* / יהודה ויצנברג ניב
כְּשֶׁבִּנְיָמִינָה
וַאֲנִי הָיִינוּ בְּנֵי חָמֵשׁ,
גַּרְנוּ בִּשְׁכֵנוּת בִּרְחוֹב וַיְצְמָן
בִּרְחוֹבוֹת.
הָיְתָה לָהּ
צַמָּה קְטַנָּה,
שְׁחֹרָה.
הִיא הָיְתָה
חַכְלִילִית וַחֲסוּדָה,
חִיּוּךְ טוֹב הָיָה שָׁפוּךְ
עַל פָּנֶיהָ
וּבְכָל מִפְגָּשׁ
הִבְהֲבָה אַהֲבָתָהּ אֵלַי
כְּמוֹ שְׁנֵי נֵרוֹת
מוּעַמִּים.
ניקוד: יאיר בן־חור
12 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
מבט על, על רגע של ילדות , תיאור נפלא של הילדה והאהבה הבוסרית. יפה !!
יהודה ויצברג ניב
זו באמת היתה אהבה בוסרית, תודה, לאה!
דרור גרין
כמה יפה.
יהודה ויצברג ניב
חן חן ,מוטי!
יהודה ויצברג ניב
תודה דרור!
מוטי
בנימינה זה שם לא מאוד נפוץ.
חיפשתי בגוגל את השם בנימינה ויותר מאשר מצאתי פרופילים בפייסבוק (המעידים שיש בכלל שם כזה בעולם) ראיתי וידאו מקודם על אחת המעוניינת שיקראו שמה בנימינה כשם המנהיג הנערץ. לא הייתי צריך לראות את הוידאו ולבזבז את זמני כדי להבין שהיא צינית,אולי משהו בסגנון ארץ נהדרת.:)
אין לי ספק שיש כאן זיכרון, נכון, אבל מדוע הוא צריך לעניין גם אותי ועוד בשיר?
מה העלאת הזיכרון הזה בשיר משרתת? מדוע הדובר סבור שחשוב לשתף בזיכרון על בנימינה כאשר הוא היה בן חמש? האם יש כאן או יכול להיות כאן משהו מיוחד? הצדקה לעניין הזה? זה לא קצת נרקיסיסטי לחשוב שהזיכרון הזה הוא בכלל חשוב למישהו או מעניין במיוחד?
אני תמיד מניח שיש הצדקה,בייחוד כשזה שיר..אם לא מדובר בתרגיל כתיבה דווקא אלא במשהו שנבע מרגש שהתלבש ברגע מסוים על מילים מאוד ספציפיות, אז אפשר לחפש את הכללי וגם למצוא אותו. אני אולי לא מכיר את בנימינה, אבל גם לי יש זכרונות מגיל חמש ויש לי גם ילדים בגיל הזה, אני יודע בדיוק מה מעסיק את עולמם הרוחני והרגשי והאם יש באמת מקום לאהבות יוצאות דופן דווקא בין שני המינים בגיל כל כך צעיר. אני זוכר גם את האופן הרגשי המועצם ,שבו נתפס העולם בגיל חמש ואני גם יכול לראות בזמן אמת בילדי איך זה בא לידי ביטוי שוב ושוב.
לכן זה שיר על קסם, קסם שנוכח בחיי הדובר בשיר,קסם שיכולים להיות לו אופני מימוש שונים בחיי אנשים שונים בגיל הזה,קסם שמתקיים שוב ושוב,ממש כמו שאהובתו של דנטה ,ביאטריצ'ה, נכחה והתקיימה בחייו לאורך כל חייו, ככוח רוחני, כמוזה שומרת, כמדריכה המובילה לעולמות עליונים, ככוח של טוהר ועוצמה מזככת, המזכירה לאדם את כוחותיו הקדמוניים, ההיוליים, המהותיים, כאשר הוא באמת נזקק להם בשלבים אחרים בחייו.
