* / שחף ויאר
הַאִם אַשְׁמַת הַכּוֹכָבִים הִיא אוֹ נֶמֶסִיס?
אֶל פִּתְחֵךְ בָּאתִי בְּדֵעָה צְלוּלָה לְהֵאָבֵד בָּךְ.
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה זֶה בִּטּוּי מֻפְרָךְ לַחְלוּטִין – אָמַרְתְּ
וְכִסִּית אוֹתִי בִּנְשִׁיקוֹת תֹּבְעָנִיּוֹת וּשְׂמִיכָה דּוֹקֶרֶת.
לֹא הָיְתָה זוֹ לָנוּ חֲתֻנַּת דָּמִים גּוּפָנִית אוֹ אַהֲבָה סוֹרֶרֶת,
רַק הֲפוּגָה קְסוּמָה בֵּין עֲלִילוֹת בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת לְשִׁגְרָה כּוֹאֶבֶת.
אוּלַי סִפַּרְתִּי לָךְ כְּבַר אָז זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים חַסְרֵי שַׁחַר אוֹ קָרָאתִי בְּאָזְנַיִךְ שִׁיר מְטֹרָף,
וְאַתְּ רָחַצְתְּ אוֹתִי בַּעֲדִינוּת בְּסַבּוֹן כְּבִיסָה מְחֻסְפָּס כְּאִלּוּ הָיִיתִי נַוָּד מְאֻבָּק,
הֶאֱכַלְתְּ אוֹתִי בְּכַפִּית מִרְקַחַת רֵיחָנִית וְשַׁרְתְּ לִי מִשִּׁירֵי מוֹלַדְתֵּךְ הַנּוּגִים בְּקוֹל קְטִיפָתִי צָרוּד
עַד שֶׁנִּרְדַּמְתִּי בְּמִטַּת הַסּוֹכְנוּת שֶׁלָּךְ, חוֹלֵם אֶת יַלְדוּתִי הַמְיֻתֶּמֶת בֵּין מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת וּפִיחַ.
וְהָיִיתִי בִּשְׁנָתִי כְּאוֹדִיסֵאוּס הַשּׁוֹכֵחַ כָּל עֲלִילוֹת גְּבוּרָתוֹ בְּזָכְרוֹ אֶת אִיתָקָה, מְפֻיָּס כְּעוֹלָל בְּחֵיק אִמּוֹ.
אֶל פִּתְחֵךְ בָּאתִי בְּדֵעָה צְלוּלָה לְהֵאָבֵד בָּךְ.
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה זֶה בִּטּוּי מֻפְרָךְ לַחְלוּטִין – אָמַרְתְּ
וְכִסִּית אוֹתִי בִּנְשִׁיקוֹת תֹּבְעָנִיּוֹת וּשְׂמִיכָה דּוֹקֶרֶת.
לֹא הָיְתָה זוֹ לָנוּ חֲתֻנַּת דָּמִים גּוּפָנִית אוֹ אַהֲבָה סוֹרֶרֶת,
רַק הֲפוּגָה קְסוּמָה בֵּין עֲלִילוֹת בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת לְשִׁגְרָה כּוֹאֶבֶת.
אוּלַי סִפַּרְתִּי לָךְ כְּבַר אָז זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים חַסְרֵי שַׁחַר אוֹ קָרָאתִי בְּאָזְנַיִךְ שִׁיר מְטֹרָף,
וְאַתְּ רָחַצְתְּ אוֹתִי בַּעֲדִינוּת בְּסַבּוֹן כְּבִיסָה מְחֻסְפָּס כְּאִלּוּ הָיִיתִי נַוָּד מְאֻבָּק,
הֶאֱכַלְתְּ אוֹתִי בְּכַפִּית מִרְקַחַת רֵיחָנִית וְשַׁרְתְּ לִי מִשִּׁירֵי מוֹלַדְתֵּךְ הַנּוּגִים בְּקוֹל קְטִיפָתִי צָרוּד
עַד שֶׁנִּרְדַּמְתִּי בְּמִטַּת הַסּוֹכְנוּת שֶׁלָּךְ, חוֹלֵם אֶת יַלְדוּתִי הַמְיֻתֶּמֶת בֵּין מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת וּפִיחַ.
