שני שירים מתוקים / מרב זקס־פורטל
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע עוֹד אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלֹהִים/ לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר עוֹד קוֹלוֹ תַּחַת חַלּוֹנִי
יונה וולך
היינו צעירים
הָיִינוּ צְעִירִים וְהַחַיִּים שֶׁלָּנוּ שָׁכְבוּ
מְחֻסְּרֵי הַכָּרָה
בַּמִּטָּה הַזְּעִירָה, הַמְסֹרֶגֶת
שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים.
עִם כָּל פְּתִיחַת דֶּלֶת
קָפַצְנוּ. בִּקַּשְׁנוּ
לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ
הַמָּתוֹק שֶׁל אֱלֹהִים.
בִּקַּשְׁנוּ, הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
שָׁכְבוּ שָׁם
לְקוֹל צִפְצוּף הַמַּכְשִׁירִים.
הָיִינוּ צְעִירִים
וְהָרוֹפֵא יָצָא בִּצְעָדִים זְרִיזִים –
הוּא לֹא, הִדְגִּישׁ,
כְּבָר לֹא
בְּסַכָּנַת חַיִּים.
מתוק
הוּא טַעֲמָהּ שֶׁל הַזֵּעָה
הַנּוֹזֶלֶת מֵהַמֵּצַח לַפֶּה,
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְקַרְצֶפֶת
אֶת רִצְפַּת הַשֵּׁרוּתִים.
מְתוּקִים הָעֲנָבִים שֶׁאַתָּה
מַטְעִים אוֹתִי אֶחָד־אֶחָד,
סְגֻלִּים וְעֵירֻמִּים.
מָתוֹק הַגּוּף הַמִּתְקַלֵּף
מֵעָלַי,
מְתוּקָה צְלִיפַת הַשּׁוֹט
הָרְטֻבָּה
שֶׁל הַשְּׂפָתַיִם.
מְתוּקָה טִפַּת הַדָּם
בַּפֶּה הַיּוֹנֵק אֶצְבַּע פְּצוּעָה
מִשֶּׁבֶר זְכוּכִית
בַּכִּיּוֹר.
ניקוד: יאיר בן־חור
7 תגובות
שמעון
מתוק חריף ונפלא
יורם סלבסט
יופי של עבודה. ברכות.
דוד אדלר
הראשון מתוק רק בסופו. מלכתחילה כדאי לכל אחד לוותר עליו.
השני – מתוק, מתוק.
איתן ..
תודה על המנה המתוקה של שירה
יפעת גדות
איזה כתיבה חיה ונפלאה…
קובי נסים
על "מתוק":
אם לוקחים לשיר אוקסמורון נדוש כמו זיעה מתוקה, אפשר להצדיק זאת עם בחירה שתתיתן לזה טעם. האם העובדה שהזיעה ניגרת בעת שטיפת "רצפת השירותים" דווקא – תורמת?!
לעניין הצלפת שפתיים, התקשיתי לדמות את זה (והדימוי לא פגע בי).
טעמם המתוק של הענבים נחלץ בנדישותו באמצעות כוח העירום שלהם.
טיפת דם מתוקה מתחברת לאוקסימון הפותח.
עכשיו נקשור את כל המתיקויות האלה ונקבל שיר מתקתק בטעם מוכר וחביב.
מוטי
"היינו צעירים". זה נכון, ולפני כן היינו ילדים ולפני כן תינוקות ולפני כן עוברים. מוח של אדם קשיש אינו מוח של בן נעורים.יש מאפיינים שונים.מה שאנו רואים "כמרד" של בני הנעורים וחוסר נחת מתמיד אינו אלא ביטוי
לתהליכים פנימיים רבי עוצמה שמתרחשים ויוצרים מציאות מסוג מסוים.
כל דבר נחווה בעוצמה גדולה יותר, באינטנסיביות גדולה יותר, יש את קוצר רוח להשיג
את הדברים בכאן ובעכשיו וכשאני אומר להשיג כאן ועכשיו, זה בעיקר להשיג את "ההנאה"
שבעוצמת החוויה החדשה, בין היתר, גם זאת המינית. כלומר זאת שקשורה ביחסים המיניים או ביחסים בין המינים. התעצבות אחרונה של המיניות שבאה בד בבד עם התעצבות משמעותית בזהות האישית ובאישיות.
