הודיני / דַּפְנָה שחורי

7 תגובות

• 

  נילי אמיר סגל

  יולי 7, 2018 ב9:28 am הגב

  כמה דמיון לאהבה….שהכזיבה ?

  טוען...
• 

  איריס אליה כהן

  יולי 7, 2018 ב9:38 am הגב

  נהדר ממש, ומשמח שאפשר!

  טוען...
• 

  רחל בכר

  יולי 7, 2018 ב10:11 am הגב

  נהדר.
  התמונה שואבת לנבכי השיר ומחייבת להתעכב על שימוש הנבון באמצעים האמנותיים: צימוד (הגידיני והודיני) אימאז' מעולה, משחקי מילים (להחריב את הדעת) פשוט מענג. כמו גם ההתרסה של הליכה ברגל יחפה דווקא ברח' הקרוי על שם מלך.
  תמיד נעים לקרוא שיר על אהבה, במיוחד כזה הבנוי לתלפיות.
  תודה.

  טוען...
• 

  אוולין כץ

  יולי 8, 2018 ב8:17 am הגב

  שיר אהבה ולא רק אהבה מקסים ומענג.
  "אֲבָל אֲנַחְנוּ בִּקַּשְׁנוּ חֲנִינָה בִּקַּשְׁנוּ הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה" הזדמנות שאינה מתאפשרת שהרי נכנסו הפעם "לַמַּעְגָּל בְּיָדַיִם רֵיקוֹת בְּלִי הַכַּרְטִיסִים"
  דמויים רבים כובשים "דְּמוּתְךָ הַנִּפְלֶטֶת מִקָּרוּסֶלַת הַסַּבְסֶבֶת," אולי מרמז על כם על המולת העיר תל אביב, ואולי "בדמות" נסחבה מסוחררת למעגל אהבה אחרת.
  "פָּרַמְתָּ לְרַאֲוָה אֶת חֻלְצָתְךָ וְהִצְבַּעְתָּ עַל מְקוֹם הַלֵּב." פשוט שיר מקסים של דַּפְנָה שחורי

  טוען...
• 

  אא

  יולי 8, 2018 ב3:09 pm הגב

  שיר יפה להפליא. מורכב ומקורי!

  טוען...
• 

  מוטי

  יולי 18, 2018 ב2:45 am הגב

  אפשר לחוש לעיתים עד כמה רבת עוצמה היא השורה הפותחת את השיר, מבחינה רעיונית,סמנטית וצלילית. , נראה מה היה לאמיר גלבוע לומר על העניין הזה:

  "השורה הראשונה שמכה בראש
  ומהממת אפשר לכתוב בכוח
  מהממת לא לזכור עוד כל ולרוץ
  שלוח רסן פרוע שיער ולבוש על
  פני כל השורות בין כל
  השורות הצופות בך נדהם איש
  שלא מן האנשים ולהגיע איכשהו
  שובר רגל ומפרקת על פני
  מהמורות מראות חיים שלמים
  נשברים למכיתות אל סף של
  תוהו ובוהו בראשיתי.

  וכל שלא אמור אמור בין השיטין"

  (אמיר גלבוע, כל השירים, כרך ב, בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

  לא תמיד משוררים כותבים כך שירים כמובן ויש בקרב המשוררים עצמם, בדורות שונים, תפיסות שונות ופרקטיקות שונות ביצירתם הפואטית ועדיין יש בשיר, כל שיר, כמה דברים בסיסיים, שכאשר הם מופיעים כצליל העולה במוח בצורת משפט או מילה, הם מתווים באופן בלתי נמנע מסלול לכל מה שבא בעקבותיהם, גם אם זה לא נכתב בדיוק ברגע אחד, ממש כמו בשיר, אלא יש שלבים ותיקונים ועידונים לאחר מכן ברצף כלשהו של זמן.

  עכשיו לא נותר אלא לתהות מה אמור בין השיטין בשירה של דפנה שחורי ומה מיוחד בשורה הראשונה הפותחת אותו.

  "הַגִּידִינִי מָתַי תְּסַיְּמִי עִם הַהוּדִינִי וְתָשׁוּבִי אֵלַי".

