צריבה / יאיר בן־חור
וּבַיָּמִים הָהֵם הָיִיתִי מָשָׁל בְּעֵינֵיהֶם
שְׁנִינָה, לַעַג רָשׁ, חָרוּךְ, שָׁבוּר
הָיִיתִי שַׁעֲשׁוּעַ רַךְ, צְחוֹק לְחַבְרֵיהֶם,
כְּלִי מִשְׂחָק רַב־פַּעֲמִי דּוּ־שִׁמּוּשִׁי,
סֶרֶט נָע בִּידֵיהֶם
לְהַחְלִיק, לְהַעֲבִיר, לְהַצְחִיק.
שְׁנִינָה, לַעַג רָשׁ, חָרוּךְ, שָׁבוּר
הָיִיתִי שַׁעֲשׁוּעַ רַךְ, צְחוֹק לְחַבְרֵיהֶם,
כְּלִי מִשְׂחָק רַב־פַּעֲמִי דּוּ־שִׁמּוּשִׁי,
סֶרֶט נָע בִּידֵיהֶם
לְהַחְלִיק, לְהַעֲבִיר, לְהַצְחִיק.
בַּיָּמִים הָהֵם הָיִיתִי בְּדִיחָה עִם רַגְלַיִם,
אָזְנַיִם בּוֹלְטוֹת וְיָד וָחֵצִי.
הָיִיתִי עוֹלָם מְרַצֶּה וְשָׁבִיר.
וְהַיָּדַיִם כִּסּוּ אָזְנַיִם הֲלוּמוֹת מִכְּאֵב וּמִקֹּר
וְהַפֶּה הַכָּבֵד לֹא דִּבֵּר
גַּם הַלָּשׁוֹן לֹא פָּצְתָה פִּיהָ גַּם.
24 ביולי, 2017, א' במנחם אב, תשע"ז
מתוך: מילה שלי, אוריון 2019, בעריכת ענת קוריאל, צילומים: יוני גבריאל
16 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
כשאני קוראת את השיר עולה לנגד עיני תמונה של ילד דחוי, ילד העובר הצקות והתעללויות מצד הילדים כמו " חרם" שלצערי מוכר לחלק מאתנו, שיר יפה וקשה, תמונה עגומה שלצערי עדיין קיימת. תודה !!
יאיר בן־חור
תודה רבה לאה 🙂
רחל בכר
כמו לאה, גם בעיני הצטיירה תמונה דומה.
הילד ההוא מצא מפלט בין שורות המחברת ומלמד את אותם ילדים שדחו אותו, שיעור מאלף.
תודה.
יאיר בן-חור
תודה!
רון גרא
תאור פלסטי של דחיה חברתית, שהוא לצחוק ולשנינה בחבורה.והסחף במרוצת החיים של הדובר. מביאו לאלם!שיר חזק חודר!!!והוא מאבד ,את החיות שבו, כמו איזה עץ חלול. נהדר
יאיר בן־חור
תודה, רון
שולה ניסים
מזדהה עם השיר. תודה יאיר.
יאיר בן־חור
תודה
מוטי
ניתן לראות חיבור הדוק מאוד בין התוכן לצורה של השיר:
שימוש מאוד אינטנסיבי באליטרציה בין מילים שונות מאוד מבחינת משמעות (למשל רך וחרוך ואחרות שממחישות במידה רבה את תחושת הצריבה של הזיכרון ואת הקושי הפנימי של הזוכר)
ביטויים שהוצאו מהקשרם כמו "לעג רש" במקום "לעג לרש"(שממחיש את מצבו של הדובר אז), וחיתוך של המשפטים באמצעות פסיקים רבים, המדגישים תחושה של אוטומטיות וחוסר אנושיות, חוסר ערך ועוגן פנימי, חוסר יציבות, תחושה היות האדם משחק בידי כוחות גדולים ממנו כמו צעצוע אנושי(כמו "בובה ממוכנת").
השיר בא להמחיש לעג הנוגע "לצורה" ("בדיחה עם רגלים, אוזניים בולטות ויד וחצי") אבל גם משתמש בצורה אחרת לחלוטין, הצורה האמנותית, על מנת להמריא הרחק מעבר לאותו לעג, הרחק מעבר לאותה חוויה ויוצר טרנספורמציה,שינוי טוטלי בחוויה הזאת.
אפשר לראות שוב ושוב איך שיר לירי המתאר חוויה סובייקטיבית משתמש בשפה כדי ליצור עולם
המנותק במידה גדולה מאותה חוויה.
"בימים ההם" אין מלך, איש הישר בעיניו יעשה וכל אדם נוהג באדם אחר כזאב אל זאב או כזאב אל כבשה, אבל הדובר בשיר לוקח את החיים שלו ומנהיג אותם לכיוון אחר לחלוטין. מאותה "בובה ממוכנת", משחק "ביד הגורל", הוא עובר מטמורפוזה הנרמזת בשיר.
