קילוֹמטרז' / שאול פורת
" יֵשׁ עָלֵינוּ כְּבָר קִילוֹמֶטְרָז ", אֲנִי אוֹמֵר
" מַזְמִינִים סוֹדָה, מְצַחְצְחִים בְּסֶנְסוֹדַיְן ",
אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל אָחוֹרָה וְלִרְאוֹת.
יָמִים רַבִּים מִתְרַחֲקִים בְּרַחַשׁ כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת,
פְּצוּעוֹת כָּל קַיִץ מֵחָדָשׁ מִלַּהַט מִרְצָפוֹת וּמַדְקֵרוֹת קוֹצִים,
פִּתְאֹם הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ מֻדְחָק, מֻרְחָק וּמְאֻבָּק
צוֹמֵחַ וְגָדֵל, מֵרִים רֹאשׁוֹ.
אֲנִי נִרְעָד, נֶחְרָד מֵהַבְּדִידוּת הַזֹּאת, גַּל עָכוּר שֶׁמִּתְרוֹמֵם
שׁוּב אָבִיךְ חוֹזֵר אֵלַי וַחֲצָבִים בְּסוֹף הַקַּיִץ
מַעֲלִיּוֹת בַּרְזֶל, חַדְרֵי אִשְׁפּוּז קָרִים וְאַתְּ שׁוֹכֶבֶת שָׁם
סְפוּנָה בִּכְאֵבַיִךְ
אֲנִי חֲסַר מָנוֹחַ סוֹבֵב הָלוֹךְ חָזוֹר,
הַחוֹמָה כְּבָר נִפְרְצָה
נוֹטֵף זֵעָה קָרָה, מָרָה וּרְעִילָה
מָחָר אַגְדִּיל אֶת הַמִּנּוּן
אַתְחִיל לִמְנוֹת שׁוּב אֶת יָמַי.
ניקוד: יאיר בן־חור
7 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר כואב, עצב על הזמן, על הבדידות ועל החולי, תיאורים נפלאים של מכאובי הזמן. תודה
זיוה גל
שיר טוב. מצאתי עצמי חוזרת אליו שוב ושוב וקוראת אותו
מצאתי גם את עצמי שם בין השורות מצאתי
גם את הזמניות של האדם
מצאתי את הזמניות של היצורים כולם.
הַ-רגשות חזקים. תופסים נפח פיוטי ועוצמתי.
כל כך יפה מעוצבים באמצעות הנופים.
תודה
רחל אשד
עצמה שהממה אותי. דימויים מרתקים של חולי ועצב. קרח הבדידות. שתי השורות האחרונות זו ממש אני מדברת.
תודה! הדפסתי ושמרתי.
Aya Hochshteadt Cohen
מאד אהבתי את שירך ואין לסיבות כל חשיבות בעיני. הוא מדבר אלי מתוך ריבוא מילים ועוצמתו גורמת לי להפוך בו שוב ושוב. בדרך כלל אינני נוהגת להגיב אולם השיר שלך הוציא אותי משלוותי.
שאול
תודה לכן על תגובתכן
לשירה כידוע יש תג מחיר,,
מוטי
לפעמים "אין ברירה" אלא להגדיל את המינון, זה מה שעושים מכורים רבים למשככי כאבים ולסמים, אבל לכך יש תוצאות ידועות, כאשר זאת הופכת להיות שיטה. הם מגדילים את המינון משום שהם חשים כפויים לשמר מצב מסוים, שבלתי ניתן לשמרו. לכל דבר יש מחיר, לכל חוויה יש תג.
העניין הוא, שבסופו של דבר, כדאי להוריד את המינון, עד רמה שבה מפסיקים אותו לחלוטין, מוותרים על השליטה לכאורה בעונג, מוותרים על הרצון להמנע מהכאב, מקבלים את הכאב, מחייבים את החיים, על הטוב ועל הרע בהם, מאשרים אותם מבלי לרצות או לצפות לדבר. כדאי לעשות את זה, אף אחד לא אמר שזה כל כך פשוט, אפילו "לחזקים" שבבני אדם. לא חוזק אפילו הוא מה שנדרש כאן, אלא דווקא חולשה או היכולת להיות חלש, היכולת להרשות לעצמך להיות פגיע, להיות פגוע, לקבל את עצמך בחזקת כזה. לקבל את עצמך כישות המתקיימת לשברירים אל מול האין, אל מול האל חזור, אל מול האתמול והחלום והזיכרון החמקמק, המתעתע, המכאיב לעיתים.