  אני יכול לדמיין בעיני רוחי (וגם לשמוע:) כיצד חשה המשוררת במשפט הזה שעלה במוחה כבסיס צלילי מוזיקלי לבנייתו של השיר הנוכחי. זה משפט כל כך מוזיקלי אך גם טעון מאוד סמנטית וצלילית.

  מה יש כאן בעצם וכיצד הוא מתווה את אופיו הצלילי, סמנטי, רעיוני של השיר כולו?

  דבר ראשון הודיני. הודיני היא מילה שיש לה משמעות ולא ניתן להתעלם מכך שיש לה משמעות, וודאי שלא בשיר, משום שלבחור שממנה נפרדה הדוברת בשיר (ככל הנראה ברבנות, כי הרבנות ממוקמת ברחוב המלך דוד:) לא קוראים הודיני ואפשר לומר זאת בסבירות גבוהה מאוד:) אז מדוע מכנה אותו הדוברת בשיר בשם "הודיני"? ובכן זה לא הגיע בהכרח באותו רגע וזה לא בהכרח היה איזשהו כינוי חיבה של הבחור, אלא יותר תפיסה מסכמת של הלא מודע בנוגע לאיזושהי "תכונה" מסויימת שלו, שהשיר סיכם במילה אחת. מי היה הודיני?

  ובכן הוא היה קוסם, כלומר אמן של אשליה. אדם, שבעמל רב הכשיר עצמו למעשים ולפעלולים, שרוב בני האדם בזמנו (ולמעשה בכל זמן)אם לא כולם, לא יכולים לצאת מהם בשלום וללא פגע. כלומר הוא היה אמן "ההיחלצות" ממצבים "בלתי אפשרים" שהוא עצמו הכניס עצמו אליהם.בעיקר מצבים שבכל אדם אחר היו מעוררים באופן מיידי דחק,פחד קיצוני,אולי קלסטרופוביה.

  מאילו מצבים "ההודיני" שבשיר נחלץ? ובכן, יש מצב ,שאלו מצבים של אמון במערכת היחסים, הבטחות חוזרות ונשנות שלא התקיימו, דרמות שהסתיימו שוב ושוב מתוך תקווה (מצדה של הדוברת בשיר) שבפעם הבאה, יהיה טוב יותר. אבל ככל הנראה, אם הגיעה, בסופו של דבר, הפרידה, אז לא היה כל כך טוב.יש גבול,ככל הנראה,לכמות הפעמים שהדמות הדוברת בשיר יכלה לאפשר "להודיני" להיחלץ בשלום מהפעלולים הרגשיים המסחררים שהוא עשה,לכאורה, לה.(על פי תפיסתה).בסופו של דבר,ברז האשראי נסגר וגם החשבון המשותף נסגר,תרתי משמע.

  השימוש במילה הודיני מוביל בהמשך השיר לשימוש במטפורה של הקרקס, שאינו אלא פיתוח של הדרמה של חי האישות או חיי האהבה, שיש בהם הרבה מן הפתטי, מחריב הדעת, מזה שלא יעלה על הדעת, מזה המסבך אנשים רבים בפעולות ובמעשים, שלא בהכרח מוסיפים להם תמיד עוד שנות חיים. מצד שני, הקרקס כסמל לחוויה שילדים נהנים ממנה מאוד, לאו דווקא על תקן משתתפים והזוגות האוהבים הנכנסים לראשונה לקרקס, הריהם תמימים כילדים הנמשכים לראשונה בחייהם לכל מיני תעלולים ופעלולים וכל סוגי "הקיטש" האחרים של האהבה והתשוקה. הכל טוב עד לכאן. הודיני קבע מסגרת והמשוררת מפתחת את המסגרת הזאת בהמשכו של השיר, אולם מה עוד יש בשורה הראשונה שמעניין? ובכן,יש בה הדהוד של סיפור האהבה משיר השירים, פיתוח שלו ברמה אחרת ובמימד אחר ולכן השיר כולו ,אף על פי שמתרחש במקומות ריאליים מאוד, שאנו מכירים מתוך "מציאות" "משותפת"(רחוב המלך דוד, כיכר מלכי ישראל,וגם אלו כסמל לתנועה לכיוון הלב ולאו דווקא רק כציוני מקום אקראיים),מתרחש גם במימדים אחרים לחלוטין, השלובים בו ברמות שונות. כבר השורה הראשונה גם בצליליה וגם בבביטוי "ותשובי אלי" מזכירה את שיר השירים:

  "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם."

