זִקְנָה / איתן קלינסקי
לַיְלָה אָרוֹך וְרֵיק
מוֹנֶה אֶת מְנוֹת יֵאוּשָׁהּ
כּוֹאֵב אֶת זִכְרוֹנָהּ הַשּׁוֹכֵחַ
מְלַטֵּף הֲבָרוֹת שֶׁרוֹצוֹת לְהִתְחַבֵּר לְמִלָּה
מְחַבֵּק מִלִּים שֶרוֹצוֹת לְהִתְחַבֵּר לְמִשְׁפָּט
לַיְלָה אָרוֹך וְיָגֵעַ
בִּכְיוֹ מְבַקֵּשׁ מֵאִישָׁהּ
אַל תֵּלֵך לְפָנֶיהָ
הִשָּׁאֵר כָּאן לְצִדָּהּ
לַעֲבוֹדָה הַמְּפָרֶכֶת
לִמְלֶאכֶת הַזִּקְנָה וְהַבְּלִיָּה
עַד שֶׁתְּסַיְּמוּ אוֹתָה יַחְדָּו.
5 תגובות
דוד אדלר
שיר יפה גם אם נוגה המשקף נאמנה מציאות או אולי רק הלך רוח
דודו פלמה
איתן שיר נהדר ושובר לב תודה
רחל בכר
שיר מכמיר לב.
הלילה מציג את הפן האחר שלו, לרוב הוא נתפס כמסוכן והזמן בו הפחדים משתלטים ואילו בשיר באמצעות האנשתו של הלילה אנו מגלים את חמלתו ועיניו החודרות את מסך החושך רואות את המצוקה.
אולי מהסיבה שגם הלילה "הזדקן" הוא ארוך ויגע, מזדהה עם זקנתה של הדמות בשיר.
שיר
איזה יופי
מוטי
יש כאן ניסיון אירוני להמיר "עבודה" אחת באחרת. זהו העמל. כאשר הניסיון להגיע "למשמעות" "נכשל",
הופכים את פירוק המשמעות לעניין רצוני, משהו "שמשהו", (לא מישהו, לא אובייקט מוגדר בעל מודעות שלמה)
לוקח על עצמו בשותפות עם האדם האחר, במקרה הזה, בן הזוג, בעלה של הדמות המתוארת, הסובלת ככלל הנראה מדמנציה או מחלה נוירולוגית ניוונית אחרת.( אותה דמות, שרגע לפני כן, בבית הראשון של השיר, מתוארת
כחסרת יכולת, "כמוגבלת", כסופנית.)
עכשיו, המודעות באה לידי ביטוי בעולם באמצעות השפה. אדם מודע הוא אדם שלא רק קולט באמצעות החושים (אנשים בתרדמת מסוגלים לקלוט באמצעות חושים מסוימים) אלא גם מסוגל לחשוב על מה שהוא קולט ברמה גבוהה יותר והחשיבה נעשית באמצעות מילים היוצרות עולם שאליו מודעים.עולם שיש לו מבנה "ומשמעות". המודעות היא שיתוף פעולה מלא בין שתי ההמיספירות במוח, אינטגרציה של כל החלקים. לו העולם לא היה מוגדר אלא אמורפי, זורם, כאוטי בלבד, מפורק,אי אפשר היה לפעול בו ומודעות פירושה גם פעולה, נקיטת עמדה בנוגע למה שנתפס.מה שאינו מודע הוא לכן צמח,דומם,מת.
כאשר המילים מתפרקות, הדברים מתפרקים, האדם מתפרק, המודעות מתפרקת, היא הופכת להיות בהדרגה ככברה, החורים הולכים ומתרחבים עד שהלילה שולט בכל.
מכאן נובע הייאוש, לכן הלילה לא רק ארוך, אלא גם "ריק".:
מוֹנֶה אֶת מְנוֹת יֵאוּשָׁהּ
כּוֹאֵב אֶת זִכְרוֹנָהּ הַשּׁוֹכֵחַ
מְלַטֵּף הֲבָרוֹת שֶׁרוֹצוֹת לְהִתְחַבֵּר לְמִלָּה
מְחַבֵּק מִלִּים שֶרוֹצוֹת לְהִתְחַבֵּר לְמִשְׁפָּט
הדובר בשיר יכול ללטף ולחבק הברות ומילים, כי זהו ביטוי של אהבה, שאין לה צורך במילים.
יחד עם זאת, אהבה לבדה אינה יכולה לעצור את ההרס וכיוון שהכאב גדול, ניכר שהדובר מרחיק את עצמו ומעביר את הכאב אל "הלילה".
