפת שטוף
במבול ההיזכרות,אז אבכה כילד על כל שהיה ,בר חלוף.
נדבי נוקד
הקריאה שלך מרהיבה ומחכימה.
אהבתי את מה שהצלחת להביא לידי ביטוי בנוסח שלך.
תודה רבה!