  חשים כאן בתשוקה הבלתי נשלטת, שאינה יודעת שובעה, שאינה יודעת פחד, שאינה יודעת גדרות או חשבון, הבוערת בלב האוהבים, שאהבתם מתלקחת ללא שליטה, שבאהבתם הם הופכים להיות "מלכי" העולם לרגע, כאלה שלא נותנים דין וחשבון לאף אחד (משהו מאוד אנוכי, "נרקיסיסטי" לכאורה לעיתים ולכן יש משהו "מצורע" באוהבים "החוזרים ונשנים,ו לכן אולי "מגדל המצורעים" בשיר והסבסבת המעידה על חוסר היציבות וסוג של סחרחורת:)

  רָאשֵׁינוּ מְשַׁמְּשִׁים מַעֲגָן לְתִפְרַחַת הַשַּׁלְהָבוֹת הַבּוֹעֲרוֹת
  שֶׁנָּשְׁרוּ כְּפָגָזִים עַל רָאשֵׁינוּ.

  התפרחת שמשמשת מעגן על הראש היא למעשה הכתר של האוהבים (דרך אגב, חיפשתי במפות של גוגל ועברתי לאורך כל הרחוב ומצאתי את המקום המדוייק שבו ככל הנראה נפלה התפרחת הזאת:)

  טוב, אז יש כמה מימדים לשיר הזה, שהוא די פנטסטי. הוא לכאורה מתקיים באיזושהי מציאות אמיתית ומבוסס על "סיפור" אמיתי, אבל מה שהוא עוסק בו, הוא הנושאים הנצחיים, אלו שמעבר לסיפור היחסי הספציפי שלכאורה מהווה לו בסיס.

  זאת חזרה לאהבה שנקטעה ושוב התלקחה. האם זאת אותה האהבה? האם יש טעם בכלל להכנס שוב לאותו נהר בידיעה שהוא לא יכול להיות אותו נהר? צריך אדם להיות תמים מאוד (שוב התמימות האלוהית הזאת) כדי להכניס את עצמו שוב ושוב "לאותו" "מצב" , שכבר הסתיים שלא בטוב.

  אבל זאת המשמעות, הרי, של האהבה, שהיא לא מבוססת על אותו חלק במוח, שמכנים בשם היגיון ויש בה הרבה מההשתלהבות ומההתלהמות של הדימיון הנישא על גבי סוסת התשוקה הנסערת.(סוסת התשוקה?נו,באמת:)

  לאנשים תמיד יהיה מה לומר על כל דבר, וודאי על אוהבים שכאלו, כי "ההגיון" הוא מאוד חסר רחמים, מבקר חסר בושה של כל דבר שהוא זר לו, בעיקר רגשות. מאוד ציני, מאוד אירוני. מאוד חסר פשרות. לפעמים זה לא רק ההיגיון או קול ההיגיון כפי שמשתקף בעיני אנשים זרים, בעלי "כוונות טובות" או טובות פחות, לעיתים זה סתם שיפוט שאינו אלא ביטוי של רגש אחר הבא לידי ביטוי בחברה שמסביב, רגש אפל מאוד של קנאה או של טינה באלו הנראים כחיים את החיים מתוך תשוקה ללא גבולות, כזאת "שבאה להחריב את הדעת" והרי דברים שכאלו "לא יעלו על הדעת". יחד עם זאת, אין תנועה של התפתחות מחוץ לדעת, שאינה עוברת דרך "החרבת הדעת". "הרגילה".והרי כל שיר טוב, דרך אגב, וכל יצירת אמנות טובה, כמוה "כהחרבת הדעת" שמעבר לה, הרחבת הדעת, גידולה של הדעת, התפתחותה של הדעת.

