תעודה ללא זהות / יהורם גלילי
לזכרו של סגן יורם אלישיב ז"ל, שנהרג בקרב על גבעת התחמושת
תְּעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁלִּי
פּוֹשֶׁטֶת
שִׂמְלָתָהּ הַכְּחֻלָּה,
מַשִּׁילָה
תָּוֵי פָּנִים, זִיפִים וּמִסְפָּרִים
מִכַּרְטִיס מַגְנֵטִי.
אֱלֹהִים
מִסְתַּתֵּר כְּמוֹ אֲפִיקוֹמָן
בְּנִבְכֵי שְׁמִי וְנִשְׁמָתִי.
וּמֵעַל כֻּלָּם
מְרַחֶפֶת
דְּמוּתוֹ שֶׁל יוֹרָם,
זֵכֶר לַמִּלְחָמוֹת.
ניקוד: יאיר בן־חור
2 תגובות
מוטי
מהי בעצם החוויה העומדת בבסיסו של השיר?מדוע השיר הזה בכלל נכתב?
זהו שיר לירי קצר מאוד, כמו רבים מאלו שמפרסמים כאן בליריקה, אבל זה לא אומר כמובן, שאין בו כמה מימדים של עומק שמתבטאים באמצעות העוצמה הזאת של התמצות במיצוי המיץ הטהור של משמעויות המילים(נו, באמת, זה משפט קטסטרופלי מבחינה תחבירית ואחרת ,נראה לי:)
מיהו הדובר? נראה שהדובר הוא המשורר (להלן צד מסוים במשורר החווה ברגע מסוים בזמן חוויה כלשהי , תחושה, רגש, מחשבה, אירוע (או שילוב של כל אלו) ומבקש לתארם באופן המדוייק ביותר האפשרי עבורו.
לא תמיד זה מצליח, אבל נראה לי שבשיר הקצר שלפנינו, זה הצליח יפה מאוד.
מהי החוויה? נראה שמדובר באחד הרגעים הללו שהאדם נמצא בבדידותו ותוהה על עצם קיומו בעולם הזה. מהי המשמעות האמיתית של הקיום הזה? האם זאת החומרית שסובבת אותו בחיי היום יום כישות בעלת זהות לכאורה מוגדרת וידועה (ידועה מכוח הזיכרון של עצמה וגם מכוח האישור של האחרים), משמעות שנובעת מעשיה בעולם החומר "כאני" נפרד שיש לו שאיפות ומטרות, זכרונות ותשוקות, או שמא מדובר "בפנורמה" רחבה הרבה יותר, שמשהו ממנה האדם חווה כאשר הוא מביט בשמי הלילה במדבר או במרחבי הים העצומים, דהיינו משמעות קיומו כישות שאין לה גבולות וזהות, דהיינו היותו של האדם "חלק" הנטמע "בנצח" או "באלוהות".
הדובר המשורר תוהה לפשר שמו. מתוך ההקדשה שבאה לפני השיר, ניתן להבין או לשער ששמו של המשורר ניתן לו בלידתו מתוך רצון להנציח אדם אחר, שהדובר המשורר בשיר מעולם לא "הכיר", לא ידע בכלל "מיהו", משום שהוא נהרג עוד בטרם הוא, המשורר, נולד. לאדם ההוא היו גם מחשבות, רגשות, תשוקות, דחפים, רעיונות, תפיסות, דיעות, רצונות ושאיפות, וודאי היה עסוק אף הוא בחיפוש אחר משמעות ואחר האושר והנה כל זה נקטע בבת אחת באיזושהי "מלחמה". חייו נטרפו בבת אחת על סלעי הכאוס, התוהו ובוהו, הריק, החידלון, האינות.
אז מה המשמעות של כל זה? יש לזה בכלל משמעות? אפשר לעשות עם זה משהו כאן ועכשיו? יש בכלל מה לעשות? מי "הוא" בכלל זה שיעשה עם זה משהו? מה אנחנו באמת יודעים עליו מעבר למה שרשום עליו "בתעודת הזהות"? יש בכלל טעם לדבר על משמעות או על רוחניות או על מימדים גבוהים, אחרים, של קיום, שנמצאים מחוץ לגבולות האני הזמני, האקראי, המשתנה, חסר התוחלת, בן תמותה?
למה כבר אנו יכולים לצפות, אם בכלל כדאי לנו בכלל לצפות לאיזשהו דבר?(ככל הנראה, לא כדאי לצפות ואין למה לצפות:)
במצב הזה, אכן :
תְּעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁלִּי
פּוֹשֶׁטֶת
שִׂמְלָתָהּ הַכְּחֻלָּה,
מַשִּׁילָה
תָּוֵי פָּנִים, זִיפִים וּמִסְפָּרִים
מִכַּרְטִיס מַגְנֵטִי.