הנוער המתבגר ומתעצב מגדיר את עצמו בניגוד לכל מה שהוא מכיר, כדבר מה העומד בפני עצמו ואינו תלוי בהוריו או במוסכמות החברה והתרבות. דבר זה נדרש על מנת לתת את הדחיפה האחרונה המכינה את האדם להתמודדות עצמאית עם "המציאות", כשהוא מנותק מהוריו. זה גם הבסיס לכל חדשנות אפשרית בעתיד של יחידים (נון קונפורמיסטיים, אאוטסיידרים) חלק מזה הוא למעשה התפתחות אחרונה וגילוף "אחרון" של אזור האונה הקדם מצחית. זה מלווה בתהליכים משמעותיים של קישורים חדשים וגם של תהליכי pruning(גיזום,עיצוב)ברמה של הנוירונים.
אם המתבגר רוצה לחוש שהוא אינו תלוי בהוריו ויכול לכבוש את העולם "לבדו" הוא גם חייו "לשכוח" במידת מה את הוריו, את התלות שלו בהם. למרוד בהם. עדיין תלוי בהם, הוא עדיין זקוק להם, אבל הוא נמצא בגיל שקשה לו להודות בכך. על ההורה להיות קצת יותר חכם כדי למנוע תופעות של מרד טוטאלי, של ניתוק טוטאלי.כשזה קורה, התופעות השליליות ביותר יכולות להתרחש.
דוקטור דניאל סיגל כתב ספר מעניין מאוד על התקופה הזאת, שייעד אותה לא להורים דווקא(אם כי גם להם) אלא יותר לבני הנעורים, על מנת שיוכלו להבין טוב יותר את מה שעובר עליהם. להבנה של התהליכים הפנימיים, של העולם המנטלי, יש קסם מיוחד. היא מאפשרת לדברים מסוימים להתרחש ומונעת בהכרח דברים אחרים בכך שהיא נותנת פרספקטיבות על הדברים. ופרספקטיבות אחרות על הדברים הם תמיד הדבר החשוב ביותר שאדם בכל גיל יכול לשאוף אליו..:)
אז המתיקות של גיל הנעורים (וגיל הנעורים הוא לא רק "מתיקות" כמובן ולא עבור כולם בהכרח) היא לא רק הורמונים ונוירוטרנסמיטורים הפועלים כמו סמים רבי עוצמה במוח, אלא גם חדוות הגילוי שבאה יחד עם זה של העולם. החדווה הזאת אולי משתווה בעוצמתה לחדוות הגילוי של העולם בתקופת הינקות המוקדמת..
המתיקות היא זכות הראשונים אבל כל דבר שבא בעוצמה וההגזמה ולאורך זמן יוצר תופעות של התמכרותיות ודמוי התמכרותיות.תינוק נראה כמו אחד שנמצא חלק הזמן באיזשהו עולם מרחף. מנותק. הוא נע בין קצוות מאוד מנוגדים של רגש,של חוויה טוטאלית.
בני נוער נראים מסטולים לעיתים גם כאשר הם לא על סמים(ולא כולם על סמים כמובן:). זאת חוויה בינארית, של אפס או אחד. דיכאון גדול או אושר גדול. וקצת מבין המיצרים.:)
כשחווים משהו רוצים ממנו עוד וכל דבר שרוצים ממנו עוד ועוד מתהפך בסופו של דבר והופך ממתוק למר,
כי לכל דבר יש מחיר והמחיר הוא התקהות החוויה בסופו של דבר, הינתקות החוויה מהרגש. הפיכת החוויה לרעילה. מה שרוצים להשיג מהחוויה למעשה כבר לא נמצא שם והמקום שבו הוא נמצא, הוא לא המקום שבו מחפשים אחריו. אז כל הזמן נעים קדימה בחיפוש אחר הדבר הבא, מן הפח אל הפחת לעיתים. מההבטחה הגדולה לשברון הלב ולמפח הנפש.
אצל אנשים רבים העניין הזה מתאזן, כמו כל הדברים, אבל בקרב אנשים מסוימים יש עליות גדולות ומורדות גדולות אף יותר לאחר מכן. זה הבסיס, בשילוב עם חוויות בילדות ובינקות, לתופעות פסיכולוגיות רבות אחרות שנצפות בקרב אנשים מבוגרים.
אז איך כל הדברים הללו באים לידי ביטוי בשיר?
הָיִינוּ צְעִירִים וְהַחַיִּים שֶׁלָּנוּ שָׁכְבוּ
מְחֻסְּרֵי הַכָּרָה
בַּמִּטָּה הַזְּעִירָה, הַמְסֹרֶגֶת
שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים.