מיהו אותו כבד פה וכבד לשון אם לא המנהיג הגדול של "אומה גדולה"(האני המתפתח ויוצא לחירות),שהצליח בכוח מטהו לעשות ניסים גדולים ועצומים? ומה הדובר בשיר עשה עם החיים שלו? עם המטה שלו? עם "הגמגום" שלו?עם הייחוד החד פעמי שלו?
הוא לקח אחריות ועשה את מה שנדרש ממנו וזה בעצם מה שנדרש מכל אדם אחר. לקחת אחריות
,לגלות את מקור כוחו (המעיין הנובע במדבר והנסתר בסלע) ולהוציא מים חיים אל אף ולמרות וכנגד כל הסיכויים לפעמים.
זהו שיר שלא בהכרח מתאר את הימים ההם, אלא מצפה מאיתנו לשאול מה קורה בעצם הימים הללו, שהרי החיים הם כאן ועכשיו למרות שהרגש נובע פעמים רבות ממה שהיה בעבר (השומים,הבצלים, סיר הבשר, הנוגשים, ערי המסכנות). החיים הם תנועה, אפילו מגומגמת לכיוון תחביר שלם ונשגב,הגשמה ומשמעות.
וְהַפֶּה הַכָּבֵד לֹא דִּבֵּר
גַּם הַלָּשׁוֹן לֹא פָּצְתָה פִּיהָ גַּם.
מה הסיכוי שהמשורר והמומחה הלשוני איש המילה הכתובה, יאיר בן חור, יתבטא בצורה הזאת? שימו לב שהמילה "גם" חוזרת כאן פעמיים, כלומר ביתירות שאין לה מקום במשפט תקני..:)
אבל לדובר מותר, כי לדובר יש אג'נדה אחרת לחלוטין מהמשורר לעיתים והוא מעוניין בדברים אחרים לחלוטין….הוא רוצה להמחיש משהו,הוא רוצה ללמד אותנו משהו,הוא מעוניין להפנות את תשומת ליבנו למשהו חד פעמי ויוצא דופן בטקסט המצביע על משהו שמעבר לו..:)
אז פה כבד,גמלוניות,סרבול "וגמגום" לא מפריעים לעשיית גדולות ונצורות ויש לקחת בחשבון שהגדולות והנצורות הם לא בהכרח "גדולות ונצורות", אלא הם הדבר "הגדול" ביותר שאותו אדם, הפועל בתואם מלא עם כישוריו יכול לעשות למען עצמו ולמען העולם למרות כל מה שמתנגד מבפנים ומבחוץ(בעיקר מבפנים).
לא יודע,אולי מתאים כאן קצת דוד אבידן.אני מצטט כאן מהשיר שמצאתי באינטרנט,אבל כמובן כל זכויות היוצרים שמורות לאבידן ולהוצאות השונות שפרסמו אותו בחייו ולאחר מותו.
"בלילות אפל וקר
בימים מואר וקר
בחורף קר
בחדר מואר
אז למה לנו כל הענין הזה
אז למה לנו כל הענין הזה
מוטב כבר שנלך בגדולות
מוטב כבר שנלך בגדולות
בקיץ מואר וחם
בקיץ מוזר ותם
ומי שאינו מאמין –
שימתין, שימתין
אם ככה אז איפה אמא שלי?
אם ככה אז איפה אמא שלי?
אני רוצה לטוס גבוה
אני רוצה לטוס גבוה
למעלה יבש ודליל
למטה רטוב וקליל
כל אחד יכול להמריא
אם הוא רק בריא
אבל האהבה אינה יודעת פשרות
אבל האהבה אינה יודעת פשרות
מדוע לבדידות אין כח שלטון
מדוע לבדידות אין כח שלטון
בקבר רטוב וקר
לגבר רטוב וקר
הקיץ חם
החורף תם
אז למה לנו כל הענין הזה
אז למה לנו כל הענין הזה
מוטב כבר שנלך בגדולות
מוטב כבר שנלך בגדולות "
יאיר בן־חור
ואו, מוטי! איזה ניתוח מעמיק עשית לשיר! כל הכבוד! זה שיר לירי ואישי.
גַּם הַלָּשׁוֹן לֹא פָּצְתָה פִּיהָ גַּם. רומז לגמגום שסבלתי ממנו באותה תקופה (גם… גם = גמגם)
אוזניים בולטות ויד וחצי – היו לי אז אוזניים בולטות (היום כבר לא) ועדיין יש לי יד וחצי.
תודה! 🙂
דוד אדלר
שיר כן המעביר במורכבות לשונית מסר חד ונוקב
יאיר בן־חור
תודה דוד!
שילה הרמן
תיאור כה עמוק מנפש עמוקה.
יאיר בן־חור
תודה רבה שילה.
אורלי
אהבתי שהשיר מתחיל במילים "ובימים ההם", מה שנותן את האופטימיות, שהימים ההם כבר מאחוריי ואני במקום אחר. מנצח.
יאיר בן־חור
תודה רבה אורלי