המרחק מאפשר לו לקחת את הנשימה הדרושה כדי לשקול את הצעד הבא: קבלה של הכאב, קבלה של חוסר האונים, קבלה של התפרקות הדברים כולם, של מה שנראה כבלייה. מגורל אכזר ועיוור כל העניין הופך להיות "עבודה" שהאדם יכול לקחת על עצמו, להיות שם, במלואו, גם כאשר מלואו הולך וחסר, ממש כמו הירח במופעיו.
קראתי באנציקךלופדיה של הרעיונות על דקונסטרוציה(לא ממש קשור, אבל השיר איכשהו זרק אותי גם לשם אז כבר קראתי גם על זה:) ותפס אותי המשפט שבו בחר דרידה להגדיר זאת, "החוף נעדר,הקצוות של המשפט שייכים ללילה:)
אנחנו עצמנו המשפט והקצוות של המשפט, אנחנו עצמנו שייכים "ללילה". אין חוף שאפשר להגיע אליו, לכן אין שום דבר שנמצא מבחוץ, שיכול להעניק משמעות או גבול או צורה למה שנמצא בתווך. "החיים".
ואותה אהבה שבאה לידי ביטוי בחלק הראשון של השיר (בית ראשון) מסיימת גם את החלק השני. האהבה היא העיקרון המקשר בין המשפט לבין הלילה. בין הסופי לבין האינסופי.
ייתכן והזקנה, הבלייה והמוות אינם אלא אשליות מאוד מתוחכמות. אין לאדם מה לעשות נגד הבליה, נגד הזקנה ונגד המוות מלבד לקחת בהם חלק פעיל מאוד ולעשות זאת אפילו מרצון ובאהבה וביחד.
במקום להתייאש, לברוח או להכנע, דברים שלא נתפסים בכלל כאפשרות, האדם מוותר על המשמעות למען האהבה והופך להיות האהבה הזאת.
עדיין, בשיר הדובר לא הגיע לשלב הזה במלואו. הכאב גדול מדי, הוא שוקל את הדברים, וכל זה נעשה בכלל כאשר הוא כמעט נעדר מהשיר! יש צורך לחפש אותו בין המילים, לראות היכן הוא מסתתר! השיר מעורפל בכוונה תחילה
כי גם הדעת מוערפלת ,ככל הנראה, מתוך כאב. הכאב של הדובר על בת הזוג והכאב של בת הזוג "המאבדת" את "עצמה" בהדרגה. האם הלילה הוא הדובר או הדובר הוא הלילה? זה לא ברור.
ניכר שהלילה הופך להיות שעת מבחן עבור הדובר.
שימו לב לשיר הבא של המשורר הרוסי מדור הכסף אינוקנטי אניינסקי:(תרגום של עמנידב דיקמן מתוך הספר "דור שלי,חיה שלי,משירת רוסיה במאה ה-20 בהוצאת שוקן)
"זה הלילה היה לאין קץ
ולישון לא העזתי,נבהל,
זוג כנפיים,שחורות לרועץ,
ניחתו על חזי,עול משקל.
לקריאת הכנפיים מולו,
הגוזל התלבט ונצמת,
לא אדע,אם יפציע או לא,
ואולי זה הקץ המוחלט…
הו אמץ…הסיוט כבר אפס,
ממשלו האיום כבר עבר,
ורחק קול כנפי החמס,
מחזי ותוכו- עד מחר…
עננות עוד בוכות בממורר,
אך האופר מבהיר, על כורחו,
ונדוש-בעד רשת מטר-
יום חדש מנסה חיוכו."
זה לא אותו לילה בדיוק שבו מתנסה בהכרח הדובר בשיר ,אבל זהו לילה "דומה במהותו.כאן, בסופו של דבר
עולה היום ,"מנסה חיוכו"….ומהו החיוך הזה אם לא המודעות, "אור" "קרני השמש", החיים, ששוב זורמים ומפעפעים מבעד ללרשת המטר? לעמל, לכאב או לסבל?
מהו החיוך הזה אם לא המאמץ האינסופי לחבר הברות למילה ומילים למשפטים ומשפטים למשמעות, לצורה, לעולם,שאותו כל הזמן יש לתחזק ואליו יש להתייחס ברמות שונות ובאופנים שונים?. בסופו של דבר, על כל זה יהיה להיעלם, זה נגזר, המשפט יתפרק, המשפט יסתיים וגזר הדין בהחלט ידוע. או שלא. לא ברור אם יש גזר דין או שהוא בהכרח לחומרה. מעולם לא יצא לנו להיות באמת אוסף של חלקיקים מרקדים לנצח בנצח. לחזור למקור של המודעות. להיות המודעות.
כל הקושי הוא עדיין כאן. כל האתגר וככל הנראה כל האפשרויות שמשחק הצורות יכול לזמן, עם האור והצל ,האושר והסבל, העונג והכאב.ההרכבה והפירוק.