עִם כָּל פְּתִיחַת דֶּלֶת
קָפַצְנוּ. בִּקַּשְׁנוּ
לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ
הַמָּתוֹק שֶׁל אֱלֹהִים.
בִּקַּשְׁנוּ, הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
שָׁכְבוּ שָׁם
לְקוֹל צִפְצוּף הַמַּכְשִׁירִים.
הָיִינוּ צְעִירִים
וְהָרוֹפֵא יָצָא בִּצְעָדִים זְרִיזִים –
הוּא לֹא, הִדְגִּישׁ,
כְּבָר לֹא
בְּסַכָּנַת חַיִּים.
יש בשיר תיאור של חוויה מסויימת שלא מתוארת במלואה. אין ספק שמישהו שוכב בבית חולים ואין ספק שהוא הגיע לשם בסכנת חיים.מדוע בסכנת חיים?מה היה האירוע שעבר על הצעירים הללו, שהביא אחד מהם לידי סכנת חיים משמעותית?
נראה שהדוברת בשיר מרמזת על כך במילה "היינו צעירים", כלומר היא אומרת, את מה שקרה ניתן להבין בהקשר משובת ומשוגת הנעורים בלבד. מה יכול היה לקרות, שנראה כי הדוברת במידת מה "מתנצלת" עליו, מתרצת אותו ולו בפני עצמה בלבד?(כי אף אחד בהכרח לא ביקש ממנה להסביר או לתאר מדוע היא חושבת שהדברים התרחשו כך,זאת היא שמבקשת מעצמה בשיר).
אני יכול לחשוב על שתי אפשרויות, אחת מהן היא תאונה שהתרחשה כתוצאה מנטילת סמים או שתייה מופרזת של אלכוהול (תופעות שאנו שומעים עליהן שוב ושוב, כאשר לעיתים הן מסתיימות בצורה טראגית), לחילופין, וזאת האפשרות השנייה, התאבדות או צורה אחרת של פגיעה עצמית, שהתרחשה במסגרת של מטוטלת הרגשות העוצמתית המאפיינת את בני הנעורים.אולי ניסיון התאבדות בשל האהבה הנכזבת לדוברת עצמה?
בהקשר זה אולי אפשר לשים לב לאינטנסיביות הרבה המתוארת במשפטים הבאים:
וְהַחַיִּים שֶׁלָּנוּ שָׁכְבוּ
מְחֻסְּרֵי הַכָּרָה
בַּמִּטָּה הַזְּעִירָה, הַמְסֹרֶגֶת
שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים.
עִם כָּל פְּתִיחַת דֶּלֶת
קָפַצְנוּ. בִּקַּשְׁנוּ
לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ
הַמָּתוֹק שֶׁל אֱלֹהִים.
בִּקַּשְׁנוּ, הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
שָׁכְבוּ שָׁם
לְקוֹל צִפְצוּף הַמַּכְשִׁירִים.
לא חיים של מישהו אחד אלא "החיים שלנו". הכל מוטל כאן על כף המאזניים.
בית החולים, במידת מה, הופך כאן לאיזשהו סמל לאינטנסיביות שהופכת למעין מחלה אנושה, המסכנת את
האדם. יש ניגוד מעניין בין השכיבה חסרת האונים במיטה "המסורגת", כסמל לאיזשהו דיכאון(ולא רק למצב קליני אמיתי כלשהו) "הקפיצה" מכל "פתיחת דלת", למעשה מכל גירוי כלשהו, שעדיין לא ברור לאן הוא מוביל.
דלתות רבות נפתחות עבור בני הנעורים ונסגרות באותו אופן, אולם האינטנסיביות הרגשית אינה מאפשרת לנוער
להגיע למצב של פרשנות והכלה הולמים לחוויה שהם עוברים. נעים ונדים חסרי מנוחה במרחב הפנימי, נישאים על גלי הגלים של הרגש ונסחפים בשיטפון של החוויה. הם נעים בין תקווה וייחול לאושר גדול( את קולו המתוק של אלוהים, שהובטח להם לכאורה, ארץ זבת חלב ודבש) לבין פחד משתק, חולני במובן מה, מאיזשהו אובדן פתאומי (של אהבה, של חברים, של הורים וכדומה). השיר נותן לכך ביטוי "בקפיצתיות" שבסגנון והצורה וגם באוצר המילים המתאר מינעד שלם של אפשרויות מודעות: חוסר הכרה, תזזיתיות, אקסטזה, פחד וחרדה(ציפצוף המכשירים והתמקדות בצפצוף אכן גורמת לאדם הרואה את חייו "מוטלים מנגד" בדמותו של האהוב החולה להיות בדריכות חרדתית).
