זמנים / יפעת גדות
זוֹ הָאִשָּׁה הַמְבֻגֶּרֶת
מֵהַקּוֹמָה הָרְבִיעִית
הַיַּלְדָּה מַצְבִּיעָה
וְיֵשׁ שְׁמוּעָה
שֶׁבַּעֲלָהּ מֵת
זוֹ הָאֱמֶת
וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָמֹק בְּעֵינֶיהָ
הֵיכָן שֶׁהָיוּ עֵינַי
שֶׁהִבִּיטוּ בַּשְּׁכֵנָה
שֶׁבַּקּוֹמָה מִתַּחְתַּי
וַאֲנִי זוֹכֶרֶת
הִיא הָיְתָה
מְאֹד מְבֻגֶּרֶת
ניקוד: יאיר בן־חור
3 תגובות
מוטי
כן,שמעתי את זה פעם מאדם כלשהו ,ששמע את זה מאדם אחר וכך הוא סיפר(פחות או יותר:)
"יש לי שתי בשורות בשבילך,אחת טובה ואחת רעה.הרעה היא,שהזמן חולף,עובר,טס והבשורה הטובה היא,שאנחנו הטייסים" .
אז המסקנה היא,לאחר שכבר למדנו לטוס,כי נמשיך להטיס את המטוס שלנו עד המיצוי של כל העניין.
כמו הטייס של הנסיך הקטן.
איתן
"ואני מסתכלת עמוק בעיניה היכן שהיו עיני". שורות , שמחזירות אותי לשיר לקריאה נוספת , לשוטט ולהפליג …
מוטי
כן, בשירה תמיד יש משהו היפנוטי ומה שקורה למי שקורא שירה מכונה בשם הדי מפוצץ : transderivational search .(חפשו בגוגל!:)
בכל מקרה, השיר מאורגן וכתוב יפה מאוד והוא עושה שימוש יפה בצורה ובאמצעים פואטיים על מנת להמחיש את הנושא שלו. על זה אמר ,נראה לי, פול ואלרי,שהשירה איננה נסובה סביב רעיונות, אלא שרעיונות לובשים שם צורה סביב מוזיקליות ומקצב.
כל אחד יכול לכתוב פרוזה על כך שהזמן עובר, אבל בשירה זה גם נראה וגם נשמע אחרת.לדוגמא:
הכותרת של השיר היא "זמנים". מהם זמנים? כל אחד יודע שהמילה זמנים משמעותה כל הזמנים, עבר, הווה ועתיד. מהו זה שמתארגן סביב אותם זמנים?
חייו של אדם נסובים סביב אותם זמנים ומהם החיים? הם התוכן והמשמעות שנוצרים כתוצאה מחלוף הזמן. כל אירוע וחוויה נעוצים בתוך הזמן וכל אחד ואחד מהם הופך להיות זיכרון (ישיר או משתמע, גלוי או סמוי, גופני, לא מודע או הכרתי, נגיש) הקשור באופן בלתי נמנע בזכרונות אחרים באמצעות אינספור רשתות של נוירונים.
האדם המתבונן אל זיכרון אחד, למעשה מתבונן דרך חלון הזיכרון באינספור חלונות אחרים, מראות אחרות, המשקפים לו את אותו זיכרון ובו זמנית הוא חייב גם להתבונן במתבונן עצמו, שזוכר את כל הדברים הללו. המתבונן הוא המעניק משמעות לדברים, כי כל עוד הוא נסחף עם הדברים ואינו יכול להתבונן בהם, הוא גם אינו יכול להעניק להם משמעות. המשמעות היא סוג של צורה, שמתבוננים בה מבחוץ ומגדירים אותה באופן מסוים.
מה המשמעות של חוויה כזאת או אחרת בסיפור חיים שעדיין לא הסתיים? המתבונן שואל את השאלה הזאת ומבקש תשובה וכאשר הוא מבקש תשובה וכותב גם שיר, הוא עובר אותו תהליך שעובר הקורא בשיר, תהליך שנקבתי בשמו בתחילת דברי, תהליך של חיפוש שאין לו בהכרח תשובה אחת אפשרית אלא יש לו אפשרויות רבות,מימדים רבים,מבוכים רבים ויציאות רבות,קווים חוצים וקווים מקבילים, הרים ומרחבים, זמן סופי ואינסוף,חלום ומציאות. ובחלום הזמן מתרחב, בעוד במציאות הוא מתכווץ בהתאם לגיל ולאירועים אותם הוא חווה.