תעודת הזהות היא אישה הפושטת שמלתה הכחולה. בניסיון של האדם להגיע "למהותו" הוא "חייב" לפשוט את "זהותו" וכל זהותו, לעיתים זה די מדהים, מסתכמת במספרים ובתווי פנים הנמצאים על כרטיס מגנטי.זהות של אוטומטונים. הזהות אינה אלא כיסוי שמתחתיו נמצא "הדבר האמיתי". אבל מה זה בכלל "הדבר" ומה הופך אותו "לאמיתי", אם בכלל? מי אמר שהוא בכלל קיים? ואם הוא קיים הרי ברור מאליו שלא יכול להיות לעולם איזשהו "אני" מוגדר וידוע, שיכול להתמזג איתו וגם לחוש בחוויה, כי עצם התחושה של החוויה מעידה שאין התמזגות אמיתית "והאני" הזה, עדיין קיים, אפילו אם החוויה עצמה זרה לו מאוד, נתפסת כדבר מה שלא מהעולם הזה, כאיזושהי "היטמעות" בנצח, באלוהים.
יש כאן עניין של אמונה. הדובר המשורר תוהה על משמעות השם שלו עצמו. מהי המשמעות?הוא אומר מהי המשמעות של השם באופן מפורש: למשורר קוראים בשם יהורם ועל כך הוא אומר:
אֱלֹהִים
מִסְתַּתֵּר כְּמוֹ אֲפִיקוֹמָן
בְּנִבְכֵי שְׁמִי וְנִשְׁמָתִי.
איך בדיוק? יהורם מורכב מיהו ומרם, כלומר אל עליון, אותו אל שהמאמין הראשון, אברהם, עבד ואשר לשמו השיל אף הוא את כל זהותו ואת כל אמונותיו הקודמות ויצא מביתו וממולדתו לעבר ארץ לא ידועה, לא נחקרת, שלא יכול היה לדעת עליה דבר.
אלוהים הוא אכן אפיקומן. עליך להיות ילד כדי למצאו ואם זהותך אומרת לך באופן בלתי נמנע, שאתה מבוגר,אז לא רק שאינך יכול לחפש, אין כל סיכוי שתחפש. אם זהותך אומרת לך שאתה מאמין בו ויודע שהוא קיים,כי כך חינכו אותך להאמין,גם אז לא תחפש אותו,משום שאין כל סיבה לחפש דבר מה שלכאורה כבר יש בידך.אבל מה בעצם מחפשים? מי יודע מה זאת בעצם המילה הזאת "אלוהים" ?. זאת מילה שיכולה להיות כל כך הרבה דברים, אינספור דברים, בעצם הכל, כי מעצם מהותה ומשמעותה, דבר לא אמור להגביל אותה.
הילדים לבדם יכולים להכנס למלכות שמים (כדברי ישו למשל בברית החדשה) ולהכנס למלכות שמים משמעה למצוא את האפיקומן. מצאת?הפרס הוא כבר שלך משום שאינך זקוק עוד לשום תמריץ או פרס, הסוג הזה של המוטיבציה, שמתוכו פועל "האני" בעל הזהות בעולם "הרגיל",החברתי,התרבותי,הכלכלי חומרי, אינו נדרש כבר.
וּמֵעַל כֻּלָּם
מְרַחֶפֶת
דְּמוּתוֹ שֶׁל יוֹרָם,
זֵכֶר לַמִּלְחָמוֹת.
במצב הזה האדם הוא ממילא אחד עם כל הדברים, אחד בנצח עם כל מה שהיה, הווה ויהיה, אחד עם הדמות שלה מוקדש השיר, דמותו של יורם, המרחפת מעל כולם, יורם שהוא חלק מהאלוהות, יורם שמת, יורם שחי, יורם שלא חי ולא מת, יורם שהווה תמיד, יהורם.
אפילו שמו של החייל שמת במלחמה מקבל בשיר משמעות שונה לחלוטין, משמעות שהוא יכול לקבל רק בשיר ורק כחלק מהשיר, המשמעות הפואטית , הצלילית של השם, שיוצרת בהכרח כיוון מסוים לכל השיר, לכל ההתפתחות של השיר, כבר מתחילתו. שמו של החייל שנפטר ואשר על שמו מכונה הדובר המשורר הוא יורם אלישיב. (יורם אלישיב ז”ל) שם משפחתו אינו אירוני בהכרח, אלוהים לא ישיב אותו,א בל יש מצב, שמבחינות מסוימות, הוא גם לא "לקח" אותו, כי באיזשהו מימד של קיום הוא עדיין "מתקיים",אם כי לא באופן או "בצורה" שאנו יכולים להבין או לתפוס אי פעם עם "האני" שלנו המוגבל, בעל הזהות המוגדרת.