וְהָיִיתִי בִּשְׁנָתִי כְּאוֹדִיסֵאוּס הַשּׁוֹכֵחַ כָּל עֲלִילוֹת גְּבוּרָתוֹ בְּזָכְרוֹ אֶת אִיתָקָה, מְפֻיָּס כְּעוֹלָל בְּחֵיק אִמּוֹ.
ניקוד: יאיר בן־חור
4 תגובות
ריקי
מלא רגש , שיר מקסים, עבר דוקרני שהופך למיתוס מפויס … מאד אהבתי
מוטי
אם כבר מדברים על אודיסיאוס (והשיר מייחס לאודיסאוס תפקיד מרכזי) מן הראוי לומר עליו מספר מילים: הוא היה קצין וגנטלמן.
כשהאלה קירקה שבתה את חבריו והפכה אותם לחזירים, הוא לא היסס לרגע ודרכו אצה לו להצילם. למזלו, האלים(או לפחות חלקם) נטו לו חסד וציידו אותו בכלים המתאימים להתמודד עם אלה נצחית, יפיפייה ומשועממת, קירקה שמה (היא הפצירה בו לשכב עימה,והוא אמר לה: "חכי רגע,דבר ראשון יש לערוך הסכם":) בשעה,שכל שאר הגברים הללו מבני האדם ,שהסתובבו סביבה כמו זבובים מטרידים, הלכו שבי אחר קולה ויופיה ובכך איבדו את שיקול דעתם לומר לא למרקחותיה ושיקוייה. לזכותו של אודיסיאוס ייאמר, שבניגוד לחבריו, היה לו בהחלט שכל בקודקוד ועל כן הוא כונה הערמומי, הווה אומר, אדם שאי אפשר לעשות עליו מניפולציות (כלומר פראייר:) והוא עצמו יודע להפעיל את כוחו המנטלי על אחרים, כאשר זה נדרש.
אלו הם חלק מהכישורים של האונה הקדם מצחית, בייחוד הכושר והיכולת הזאת להשהות משפט, לנהל משאבים, לדחות סיפוקים, לראות את התמונה הכוללת, להציב מטרות בעולם כאוטי ומשתנה ולדעת גם כיצד להשיגן בדרך היעילה ביותר. את התכונות הללו היו לאודיסאוס(אם כי הן חסרו לחייליו או לחלקם במידה זו או אחרת)ולכן אודיסיאוס היה הגיבור הנצחי.לכן הוא היה המנהיג.
לא סתם אדם הופך לגיבור (ועוד נצחי),להיות סתם קצין זה לא מספיק (בסגנון,"שמלה לכה,קצין תהיה לנו":) וסתם להיות ג'נטלמן בסגנון בריטי,זה לא הדבר שמתאים ליווני החי בעולם של אלים ואלות(בייחוד האלות!),ייצורים שמימיים מתעתעים,שאוהבים לשחק בקוביות. כל זה יכול להיות בעוכריו. האדם היווני, לכן ,היה אדם מחושל מאוד, ככה זה כשגדלים בסביבה כזאת, אין ברירה אלא להפוך להיות "ערמומיים" ולקוות לטוב. כי אודיסאוס לא היה רק איש תחבולה, אלא גם, בעיקר, אדם "למוד סבל", שהאלים ניסו אותו במסות הגדולות ביותר. האדם הטוב יתגבר על כל ניסיון ויעבור בכור ההיתוך ויצא משם חזק יותר. במידה מסויימת, די דומה לגישה היהודית.(למה שלא יהיה דומה?החיים בעולם העתיק הצריכו פיתוח של גישות מסוימות לחיים, כשם שהחיים בעולם המודרני מצריכים פיתוח גישות אחרות,דומות ושונות)
אודיסיאוס היה גם אדם שידע להתגבר על כעס, תסכול ומצוקה ולמרות שכל הזמן "הלך לאיבוד", נדד ממקום למקום,הוא ידע גם כיצד "לא ללכת לאיבוד", כלומר, לפחות לא בעולם המנטלי שלו אל מול גירוייו של עולם רב תעתועים. גם באהבה הוא לא נפל לבורות. שום אלה לא הצליחה לשבות אותו במלואו. לא קליפסו, לא קירקה. תמיד הוא שמר אמונים לפנלופה ומעולם לא שכח את ביתו. במקרה אחד בלבד הוא לא סמך על עצמו. הוא ידע היטב מהו החיסרון שלו, "עקב אכילס", שיכול להיות בעוכריו וביקש מראש מחבריו לסייע לו בכך. מדובר ברגעים שבהם שמע את שירת הסירנות כאשר הוא כבול לפי בקשתו לתורן הספינה.