אז מה מצבו של הדובר בשלב זה של חייו? מדוע הוא נזכר בביאטריצ'ה המיוחדת שלו? מה בכלל עלה בגורלה של בנימינה הזאת? האם היא חיה? האם היא מתה? האם היא כמו אותה אחת שראה אי פעם פנחס שדה כאשר היה ילד וזכר אותה עשרות שנים לאחר מכן בשיר ולכן זה בכלל לא משנה אם היא קיימת באיזשהו מקום בעולם כי דווקא קיומה בשיר יש לו משמעות מיוחדת, סמלית, כשם הוורד?
אני זוכר את המקרה שנסב סביב העניין ההוא עם שדה. היא קראה את השיר ,אותה "דליה אברבנאל וביקשה לשוב ולפגוש את פנחס שדה.רצתה לארגן מפגש:) הוא כמובן דחה את העניין בביטול וסיפר על כך בסוג של תדהמה, שהנה, איך זה יכול להיות שלא הבינו אותו באמת, שלא הבינו את השיר ואת מה שעומד מאחריו? הוא לא פגש אותה אז, כשהייתה פוטנציאל בעיניו, אז דווקא עכשיו כאילו?!:)
נו, הרומנטיקן הזה, פנחס שדה. לכו תבינו רומנטיקנים, הם תמיד נראים כרוצים איכשהו דבר והיפוכו.:) גם הוא למד היטב את דנטה ועוד רבים אחרים, בכללם גם קירקגור, שאף לו הייתה ביאטריצ'ה משל עצמו, שגם כשוויתר עליה לכאורה למען הנצחי, הרי שבעצמו ידע שלא ויתר עליה מעולם, שכל מחשבה על הויתור הזה הכאיבה לו, שכל מחשבה על המימוש שלא היה, על האפשרות שלא התגשמה, דקרה אותו כמחטים והפכה עורו לחידודים חידודים.
הוא אכן לא היה אביר האמונה. לו הייתה לו אמונה, היה נישא לרגינה, מביא ילדים לעולם ואולי שובר את הראש שלו יותר איך מחנכים אותם בדרך הנכונה מאשר איך הוגים במשמעות הקיום במקום לחיות את הקיום באמת. "אם הייתה לי אמונה" אמר", הייתי נושא את רגינה". אבל הוא לא נשא את רגינה, זאת הבעיה ולכן נאלץ לשוב ולשנות בשאלה מדוע לא נשא את רגינה? מדוע לא הייתה בו האמונה? היכן נמצאת האמונה? היכן נמצא הקסם הלא מובן שנותן לחיים הללו משמעות אמיתית, נקודת אחיזה ראשונית?
הָיְתָה לָהּ
צַמָּה קְטַנָּה,
שְׁחֹרָה.
הִיא הָיְתָה
חַכְלִילִית וַחֲסוּדָה,
חִיּוּךְ טוֹב הָיָה שָׁפוּךְ
עַל פָּנֶיהָ
וּבְכָל מִפְגָּשׁ
הִבְהֲבָה אַהֲבָתָהּ אֵלַי
כְּמוֹ שְׁנֵי נֵרוֹת
אין שום דבר מיוחד שמאפיין את בנימינה, זה סוג הקסם, שלא מבינים מדוע הוא קסם, מדוע הוא פועל כקסם ואיך בדיוק הוא פועל. "צמה קטנה ושחורה". "חכלילית וחסודה", כלומר מלאת חן, אבל לא ברור מאין החן הזה מגיע? האם הוא מגיע מהזיכרון עצמו או מאיזשהו מקום לא ידוע בעולמו הלא מודע של הדובר עצמו והוא הנוסך את החן הזה עכשיו, לאחר כל השנים הללו? מי יודע? אולי אלוהים יודע ואולי אפילו גם לא הוא.:)
ועיניה היו נרות מועמים מהבהבים. אכן, העין כראי לנפש, העיניים כהבטחה לעתיד, כעמוד האש, העיניים כחול אשר על שפת הים, העיניים המנצנצות ככוכבים באינסוף.
אז מה אתם אומרים? סתם זיכרון? לא ?כן? (תמיד טוב לסיים בכן:)חן חן.
והנה השיר של פנחס שדה על דליה אברבנאל.