לעומת זאת, מניה היא סוג של שליטה. מספרים מאפשרים לאדם לצמצם מציאות למשוואות או לחשבונות מדידים ,ממש כמו חשבון בנק. אבל איזו נחמה יש במציאות של משוואות, אפילו מאוזנות?לעיתים המשוואות אינן אלא נחמות ואשליות. אדם מתנחם בחשבון הבנק שלו ובמכונית חדשה,אבל אינו יודע כי מחר ימות.הוא יכול לומר לעצמו, אני יכול למות ולא לוקחים דבר לקבר, אבל הוא אינו יודע שמחר יבוא יומו האחרון. אולי אפילו עכשיו, בעוד רגע. יש ידיעה ויש ידיעה.
החיים נתפסים כחשבון של יש לעומת חשבון של אין. אבל מהו זה שקיים ומהו זה שנעדר? ומי קובע שמה שנעדר אינו קיים בחזקת נעדר? קיים בחזקת כאב, שאין לבטל אותו ואין להתנגד לו? אם אתה מתנגד לדבר מה, מבטל אותו או מתעלם ממנו, הוא לא נעלם לשום מקום, הוא לא באמת מתבטל ומתאיין.הוא ממשיך להתקיים. אולם הוא מתקיים כמבוטל, שאינו שוקט על שמריו ואינו מתבטל. הוא פועל מאחרי הקלעים, שומט את הקרקע מתחת לאדם ומסער ומטלטל.
פִּתְאֹם הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ מֻדְחָק, מֻרְחָק וּמְאֻבָּק
צוֹמֵחַ וְגָדֵל, מֵרִים רֹאשׁוֹ.
אֲנִי נִרְעָד, נֶחְרָד מֵהַבְּדִידוּת הַזֹּאת, גַּל עָכוּר שֶׁמִּתְרוֹמֵם
אם כן, להגדיל את המינון של היש על חשבון התמקדות במה שכבר חלף, עבר, זהו רצון כלשהו של האדם. אצל חלק מבני האדם הוא מוביל לתופעות של אכול ושתה למשל.אכול ושתו כי מחר מות ימותון.
אבל מיהו זה הרוצה להגדיל את המינון, מה אנו יכולים לומר עליו על סמך הטקסט?
מָחָר אַגְדִּיל אֶת הַמִּנּוּן
אַתְחִיל לִמְנוֹת שׁוּב אֶת יָמַי.
אלו משפטים אירוניים. אין כל אפשרות להגדיל את המינון, אין כל אפשרות לשלוט במציאות, וודאי לא לאדם החרד ממנה. יש ניסיון ללכוד את המציאות באמצעות היצירה, ממש כמו בשירו של טוביה ריבנר "זקן בזוי,בז", אבל גם זה אינו אלא אשלייה:
זקן בזוי,בז משחר לטרף.
כל הזע ונע שלל למקור החד.
בז רב חש קור תחת כנפיו.
כמה זעיר הכל,כמה צעיר קול הצלילה!
לצלול,כן,לצלול בעין צלולה כברק
על שפע היש הנמלט".
הקור, הסבל מניע את האדם, המודעות האינסטנקטיבית לעונג או לכאב, המשמשת כמוטיבציה לתנועה ולחיים. העוצמה שבצלילה, ההתקיימות שבצלילה למראה ההבטחה הנעה במהירות אי שם למטה. גם לעת זיקנה הדופמין עובד שעות נוספות. אבל "היש", המצוי באופן פרדוקסלי, בשפע, הוא דווקא די מצומצם, משום שהוא נמלט. משום שהוא נתפס כדבר מה שאינו חלק מהאדם, אלא נבדל ממנו. זהו מאבק שאין לו סוף. אבל יש גם אפשרות אחרת, בהיצטמצמות העולם, למשל, הנה שיר של אבות ישורון, שמכונה בשם "סובב חוזר"(הביטוי מופיע גם בשיר שלפנינו, בליריקה, והביטוי כמובן לקוח מעולמו רב הפנים של קוהלת)
"זה שאני רואה אותך עכשיו אז קיבלתי
דבר אחד:מציאות.כי עד עכשיו חשבתי שאני
במוות והכל.והנה יש לי המציאות.ולא המוות
ולא נלקחה והוחזרה המציאות והכל".