יש כוחות, את זה גם אודיסאוס ידע היטב, שלא כדאי להסתמך על "הרצון" כאשר חשופים לעוצמתם. זלזול שכזה עלול להיות קטלני ואוב-דני.לו לא היה נזהר,היה מאבד את הכל, היה שוכח את הכל, לעולם לא היה חוזר עוד אל ביתו, לעולם לא היה מסיים את מסעו, כי הקול הקורא אליו מהמעמקים היה מושך אותו לשם מבלי יכולת להשתחרר.אבל הגעגועים של אודיסיאוס, למזלו, היו חזקים יותר מהסקרנות הפזיזה.מהתשוקה. אהבתו לביתו ולפנלופה היתה גדולה יותר מאשר אהבתו של נרקיס לעצמו, שהביאה עליו את אובדנו.
ושמירת האמון, הרי שזה דבר מדהים. כשקליפסו מונה את ייתרונותיה כאלילה ואת החיים הנצחיים וחסרי הדאגה שהיא יכולה להעניק לאודיסאוס,כך הוא עונה לה:
"אלה כבודה,אל תכעסי על כך,אני יודע
שפנלופה הנבונה,אם מתבוננים בה,
לעומתך אינה מרשימה בקומה וביופי,
כי היא בת תמותה, ואת נצחית,לא תזקיני.
אלא שזה רצוני,אל ביתי אני מתגעגע,
ותמיד מצפה לראות את היום שאשוב בו,
אם אל יכה בי שנית בים הכהה כיין,
אעמוד גם בכך,כי ליבי בחזה למוד סבל,
כבר התנסיתי לרוב בייסורים וביגע
בין הגלים ובקרב,ואוכל לסבול עוד".
אתם מבינים את זה? רצון ורגש, שכל ולב, שילוב אופטימלי בין שני אלו, זה מקור כוחו של אודיסאוס.
אינטגרציה בין חלקים שונים ויכולת להפעיל חלקים שונים בעצמו כאשר הם נדרשים, בקרב, בדיפלומטיה,בין האלים, בין אנשים ובאהבה.
טוב סייימנו עם אודיסאוס ועכשיו השיר:)
הַאִם אַשְׁמַת הַכּוֹכָבִים הִיא אוֹ נֶמֶסִיס?
אֶל פִּתְחֵךְ בָּאתִי בְּדֵעָה צְלוּלָה לְהֵאָבֵד בָּךְ.
השיר מתחיל בשאלה המעלה את נושא האשמה. הדובר שואל ויוצר באמצעות שאלתו
הקשר מיתולוגי עמוק לכל מה שבא בהמשך, מי בעצם אשם בכך שמערכת יחסים מסויימת
לא צלחה? אשמה קיימת כרגש כאשר קיים כישלון מסוים ומהו הכישלון?
הוא עונה על כך באופן עקיף בשורה השנייה:
"אל פתחך באתי בדיעה צלולה להיאבד בך".אבל המטרה הזאת לא הצליחה להתממש, הוא לא הלך לאיבוד, הוא לא הצליח להתמזג לחלוטין עם האהובה, משהו , בסופו של דבר, הפריד בינהם,יצר חוצץ והביא לכאב ולסבל.בעוד אודיסיאוס אבד במסעותיו, אבל מצא את עצמו בסופו של דבר, הדובר בשיר לא הצליח להיאבד באהובה.
השאלה על הכוכבים או נמסיס היא אירונייה מרה. מי יודע, אומר לעצמו האדם, מדוע הדברים מתנהלים כפי שהם מתנהלים, מתרחשים כפי שהם מתרחשים?מה הסיבה לכל מה שקורה ומה המקור למתרחש?מדוע דברים מסוימים צולחים ודברים אחרים נכשלים?מדוע "האהבה" היא לא באמת "נצחית", "נשגבת", מתקיימת לעולמים באיזשהו מימד אחר,אלא בסופו של דבר "מתפרקת" ומתפוגגת? האדם שואל את השאלה על המשמעות שהוא מייחס לדברים מסוימים, משום שהוא מגלה שהמשמעות שהוא מייחס לדברים היא אינה נצחית, אינה קיימת בהכרח בדברים כפי שהוא רואה זאת בכל זמן נתון. האדם יסתגל,ילמד ,יתפתח,או ייכחד.