האל ישיב את יורם משום שיורם עצמו הוא "האל", דמותו מרחפת ממש כמו רוחו של האל מעל פני תהום עוד בטרם הכל התחיל, עוד בתוהו ובוהו, עוד לפני תחילת "הזמן". האל קיים, יורם קיים. יהורם קיים, הזמן אינו קיים כאשר הם כולם "מתקיימים" מחוץ לאותו "זמן" במימדים מסוימים.
אלו אמונות מיסטיות, לא מדעיות ולא חייבים להיות אנשים "דתיים" או "אורתודוקסים" כדי לאחוז בהן.למרבית בני האדם יש את "האלוהים" שלהם ומרביתם מעודם לא איבדו אותו, הם פשוט מאוד התנכרו לו או הגיעו למסקנה, שזהותם כאדם חשובה להם יותר מהאמונה בו, שלדעתם אין לה בסיס והיא לא יותר מאשר נחמה מיטאפיסית חסרת תוחלת, שמעולם לא הביאה את האדם לשום מקום מיוחד. יש גם אנשי מדע, שעוסקים בחקר הקוונטים ונושאים אחרים וחלק מהם מדענים די מפורסמים, שמאמינים בהישארות התודעה או בנצחיות של "המודעות".אפילו "באלוהים". אבל גם הם, דרך אגב, לא טוענים, שאותה "מודעות" זהה באיזשהו מקום לאותו "אני", שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים "היטב".
בכל מקרה, זה השיר, הוא מסתיים במילה מלחמות וכמו שיכול להיות רק בשיר, המלחמות כאן מנוגדות מבחינה סמלית רעיונית לרעיון של הסדר, שבא לידי ביטוי גם בתעודת הזהות לכאורה (סדר זמני, שהאנטרופיה והכאוס אורבים לו בכל רגע ורגע) וגם ברעיון של האלוהות כיוצרת סדר גבוה יותר (להלן בריאת העולם, יצירת "הזהות" של העולם, כדבר מה נפרד מעצמה-לפי אמונות מסוימות), סדר שאותו היא עצמה מתחזקת מבלי שנוכל אי פעם להבינו, אלא אם כן "נהפוך" להיות חלק ממנו או יותר מדוייק, "ניטמע" בו.
זאת התעודה ללא זהות,זה האישור שהאלוהות מאשרת, זאת התנועה לעבר "הרוח", שבשלה הזהות פושטת את שמלתה, על מנת להתמזג עימה, להיות עמה לאחד(הזהות כאישה שיש לה רבדים שונים ועליה להכין את עצמה, להשיל, "להיטהר" לפני אותה התמזגות מיסטית אקסטטית). זאת היציאה מהעבדות של "הזהות", הכולאת אותנו במתוך מסלולים נוירונליים קבועים, מתנים, שמהן אין כל דרך יציאה, לבין ההגעה למקום שאליו הלך אברהם, אבי המאמינים, כלומר אותה ארץ שהוא לא ידע עליה דבר, אבל "אלו" שיצאו "ממצריים" ידעו עליה לא מעט. וכל התהליך הזה הוא תמיד דינמי, כי רוח וחומר שלובים זה בזה,אינם נפרדים זה מזה והאדם וכל מה שחווים הוא חלק מעולם התופעות שהוא תמיד משתנה. האתגר למצוא את העוגן, את האפיקומן בעולם לא וודאי זה ואז חוסר הוודאות מאבד את משמעותו, "המלחמה", הסבל מאבדים את השפעתם, נותרת רק עשייה שהמקור שלה הוא המקור (ממש כמו בבהגוד גיטה,ספר "המלמד" כיצד לפעול בעולם לאחר ההתחברות למקור "ובהנחייתו". כיצד לזכות בכל מבלי לאבד דבר ומבלי לצבור או לאחוז בדבר. כיצד להיות בעל זהות מבלי להיות מזוהה עם כלום, כיצד לדעת להרפות מהכל מבלי לאבד שום דבר.כי יש זהות ללא תעודה כשם שיש תעודה ללא זהות,כלומר תעודה שמעידה על דבר מה,אבל לא בהכרח מגדירה אותו.).
טוב, מספיק, הרגתי את השיר(אל דאגה, זה בלתי אפשרי:)
רוחה שפירא
מתוך שלֹא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ
הזיכרון הוא ישות – תעודה, שם, דמות
ועל כן הוא הזהות