הָיָה זֶה כִּמְדֻמַּנִּי אֲרִיאֵל בְּרֶסְלַבְסְקִי
שֶׁהֶרְאָה לִי אוֹתָהּ פַּעַם מִמֶּרְחַק-מָה בִּרְחוֹב בַּלְפוּר בְּתֵל-אָבִיב.
הִיא הָיְתָה, כִּמְדֻמֶּה, קְרוֹבַת-מִשְׁפָּחָה שֶׁלוֹ, אוֹ מָה.
בְּנֵי כַּמָּה הָיִינוּ אָז, אֲנִי וַאֲרִיאֵל חֲבֵרִי? כִּבְנֵי שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה. וְכֵן הִיא.
הִיא הָיְתָה בְּעֵינַי הַיֹּפִי בְּמַהוּתוֹ. שׁוֹשָׁן צָחוֹר גָּדוֹל,
נַעֲלֶה. עַל-פִּי שֵׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ אָכֵן הָיְתָה מִגֶּזַע מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
מֵאָז, זוּלַת אוֹתָהּ פַּעַם, לֹא חָזַרְתִּי לִרְאוֹתָהּ.
אֵינֶנִּי זוֹכֵר אֶת פָּנֶיהָ כְּלָל. אֲנִי זוֹכֵר
פֶּרַח לָבָן גָּדוֹל שֶׁל אֹשֶׁר לֹא מֻשָּׂג.
הַשָּׁנִים חָלְפוּ. כִּמְדֻמַּנִּי שֶׁנִּשְּׂאָה לְאֵיזֶה בָּחוּר סוֹחֵר.
עַכְשָׁו, כְּשְׁאֲנִי מְהַרְהֵר בָּהּ, בְּעוֹד עֵינַי עֲצוּמוֹת,
בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל יְקִיצָה בְּבֹקֶר סְתָו, בִּסְתַו חַיַּי,
אֲנִי חָשׁ כְּמוֹ אֶחָד מִפּוֹעֲלֵי-הַיּוֹם הַשְּׂכִירִים, אֲשֶׁר כְּתֹם עֲמָלָם
לֹא קִבְּלוּ אֶת שְׂכָרָם.
אַף כִּי יָדַעְתִּי נָשִׁים יָפוֹת, הִנֵּה יֹפִי כָּזֶה בְּמַהוּתוֹ
לֹא הָיָה לִי. אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מַחֲלִיף אוֹתָהּ בְּזִכְרוֹנִי עִם אֶסְתֵּר קָאוּפְמָן
מִירוּשָׁלַיִם, שָׁנִים אֲחָדוֹת לְאַחַר מִכֵּן. זִכְרוֹנִי, אַהֲבָתִי, חַיַּי,
אוּלַי מְתַעְתְּעִים בִּי.
וּמֵאָז חָלְפוּ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת, רֹב שְׁנוֹת הַחַיִּים. עַכְשָׁו כַּנִּרְאֶה כְּבָר מְאֻחָר, וְאָבוּד.
מוטי
ואם ברומנטיקנים עסקינן,הנה גיתה בתרגום המקורי של יצחק כפכפי בהוצאת דביר:
"כל החולף עובר
אך כמשל הוא:
כל הלוקה בחסר
פה ישוכלל הוא
כל הגלום בלא דמות
פה מעוצב
נצח הנשיות
מושכנו אליו"
יהודה ויצברג ניב
חן חן מוטי,
ריגשתני עד מאד.
מדובר בזיכרון ילדות אמיתי וקסום שאיני מסוגל לשכוח אותו.
התייחסותך לשירי איכותית, רגישה ונבונה.
שוב תודה!
יהודה
לאה הרפז
שיר תמים, כתומתם של הילדים המתוארים. יפה.
יהודה ויצברג ניב
תודה, לאה!
רון גרא
אהבת ילדות סמוקה,איך נבטה, מוארת כשני נרות בתמימותה.שיר יפיפה. המזכיר לי את שירו של גרשון פרנסקי: "היו היתה לי ילדה קטנטונת ולה צמות מושלכות על גב,ועת התירה עבות צמותיה ניתר ליבי מחישוריו"
יהודה ויצברג ניב
רון, מתנצל על האיחור בתגובתי… חן חן!