נמסיס נתפסת כאלת הנקם והשילם, כזאת שמטרתה היא, במובן מה, שימור האיזון בעולם, מחלקת של מזל, שלא ברור אם הוא טוב או רע.(כי "רע" יכול להוביל "לטוב" "וטוב" יכול להוביל "לרע "וכל הדברים הם בערבון מוגבל בהחלט וזמניים).כאשר קליפסו הציעה לאודיסאוס להישאר עימה בביתה הנצחי, היא הציעה לו בדיוק את הדבר הזה, לחסוך מעצמו את עוגמת הנפש הזאת של בני האדם, שהוא הכיר כל כך טוב על בורייה. נמסיס אוחזת בשוט שמביא אל האדם כאב וייסורים או בשעון חול ומאזניים. שעון חול משום, שחיי אדם, הנאותיו או סבלותיו קצובים בזמן ומאזניים, משום שיש איזון מסוים בין עונג לבין סבל. אין עונג ללא סבל ואין סבל נמשך לנצח ללא איזשהו עונג.
גם ברמה הפיזיולוגית, הנוירוטרנסמיטורים במוח מאפשרים עונג באותה מידה שהם מאפשרים סבל, מצוקה, חוסר נוחות וסטרס. הסטרס אינו רק תגובה אינסטנקטיבית על "משהו" בעולם, אלא, בין היתר, תוצר של פרשנות שיש לאדם על משהו בעולם. כאשר האדם לומד לשלוט בפרשנות שלו ולתעל אותה לתועלתו,או כאשר הוא לומד להשהות שיפוט, הוא לומד לשלוט גם בסטרס ולהגיע לסוג חדש של עונג, שאפשר לכנות אותו ,עונג הכרת הטובה,הכרת התודה,על עצם היותו חי,על עצם היותו מתהווה, על עצם היותו חש וחווה.זה בדיוק הדבר שאודיסיאוס הנבון סירב לוותר עליו, "החוויה", זאת שהאלים לעולם לא יבינו מהי, לעולם לא יחוו, משום שהם חיים את חייהם המשעממים, נטולי הדאגות בהרי האולימפוס הנצחיים.
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה זֶה בִּטּוּי מֻפְרָךְ לַחְלוּטִין – אָמַרְתְּ
וְכִסִּית אוֹתִי בִּנְשִׁיקוֹת תֹּבְעָנִיּוֹת וּשְׂמִיכָה דּוֹקֶרֶת.
לֹא הָיְתָה זוֹ לָנוּ חֲתֻנַּת דָּמִים גּוּפָנִית אוֹ אַהֲבָה סוֹרֶרֶת,
רַק הֲפוּגָה קְסוּמָה בֵּין עֲלִילוֹת בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת לְשִׁגְרָה כּוֹאֶבֶת.
מדוע אם כן,"לעשות אהבה" הוא ביטוי מופרך לחלוטין לדעת אהובת הדובר בשיר?
כי אהבה איננה מצרך שמייצרים אותו לפי בקשה, היא איננה דבר מה טכני,המופיע בספרי עשה זאת בעצמך בסגנון הקאמה סוטרה, כסדרת הוראות הפעלה מסוכנות:),אלא משהו המוענק כמתנה לאלו החיים ,משהו שחווים אותו כחלק מהקשר מסוים, משהו שמקבלים ומשהו שמעניקים . האהבה עצמה איננה מוצר או תוצר(אי אפשר לקבל אותה באמצעות זנות למשל) אלא דבר מה שקיים ללא תלות באוהבים, שאינם אלא כלי הקיבול הזמני שלו, והיא מאפשרת לכלי הקיבול לשכוח את עצמו ולראות את עצמו דרך עיני האחר כפי שהוא יכול להיות ולא כפי שהוא כרגע.כל אדם יכול להיות כלי קיבול לאהבה,אפילו אם הוא "בודד". זאת שכחה עצמית ברוכה והיא מאפשרת לאדם להיאבד בתוך האחר, להתמזג עימו,אבל לא לנצח. ומדוע לא לנצח,משום שדבר אינו נמשך לנצח ואםד חכם אינו יכול להסתמך על חלק אחד מיישותו או הוויתו אלא לשלב בין הדברים.רגעי החסד נועדו לאותת לאדם על האפשרות אבל לא לקבע אותו "במציאות". לתשוקה יש מקום, למיניות מתפתחת לאורך זמן יש מקום, לשכחה עצמית יש מקום וגם לאהבה יש מקום בדרכים שונות לאורך החיים, לאוו דווקא כאובדן של העצמי. אם האדם הוא כי קיבול ,הרי שככלי קיבול הוא יכול להתפתח ולקבל כל הזמן "חומרים" חדשים לתוך עצמו,רגעי חסד חדשים ומשתנים, שבאמצעותם הוא מכיל את עצמו ואת האחר. האהבה לובשת צורה ופושטת צורה, ממש כמו האלים, אבל המהות שלה נותרת.אם דבקים בצורה,סובלים.אם דבקים במהות,מתעלים.