  כדי להבין בדיוק את המכניזם הזה אפשר להתבונן לרגע בכל מיני אאוטסיידרים אחרים, אמנים אחרים, חיים ומתים, שיש משהו בחייהם, שמחד גיסא מושך אליו (או משך אליו) את ההמונים (להלן גורם כלשהו שמייצר "רייטינג", אך גם מושך אליו באופן בלתי נמנע אש לא ידידותית:). יונה וולך למשל ספגה סוג כזה של ביקורת שיש לה רבדים רבים לא מודעים מבחינת המבקרים. מה שהיא עשתה, בהחלט לא יכול היה לעלות על דעתם של רבים, משום שלכל אדם יש את "דעתו" ומעצם הדברים, דעתו של כל אדם היא מוגבלת אך ורק למה שהוא למד להכיר או לדעת, בעיקר "מהאחרים", שלא בטוח שגם הכירו או ידעו משהו באמת, מתוך תשוקה יוצרת עולמות.

  לכן האמן הוא מצד אחד מוערץ ונערץ על ידי החברה, אבל כשהוא נופל לא פעם יש איזושהי שמחה לאיד או התעלמות, כמו המיתוס על אותו אחד שפרש את כנפי הדונג שלו לעבר השמש.(איקארוס)ובאופן בלתי נמנע, נפל. גם האהובים החיים מהתשוקה(ובעיקר האמן, שעיקר עבודתו נובעת מרגש התשוקה שעובר עידונים שונים) ונעים גבוה אל עבר השמש, סופגים את החיצים שנועדו להחזיר אותם שוב אל קרקע המציאות.

  הנה לנו כמה ציטוטים משיר השירים:)

  שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ–כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ–רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה–בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ. {ס} ח אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר-בָּהּ. ט אִם-חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; (שיר השירים פרק ח)

  בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה–אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. {ס} ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי–מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.(שיר השירים פרק ה)

  והנה כאן הוא ממש שולח לה סמס:)

  קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים–מְקַפֵּץ, עַל-הַגְּבָעוֹת. ט דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ–מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים. י עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ; קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. {ס} יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. {ס} טו אֶחֱזוּ-לָנוּ, שֻׁעָלִים–שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים; וּכְרָמֵינוּ, סְמָדַר. טז דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. יז עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים: סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים–עַל-הָרֵי בָתֶר(שיר השירים פרק ב)

  אכן,האהבה אינה יכולה להתרחש ללא נוכחות הלב ולב הוא אינו מסוג האיברים שאוהבים שמזלזלים בהם.מדכאים אותם, מתייחסים אליהם בפטרונות של השכל.

  ה שֶׁיּוֹצֵא אֶת שְׂדֵרוֹת הַמֶּלֶךְ וּבָא אֶל הַכִּכָּר
  וְזוֹמֵם לְהִתְאַהֵב בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה מֵחָדָשׁ
  מָשׁוּל לְשׁוֹעֵר בְּקִרְקָס.
  אֲבָל אֲנַחְנוּ בִּקַּשְׁנוּ חֲנִינָה בִּקַּשְׁנוּ הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה
  לְהִכָּנֵס לַמַּעְגָּל בְּיָדַיִם רֵיקוֹת בְּלִי הַכַּרְטִיסִים
  אֲבוּדִים בָּאַהֲבָה שֶׁהִבְטִיחָה וְכִזְּבָה.

  מי שעומד כשוער בקרקס עליו להחליט אם הוא מכניס את "האהבה" פנימה אל הלב ויוצר שוב מחדש את כל ההופעה הגרנדיוזית או הפתטית והקיטשית לעיתים או שהוא עומד בשער, מרצין פנים ומניף את להב החרב המתהפכת. אפשר לוותר מתוך הפחד, שהרי העומד בשער הוא מלאך רב עוצמה,אבל מי שמוותר והשער נסגר בעדו, ייתכן ולא יוכל לשוב לעולם לאותו מקום אף פעם.פחד שלא עושים שום דבר איתו הופך למציאות קבועה,הופך לאישיות, הופך לזיוף, הופך לגורל. בני אדם יכולים למות כבר בחייהם. גם אמנים מתים, מוות רוחני ונדמה שהדמות המופלאה (גם טרגית?) ביותר שמוכרת בספרות העברית היא דמותו של אברהם בן יצחק,שהוגדר על אליאס קנטי, המחבר של סנוורים,כחרישי מכל האנשים(אם אני זוכר היטב:)

  ללא תשוקה אין יצירה, אין אמנות.ולכן

  קַּשְׁנוּ חֲנִינָה בִּקַּשְׁנוּ הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה
  לְהִכָּנֵס לַמַּעְגָּל בְּיָדַיִם רֵיקוֹת בְּלִי הַכַּרְטִיסִים
  אֲבוּדִים בָּאַהֲבָה שֶׁהִבְטִיחָה וְכִזְּבָה.