אין כל צורך להגדיל את המינון, יש צורך להתבונן במה שיש, במה שיש באמת.
אבל מה היש הזה? מהי "מציאות", מהי "המציאות", מהו "הכל".?
ההתבוננות אינה בדבר חיצוני לאדם, אלא התבוננות בדבר מה פנימי, עמוק, מהותי.
כאשר ההתבוננות היא בדבר חיצוני לאדם והדבר החיצוני נתפס כדבר מה שאין לשלוט בו, דבר מה מאיים, דבר מה פוגע, באדם מתעוררת חרדה משתקת:
אֲנִי חֲסַר מָנוֹחַ סוֹבֵב הָלוֹךְ חָזוֹר,
הַחוֹמָה כְּבָר נִפְרְצָה
נוֹטֵף זֵעָה קָרָה, מָרָה וּרְעִילָה
החרדה אכן מעוררת זיעה שאינה קשורה במזג האוויר, בחום, אלא זיעה הקשורה בתגובה של המערכת הסימפטתית, המעוררת את האדם באמצעות האדרנלין והקורטיזול(חומרים רעילים מאוד כשאין שליטה עליהם)אם כי לעיתים התגובה למצוקה הנובעת "מהמציאות" היא חרדה משתקת, חוסר תנועה, חוסר אונים, כאב.מהיכן מגיעה החרדה הזאת? הכאב הזה?
זה חלק בלתי נמנע ובלתי נפרד מקיום נבדל וזמני של האדם. מקיום ברמות שונות של מודעות. חרדה היא התמקדות של האדם במודעות מאוד מיידית ואינסטנקטיבית, מודעות מצומצמת הפועלת ללא עידון. כשיש לאדם רק פטיש, הכל נראה לו כמו מסמר.זה קורה לרבים כשהם נמצאים במצבי מודעות פחות עדינים, על גבול הדכדוך או הדיכאון.
עבור אדם אחד, זיכרון של בת זוג אהובה שנפטרה, אולי לעת זקנה אולי שלא בעיתה, הוא מקור לא אכזב לכאב ולפחד, אולי לשיתוק. עבור האחר(דנטה למשל) זיכרון אהובתו הופך להיות לסמל לדבר מה נצחי, אלוהי, מאחד.
השאלה, בסופו של דבר היא, היכן נמצא המיקוד. בני אדם נעים על פני ספקטרום של מודעות וכדי להעלות ברמות המודעות אין ברירה אלא להשקיע מאמץ.
מאמץ יש להשקיע כבר כשצעירים ומלאי כוחות, אבל גם המבוגר יכול בכל גיל להשיג רמות מודעות מעודנות וגבוהות יותר וזה כבר הוכח לא פעם ולא פעמיים.
המודועות הזאת מאפשרת התבוננות רבת עוצמה אפילו בחללים הקטנים ביותר, לכאורה לא חשובים, לא מאזוריים, לא נמצאים ברומו של עולם, כמו בשיר נוסף של אבות ישורון, המתאר תנועה של הדובר המבוגר אל המטבח בלילה, להכין לעצמו תה. אז הוא רואה את הקסם המיוחד שיש בדברים הפשוטים ביותר לכאורה וזאת המציאות באותו רגע וזאת המציאות שאין דבר היכול לבטל אותה, אפילו לא הזקנה, אפילו לא המוות.
מכל הדירה,אני במטבח הקטן שלי,מכל
המקומות,מכל הבתים,אני כאן,לבדי,בשתיקה.
בין הכלים,המזלג הגדול שלי,הכפית הרגילה
שלי,כאשר אני עושה לי קפה,אני פה לבד.
חביבים עלי כל כלי האוכל שאני רגיל בהם.
הם איתי יחד.לא משתנים.תמיד אותם.
אני כאילו מוחזק על ידם.
איש לא יבוא פתאום בלילה למטבח.
איש לא יבוא בלילה
למקום קטן.כמעט נשכח.