ראו איך הזמן עובר בשיר הזה ואיך מאפייניו מתוארים באמצעים הפואטיים:
זוֹ הָאִשָּׁה הַמְבֻגֶּרֶת
מֵהַקּוֹמָה הָרְבִיעִית
הַיַּלְדָּה מַצְבִּיעָה
וְיֵשׁ שְׁמוּעָה
שֶׁבַּעֲלָהּ מֵת
זוֹ הָאֱמֶת
אליטרציה הזורמת מהמילה "מבוגרת" למילה הרביעית" ,למילה "מצביעה" ובין המילה "שמועה" "ובעלה".לאחר מכן חרוז מלא התוחם את הבית הראשון "מת" ואמת", הכיוון של החיים הוא חד משמעי, הזמן של האדם הוא סופי וזאת ההכרה הכואבת הראשונית אולי של הילד, הנחשף לאמיתות המציאות בהדרגה.
לאחר מכן:
וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָמֹק בְּעֵינֶיהָ
הֵיכָן שֶׁהָיוּ עֵינַי
שֶׁהִבִּיטוּ בַּשְּׁכֵנָה
שֶׁבַּקּוֹמָה מִתַּחְתַּי
וַאֲנִי זוֹכֶרֶת
הִיא הָיְתָה
מְאֹד מְבֻגֶּרֶת
"עיני" מתחרז עם "תחתי" וניתן לשמוע שם סוג של צווחה(איי!) הנובעת מגילוי שכזה, שבו האדם רואה את עצמו מתבונן בחוויה כילד ומבין בו זמנית משהו שלא הבין כבר אז ורואה את עצמו בזה הרגע באופן חדש ויוצא דופן. הוא הופך להיות מושא ההתבוננות האמיתי,השכנה שבשיר הופכת להיות הדוברת עצמה.
המשפט "היא הייתה מבוגרת" אפשר להפכו "לאני מבוגרת". החוויה האנושית היא אותה חוויה, הסבל אותו סבל, נוצר קשר חד פעמי בין שכנה המופיעה בזיכרון ילדות רחוק לבין הדוברת בשיר, קשר המאחד בני אדם מעבר לזמן זה או אחר, באופן יוצא מגדר הרגיל. כאן יש כבר חמלה, לא רק כלפי אותה שכנה והסבל שהיא חוותה, אלא חמלה עצמית של הדוברת לעצמה, הכלה של כאבה.
וַאֲנִי זוֹכֶרֶת
הִיא הָיְתָה
מְאֹד מְבֻגֶּרֶת
כך מסתיים השיר וגם כאן יש חריזה, שהיא אותה חריזה כמו בבית הראשון, בשתי השורות הראשונות. יש כאן מעין סגירת מעגל ושוב סוג של הכרה חד משמעית במושג של "חץ הזמן", בסופיות של החיים, בחד פעמיות של החיים, במוות, שהוא המעניק משמעות לכל זה, כאשר הוגים בו ומתבוננים בו באמת.
מכאן מתעוררת "הנשמה" המבקשת משמעות,האדם הרוצה ליצור את "גורלו" ולקבל את גורלו בו זמנית, לראות את המכלול ולקבל אותו כפי שהוא על כל מה שלכאורה "יפה" בו או "מכוער" בו. לעלות שלב אחד מעבר לשיפוט ולביקורת, לתפיסה המפרידה והמבדילה של המציאות לכיוון האחדות, הנצח, "האלוהות."
הנה שיר של פנחס שדה שעלה בדעתי:
איך שהזמן עובר.
איך שהזמן נוהר.
ה,תן נר.
כי אני עיוור.
פה ושם אני רוקד.
פה ושם אני רועד.
עודי,אך לא רחוק שאתמוטט.
ה' ימלוך לעולם ועד.
שמתי לב אל הנשמה,
אך מי אני ואני מה
להבינה,לנחמה.
ועוד מעט ואני רימה".