  הם מבקשים שוב לבוא ריקים אל האהבה, טבולה ראסה,ללא זכרונות מעצבים ועצובים, ללא דיעות קדומות, ללא קולה הרציני והמבקר של החברה השמרנית תמיד, "אבודים באהבה שהבטיחה וכיזבה".

  אכן,האהבה הבטיחה וכיזבה. כאלו הם החיים. אכזבה אינה טיעון נגד שום דבר, וודאי שלא נגד אהבה ואלו המוכנים ללכת לאיבוד באהבה, בסופסו של דבר יזכו "במלכות השמים" שלהם שוב ושוב,מעבר ללהט החרב המתהפכת ומעבר לגורל, שהוא תמיד ,ממילא,עיוור..:)

  כמו שאמר מי שאמר,אלו שאיבדו(או מוכנים לאבד) את עצמם, ימצאו אותי. אחד הדרכים של האדם לאבד את עצמו,היא כמובן באהבה(להלן המשמעות האמיתית של "לאבד את עצמו לדעת") ולכן לא חסרים אנשים מסביב ששמחים ללמד אחרים כיצד לאבד את עצמם דרך האהבה וכיצד להקדיש לכך את מלוא תשומת הלב. מכנים זאת,טנטרה ונראה שדווקא בישראל מצויים גדולי המומחים שלה…:)

  טוב,זהו.לא חייבים הכל.שיר נפלא.אז התעלמו מכל שאר הדברים והשאירו רק את זה:)

  טוב,עוד משהו אחד קטן,האם נראה לכם,שזה השיר היחיד שנכתבב על הנושאים הללו?מצאתי במקרה אחד נוסף,מאוד ידוע,ווידוי של אלכסנדר פן,אז נסיים עימו:

  "בְּעָנְיֵנוּ הַמָּר, בָּעֲבוֹר אוֹתְךָ זַעַם,
  גָּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתָּנִי לֹא פַּעַם,
  וּכְתֵפָי הַקָּרוֹת רַעֲדוּ מִשִּׂמְחָה.
  כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַיִם וּשְׁתַיִם
  שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךּ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַיִם
  וְגָם אָז לְבַבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.

  כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
  אֲבָל זְכוֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת.
  אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
  רָק אוֹתָה אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
  בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד
  בְּאוֹתָה הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת."

  טוען...
  • 

    מוטי

    יולי 18, 2018 ב3:42 am הגב

    טוב,זה כל השיר:)

    "מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
    ליל הסתיו ושפתיי הלחות מני גשם
    כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
    והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
    כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
    וכאל מים ולחם אליי תחזור.
    בעוניינו המר, בעבוֹר אותך זעם
    גם למוות אתה קיללתני לא פעם
    וכתפיי הקרות רעדו משמחה
    כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
    שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
    וגם אז לבבי לא יסור מעִמך

    כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
    אבל זְכור איך נפגשנו בליל מלילות
    אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
    רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
    באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
    באותה השמלה הפשוטה משמלות
    אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
    יהיה כך, כך יהיה, אות באות

    הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
    וידעתי: המוות יבוא מידיך
    ואני מחכה ומצפה לזיוו
    הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
    או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
    אבל לא מידי זר – מידיך יבוא
    וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
    בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
    ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
    כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
    שאבוא לביתך בעוצמך עיניים
    עד אשר יישאוך בדרך אליי

    כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
    אבל עֵד לי האל החורץ גורלות
    אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
    רק אותה אהבה ענייה וסוררת
    באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
    באותה השמלה הפשוטה משמלות
    אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
    יהיה כך, כך יהיה, אות באות. "

    טוען...