איש לא יבוא בלילה
למטבח".
אכן איש לא יבוא אבל הדובר עצמו קיים ונוכח!
לא קיים "העבר", כי העבר אינו קיים. אין משך אמיתי "לקילומטראז".
לזכרונות אין משמעות, לתבניות התפיסה ולפילטרים שלה אין כל שליטה,
יש נוכוחות אמיתית ופשוטה של האדם עם הדברים, ביחד, בסינכרון, כשהוא מוחזק בהם ולא הוא מחזיק אותם, וזה שינוי משמעותי מאוד, המנטרל באדם כל חרדה שהיא באשר לאשליית שליטה כלשהי בעולם. האדם מתקיים עם העולם ועם הדברים,יחד עמם, אין כל חשיבות לשום דבר אחר, ישנה שלווה, ישנו רוגע, יש מציאות. יש הכל. אין לאן למהר וכאשר לא ממהרים,המודעות מתרחבת לאפשרות שבהתקיימות,כפי שהיא.
אין כל חשיבות ל:
יָמִים רַבִּים מִתְרַחֲקִים בְּרַחַשׁ כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת,
פְּצוּעוֹת כָּל קַיִץ מֵחָדָשׁ מִלַּהַט מִרְצָפוֹת וּמַדְקֵרוֹת קוֹצִים,
האדם נמצא בכאן ובעכשיו, במטבח, שותה תה. יושב. הזמן נעצר בלי מוות, הנצח נוכח. אי אפשר לאבד דבר, אין כל צורך לקבל דבר, לצבור, לאגור, להסתמך על "חשבון הבנק", שמחר יפשוט רגל.
לשאול פורת יש שיר אחר בליריקה המציג דרך אחרת של התבוננות בדברים ודובר הנמצא ברמת מודעות אחרת כאשר הוא מתמודד עם אותם דברים בדיוק:
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
זָקוּף, בִּתְנוּעָה רְחָבָה מַאֲכִיל אֶת הָרוּחַ
אוֹ כְּפוּף גַּב, רָכוּן, שׁוֹמֵט אוֹתָם אֶחָד־אֶחָד,
עוֹטֵף אֶת אוֹתָם זַרְעֵי הַצַּעַר בְּרֹךְ הָאֲדָמָה הַמְלַטֶּפֶת
אוֹ בִּתְנוּעוֹת קְפוּצוֹת, כְּבֵדוֹת, עוֹרֵם עֲלֵיהֶם אֶת
כֹּבֶד אַדְמָתָם
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶזְדַּקֵּק לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁיַּעֲלֶה מַצָּע יָרֹק עָדִין מִקְּרוּם הַקַּרְקַע הַיָּבֵשׁ,
חָדָשׁ וְרַעֲנָן עוֹד לֹא מוּדָע לַכֹּבֶד שֶׁעַל כְּתֵפָיו.
אוּלַי גַּם הוּא יִקְמַל, מַמָּשׁ כְּמוֹתָם,
וְאָז, אֲנִי יוֹדֵעַ, אֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
בִּתְנוּעָה רְחָבָה אוֹ קָפוּץ, מְכֻוָּץ.
אכן,להמשיך ולזרוע, ללא כל קשר באיזה גיל נמצא האדם ואפילו ללא כל קשר אם האדם הוא זה שיראה בצמוח העץ והפירות. להמשיך ולזרוע כי זה מה שעושה אדם חי, אדם צומח,אדם גדל.להמשיך ולזרוע,כי זה מה שעושה אדם מודע,אדם נוכח,אדם חי.
*כל הציטוטים לשירים הנוספים שהבאתי נלקחו מתוך האסופה "על שפע היש הנמלט,שירה בזיקנה,זיקנה בשירה"(עורכים מירו ורן ואמיר כהן שלו)בהוצאת אבן חושן.זאת אנתולוגיה יחסית קטנה,אבל ניכר שהשקיעו שם מחשבה באיסוף של השירים,משום שזאת בהחלט אסופה עשירה וממצה.(מומלץ:)
מוטי
תיקון טעות :העורכים של האסופה "על שפע היש הנמלט" הם מירי ורון ואמיר כהן-שלו ולא כפי שנכתב בהודעה הקודמת.