ימינך לא תמכה / רון גרא
בְּרֵאשִׁית הָיִינוּ לְבָשָׂר
אֶחָד.
כְּבָר אָז דָּבְקָה הִיא בִּבְשָׂרִים לוֹהֲטִים
אֲחֵרִים.
אִתִּי לֹא צִמְּחָה עוֹד
לֶהָבָה בַּתִּפְרַחַת.
כְּמוֹ אָמָּן שֶׁיָּד אִמָּהִית עֲלוּמָה
מַנְחָה
נִסִּיתִי לַחְרֹז עַל
פְּרָחִים שֶׁנָּבְלוּ
אֲהָבוֹת שֶׁדָּעֲכוּ
עַל מַכָּה וְעוֹד מַכָּה
עַד דְּלֹא יָדַע.
עָמֹק בִּפְנִים
שׁוֹאֵף אֲוִיר לְעֵבֶר יַלְדוּתִי
הָרִאשׁוֹנִית
אֶחָד.
כְּבָר אָז דָּבְקָה הִיא בִּבְשָׂרִים לוֹהֲטִים
אֲחֵרִים.
אִתִּי לֹא צִמְּחָה עוֹד
לֶהָבָה בַּתִּפְרַחַת.
כְּמוֹ אָמָּן שֶׁיָּד אִמָּהִית עֲלוּמָה
מַנְחָה
נִסִּיתִי לַחְרֹז עַל
פְּרָחִים שֶׁנָּבְלוּ
אֲהָבוֹת שֶׁדָּעֲכוּ
עַל מַכָּה וְעוֹד מַכָּה
עַד דְּלֹא יָדַע.
עָמֹק בִּפְנִים
שׁוֹאֵף אֲוִיר לְעֵבֶר יַלְדוּתִי
הָרִאשׁוֹנִית
ניקוד: יאיר בן־חור
5 תגובות
חגית מ.
שיר נוגע ונוגה. יפה כמו שאר שיריו של המשורר
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר פיוטי יפה ומרגש ,מכיל געגועים והרבה כאב ואכזבה. תודה
לאה הרפז
אכן שיר מרגש. ללמרות שמן ההתחלה ידע הדובר בשיר שהעלמה אינה מהנאמנות ובכל זאת לא הבין את הרמז ונשואר . בכל מקרה זה כואב.
עמירם לורד
בתחילת כל שיר עומד אדם.
מין סיזיפוס בשר ודם.
סופו שלא התקבל, שלא שייך, שלא ממש נאהב, שלא ממש התפרנס. שלא השלים אמנות ושלא זכה להכרה.
כמו מתאגרף שלא רוצה להמשיך את הקרב,
למרות שהבדידות עוד לא תקעה לו
מוק אהוט.
ושירתו כאבן המתדרדרת במדרון או כאבן שאין לה הופכין.
אבן פינה לשיר הבא.
מוטי
אוקיי,אני מקצר מאוד,הנה:)
בְּרֵאשִׁית הָיִינוּ לְבָשָׂר
אֶחָד.
בראשית הייתה התשוקה.ברור,ללא תשוקה,אף אחד לא יסכים להתקרב לבשר של אף אחד אחר(ועוד להתמזג עימו:)
כְּבָר אָז דָּבְקָה הִיא בִּבְשָׂרִים לוֹהֲטִים
אֲחֵרִים.
ברור,זה קורה,התשוקה היא רק תשוקה,אין לה נאמנות או העדפה מתקנת או מסירות.היא מחוייבת רק לעצמה.:)
אִתִּי לֹא צִמְּחָה עוֹד
לֶהָבָה בַּתִּפְרַחַת.
מה לעשות?קורה!:)
כְּמוֹ אָמָּן שֶׁיָּד אִמָּהִית עֲלוּמָה
מַנְחָה
נִסִּיתִי לַחְרֹז עַל
פְּרָחִים שֶׁנָּבְלוּ
אֲהָבוֹת שֶׁדָּעֲכוּ
עַל מַכָּה וְעוֹד מַכָּה
עַד דְּלֹא יָדַע.
האמן הוא סוג של קוסם,שבאמצעות מעשה היצירה שלו או השיר מנסה "להחזיר אהבות קודמות".להחיות אותן, עד דלא ידע(כלומר עד שהוא עצמו אינו מצליח כבר להבחין או להבדיל בינהן,כי כולן כבר נראות לו אותו דבר)
זאת העדלאידע,שהיא תהלוכת התחפושות שעורכים כל שנה בפורים.מרוב תחפושות לא רואים פרצופים ומרוב עצים כבר רב הבילבול ולא רואים את היער.הדימוי הזה של התהלוכה הוא הוא משחק מילים כמובן וניתן לראות כיצד הרעיון הזה קשור בנימים אל הרעיון של הקרקס והודיני בשיר של דפנה שחורי.:)
עָמֹק בִּפְנִים
שׁוֹאֵף אֲוִיר לְעֵבֶר יַלְדוּתִי
הָרִאשׁוֹנִית
החלק הזה המסיים את השיר, קשור גם למוטיב של האם המנחה את יד האמן בשזירת החרוזים.זאת לא רק האם הגדולה,שאליה כמה האמן דרך אהבותיו,אלא גם האם האמיתית,שמהווה עבור האוהב, על פי תפיסות פסיכולוגיות מסוימות, איזשהו דגם לא מודע,תבנית,שהוא מחפש שוב ושוב לראות בעולם.
בכך האהבה מקושרת לעבר "הילדות הראשונית" כלומר, לצדדים עמוקים מאוד בנפש האדם,שלעולם לא תהיה עליהם שליטה ולא אמורה להיות עליהם שליטה.אלו צרכים שחייבים לצוץ ולעלות שוב ושוב והאדם מחפש בחייו למצוא להם מענה שוב ושוב באופנים כאלו או אחרים.