הָיִינוּ צְעִירִים
וְהָרוֹפֵא יָצָא בִּצְעָדִים זְרִיזִים –
הוּא לֹא, הִדְגִּישׁ,
כְּבָר לֹא
בְּסַכָּנַת חַיִּים.
הדוברת רואה את הרופא יוצא בצעדים זריזים, מה הוא בא לבשר לה, טוב או רע? אושר או אסון? חרטה "נצחית "או הקלה זמנית אך מענגת?היא פשוט מאוד לא יודעת. המצב המנטלי הפנימי הזה של החרדה, של הייחול אל מול הפחד מתואר בכפל השורות ובגלישה לשורה האחרונה בשיר:
הוּא לֹא, הִדְגִּישׁ,
כְּבָר לֹא
בְּסַכָּנַת חַיִּים.
הבילבול הזה נוצר כמובן בכוונת מכוון להדגיש את האמביוולנטיות הרגשית המתוארת וזה נעשה יפה בשיר הזה.
אז לשם מה לנו השיר השני?
השיר השני מתאר למעשה כבר חווית מתיקות מסוג אחר, נכנה אותה בשם חווית המתיקות המאזנת, המבוגרת, הבשלה. אין כאן ולא יכולה להיות תנודתיות של בני הנעורים, אלא העוצמה והבגרות של האדם שחווה כבר דברים רבים ורואה אותם כפי שהם, יודע לאפשר ויודע לחוש מבלי להתפשר ולמבלי להגזים. יודע להוקיר תודה על הדברים שיש ברשותו, יודע להעריך אותם כערכם.
האדם הבוגר יודע להעריך את מתיקות "העמל" שבחיים (האדם לעמל יולד) : קירצוף השירותים נראה כסוג המטלות שלאוו דווקא מתקשרות אל מתיקות, אבל כאן הקירצוף הוא במובן סמלי ולכן הזיעה היא מתוקה, כי האדם למעשה מנקה ומזכך את עצמו ברמה המנטלית.(לא אכנס יתר על המידה לניתוח פסיכולוגי של האפשרויות הגלומות כאן:)
האדם הבוגר מעריך את האהבה הבשלה ואת העונג מהדברים הפשוטים שבחיים. הענבים הם ביטוי למתיקות הזמינה תמיד של מערכת יחסים בוגרת ושלמה, ביטוי לחדוות האירוטיות המוגשמת והמודעת לעצמה,מודעת לעצמה באמצעות שיכרון חושים "מאולף".(אפשר לכנות זאת כך:)
ואפילו חווית הסבל יש בה כבר מן המתיקות, כי הדוברת בשיר יודעת שהסבל מלמד ומחשל, שבלעדי הסבל לא הייתה למעשה מתיקות והמתיקות האמיתית היא התגלות הנפש(כי הדם הוא הנפש). המתיקות האמיתית היא היצירה הנובעת מכל זה, המשמעות העולה מכל הכאוס של החיים, הסיפור שאין לו סוף ואם זאת יש לו הרבה סופים קטנים ומענגים שוב ושוב והתחלות מבטיחות שוב ושוב. מי שטווה את הסיפור יודע, מי שטווה את הסיפור מעריך זאת כערכו.
אני תוהה עד כמה קשור שיר אחר שפרסמה כאן מירב זקס פורטל בעבר ליצירה שלפנינו מבחינת החוויה שעומדת בתשתיתה.נראה לי שיש קשר,אבל לא ארד לעובי הקורה יתר על המידה בעניין הזה.לא צריך להגזים..:)
"אֲנִי רוֹצָה לָמוּת.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי
בְּמִטַּת הַבַּרְזֶל הַפְּשׁוּטָה
שֶׁל נְעוּרֵינוּ.
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי,
וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי
אֶל גְּדַת הַנָּהָר
שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֶשְׁכַּח מִיָּד,
אֹמַר לַאֲהוּבִי: לֶךְ־לְךָ,
וְהוּא יִשַּׁק לִי בְּשִׂפְתֵי הַבָּשָׂר
וַיֵּבְךְּ וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם."