טל ניצן

הסונטה על מעצב האקווריונים

– מִקְצוֹעַ שֶׁלֹּא עָלָה בְּדַעְתִּי מֵעוֹלָם
עַד שֶׁלֹּא שָׁכַבְתִּי עִם אֶחָד כָּזֶה
(מִי בּוהָה בָּאַקְוַרְיוֹן בְּמִסְעָדָה אֲפֵלָה
וְתוהָה בְּלִבָּהּ, מִי עִצֵּב אֶת כָּל זֶה),

נִמְחוּ פָּנָיו וּשְׁמוֹ, הַנְּסִבּוֹת, תַּוֵי גּוּפוֹ,
פָּחוֹת מִכָּךְ קוֹלוֹ, אוּלַי כַּמָּה הַעֲדָפוֹת,
נוֹתְרוּ שְׁנֵי אַקְוַרְיוֹנִים שֶׁהֵאִירוּ רָפוֹת
אֶת עוֹרֵנוּ, כְּמוֹ זוּג חֲלָלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת,

וְשָׁם דְּגֵי זָהָב וּבּוֹטִיּוֹת וּפַרְפָּרִים,
טַיְגֵּרִים וּפְַּנְדּות וּקְרִיסְטָלִים זוֹהֲרִים
פִּלְחוּ מִצַּד לְצַד אֶת הָאַדְווֹת הָרְדוּדוֹת

וְעֵינָם הָאַחַת צוֹפִיָּה בָּנוּ מַסְוִים
וּמְסַכְּלִים וּמְסִיטִים וּמַפְרִיכִים וּמְכַזְּבִים
וּמְכַסִּים וְשׁוֹכְחִים וּמְכַשְּׁפִים אֶת הַבְּדִידוּת.

ניקוד: חני צפריר

הדגים שבשיר מכשפים לא רק את בדידותם של האוהבים אלא גם את הקורא, העוקב אחרי תנועתם ומדמיין את צבעיהם המנצנצים במים. לרגע נדמה שאקווריונים כאלה יכולים להסיח את הדעת מן הריק, או להוציא יש מתוך האין. השיר מתחיל בסקס, ממשיך בזוהר הצבעוני של האקווריון ומסתיים – ומתברר שבעצם גם התחיל – בבדידות, ששופכת אור אחר על הכל, ומזמינה לקריאה מחודשת.