מהי סוג האהבה שחוו האוהבים בשיר? הדובר מציין זאת במפורש.זאת לא הייתה חתונת דמים ולא אהבה סוררת. כלומר, אם חתונת הדמים היא איזכור כלשהו למחזה של לורקה,אזי האהבה המדוברת לא הייתה מערערת ייסודות,חולנית או אובססיבית,כזאת שעלולה להביא לניוון,להרס ומוות,ואף לא הייתה אהבה סוררת,כמובן,מרדנית,מתרה,מהסוג שבני הנעורים חווים לעיתים.איזו אהבה הייתה זאת אם כן?מן הסתם אהבה בשלה של אנשים בוגרים שכבר חוו כמה דברים בחייהם,שכבר התפכחו מאשליות מסוימות.זאת הייתה:
רַק הֲפוּגָה קְסוּמָה בֵּין עֲלִילוֹת בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת לְשִׁגְרָה כּוֹאֶבֶת.
הפוגה קסומה מעידה שסוג האהבה הזאת היה מהסוג שחווה אודיסאוס עם האלות שלו, בנות האלמוות.
הכישלון של הדובר בשיר להיאבד באמת באהבה הזאת, מותיר בו במובן מסוים, תחושה עמוקה של כאב, של פספוס. ניתן לראות כיצד המסגרת הראשונית לשיר הבאה לידי ביטוי בבחירה להתחיל אותו עם אוצר מילים קוסמי-מיתולוגי,גורמת לכך,שאנו רואים לאורך כל השיר כיצד מתפתחת האודיסיאה הזאת על שלל מעמקיה והריה הנישאים וכיצד היא מסתיימת , בסופו של השיר, במשפט האירוני על אודיסאוס.
השגרה של חיי היום יום עלולה להיות אכן כואבת. חיי האדם נעים בין שגרה לבין "עלילות" לבין הפוגות קסומות.
זאת המשמעות של לחיות בעולם ולחוות את העולם עבור מרבית בני האדם. יש גם לזכור שבני אדם נבדלים זה מזה בפרשנות שהם מייחסים לדברים ובדרך שבה הם חווים אותם. אין דינו של הדלאי למה בחווית העולם כדינו של האוהב המתייסר. הדלאי למה "שלח מעליו" פעם אנשים שבאו לשאול אותו על אהבה, זוגיות ומיניות. "מה אתם רוצים ממני,הוא אמר(פחות או יותר),אני נזיר,מה אני כבר אמור להבין בדברים הללו"?:)
כל אחד בוחר היכן הוא חי ואיך הוא חי, גם כאשר לא נראה לו שהוא בוחר. נמסיס והכוכבים קשורים לזה בערבון מוגבל בהחלט.:)
אוּלַי סִפַּרְתִּי לָךְ כְּבַר אָז זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים חַסְרֵי שַׁחַר אוֹ קָרָאתִי בְּאָזְנַיִךְ שִׁיר מְטֹרָף,
וְאַתְּ רָחַצְתְּ אוֹתִי בַּעֲדִינוּת בְּסַבּוֹן כְּבִיסָה מְחֻסְפָּס כְּאִלּוּ הָיִיתִי נַוָּד מְאֻבָּק,
הֶאֱכַלְתְּ אוֹתִי בְּכַפִּית מִרְקַחַת רֵיחָנִית וְשַׁרְתְּ לִי מִשִּׁירֵי מוֹלַדְתֵּךְ הַנּוּגִים בְּקוֹל קְטִיפָתִי צָרוּד
עַד שֶׁנִּרְדַּמְתִּי בְּמִטַּת הַסּוֹכְנוּת שֶׁלָּךְ, חוֹלֵם אֶת יַלְדוּתִי הַמְיֻתֶּמֶת בֵּין מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת וּפִיחַ.
