* / ציפי הראל

פַּעַם מָעַדְתִּי כְּמוֹ אַלִיס
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהַדְּמָעוֹת נֶאֱסָפוֹת לְיָם
מִשָּׁם וַדַּאי אֶרְאֶה אֶת הַחוֹף
וְאֶת הַיְּלָדִים
הַבּוֹנִים אַרְמוֹנוֹת
וְאֶהְיֶה כְּמוֹתָם בְּטוּחָה
שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲזֹר

עַתָּה נוֹכַחַת כִּי בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת
דִּמְעָה הִיא רַק חֶלְקִיק
כָּל כָּךְ קְטַנְטַן
שֶׁכְּשֶׁהִיא מִתְנַפֶּצֶת אוֹ מַחְלִיקָה
בְּמוֹרְדוֹת חַיַּי
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִרְאוֹת
לְמָה הִיא מִתְפָּרֶקֶת עוֹד

וּמִתֹּם וְעַד תֹּם לָבֶטַח אֶחֱזֹר
לַיָּם, אַךְ לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִטְבֹּעַ
בְּמוֹ דִּמְעוֹתַי.

ניקוד: חני צפריר

ציפי הראל כותבת על התפכחות באמצעות מוטיב הדמעה, הלקוח מסיפורה של אליס בארץ הפלאות.
בעוד הים הוא סמל לאינסוף ולמעמקים, הדמעה היא התפרקות חמקמקה.