כל השיר ספוג במוטיבים מהאודיסיאה, אודיסיאוס נדרש כמה וכמה פעמים לספר את זכרונותיו ועלילותיו
"המטורפות"(ומהי הדרך הטובה ביותר, אם לא שירה, להתמודד עם הכאוס הזה של העולם?) ואנו רואים כיצד דמות האהובה בשיר ספוגה למעשה בתיאורים המשווים לה דמות אלה מהאודיסיאה. היא רוחצת את הדובר בעדינות כאילו היה נווד מאובק, ממש כמו אודיסאוס הנודד, היא מאכילה אותו מרקחת ריחנית ושרה לו שירי מולדת (ממש כמו שעושות קירקה וקליפסו המזמרות לעצמן אלוהים יודע מה:) ובסוף הוא נרדם "במיטת הסוכנות" הלא נוחה ושוכח לחלוטין מעצמו, חולם את ילדותו המיותמת בין מדרכות שבורות ופיח.
היה לנו כאן בליריקה כבר שיר שתרגם נדבי נוקד על הרגרסיה שעובר הדובר שם אל ימי ילדותו כאשר הוא שומע קול שירתה של זמרת. זהו הנודד(הנודד וגם צילו) המתגעגע לימי ילדותו, הכמה לחזור בזמן אל חיק האם הגדולה, המנחמת, עוד בטרם התחיל הכל, המסע, הייסורים, הזמן והבשיל פרח העונג והכאב.לזמן שבו הוא היה אחד עם הדברים באמצעות האם:
וְהָיִיתִי בִּשְׁנָתִי כְּאוֹדִיסֵאוּס הַשּׁוֹכֵחַ כָּל עֲלִילוֹת גְּבוּרָתוֹ בְּזָכְרוֹ אֶת אִיתָקָה, מְפֻיָּס כְּעוֹלָל בְּחֵיק אִמּוֹ.
זהו משפט אירוני, כי אנו יודעים שהוא עוד יתעורר מהחלום אל המציאות. הוא עצמו אמר בתחילת השיר, שכל זה, בעצם, כבר הסתיים וייתכן שלכל זה, הגבר הנודד בעולם, חוזר שוב ושוב, מתוך תקווה, שעכשיו זאת תהיה הפעם האחרונה, שעכשיו, זה יהיה הבית, שעכשיו, זאת באמת תהיה פנלופה הנאמנה. אבל מצד שני, הנודד וצילו, או ההלך, אינו יכול ואינו רוצה, במידה מסויימת, להגיע באמת למקום כזה.יש בו הרבה צדדים וכל אחד מושך אותו במידת מה למקום אחר. הוא לא ידע מה לעשות במקום כזה קבוע. געגועים יש למכביר, אבל ההלך חי מהגעגועים, זה מה שמדרבן אותו להמשיך בדרך, לחוש, להתבונן, לחשוב, להגות, לכתוב שיר.לחיות.
אין לחיים מתכון אחד בלבד ודבר מה פשוט אינו אומר שאין בו מורכבות,אינסופית לעיתים.שירה מכוונת אותו לכיוון המורכבות,לכיוון רב המימדיות של כל תופעה בעולם.היא לא מתכון ולא פיתרון,בסה"כ מאפשרת לאדם התבוננות מפליאה ומעמיקה מאוד בתופעה החד פעמית של התקיימותו בעולם ובזמניות "העצובה"(אבל גם המסחררת ומשכרת)של החוויה הזאת.
טוב,זה המירב שיכולתי לו בשעות הללו. היו לי עוד כמה רעיונות,אבל כבר אין לי כוח,השינה קוראת לי….החלומות…:)
מוטי
שומו שמיים,שכחתי לציין מהיכן התרגום שהבאתי מהאודיסאה.מדובר בתרגומו העדכני של אהרון שבתאי בהוהצאת שוקן.מחר אולי נביא משהו משל סלבדור דאלי,שנראה לי קשור היטב לנושא.עוד נראה..:)
לבנה
תודה מוטי על הרעיונות היפים להתבונן ברב מימדיות על נושאים פילוסופיים כמו אהבה