שירה

מכת בְּכורך / קובי ניסים

השיר הפותח את הספר "קדיש נסים" (שכולו מחזור שירים אחד)

לוּ הָיִיתִי הִינְדִּי, בַּחֲבָטַת מַקֵּל אַחַת הָיִיתִי מְפַצֵּחַ
אֶת גֻּלְגָּלְתְּךָ לְעִלּוּי הַנְּשָׁמָה אַחֲרֵי שְׂרֵפַת הַגּוּפָה
וּבְכָךְ מַבְקִיעַ לְךָ צֹהַר
לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמַּחְנַק הַמֹּחַ,
לְהִתְחוֹלֵל אֶל הַגִּלְגּוּל הַבָּא.
בְּהַצְלִיפִי עַל פַּדַּחְתְּךָ הָיִיתִי בּוּל בְּמֶרְכָּזָהּ הוֹלֵם,
חֲבָטַת הַשָּׁנָה,
שֶׁתּוֹסִיף לִהְיוֹת
גֵּאֶה בְּמַכַּת בְּכוֹרְךָ.

כָּל זֹאת לְאַחַר מוֹתְךָ וְגַם אַחֲרֵי שְׂרֵפַת הַגּוּפָה
בַּעֲצֵי הַסָּקָה מֻבְחָרִים
שֶׁהָיִינוּ קוֹנִים מִבְּעוֹד מוֹעֵד בְּכֶסֶף מָלֵא.

כָּךְ יָבוֹא הַהִינְדִּי הָאָב
עַל שִׁחְרוּרוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים הַקָּשׁוּחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה –
תָּאוֹ הַמַּחְנִיק שֶׁל הַמֹּחַ.

9 תגובות

  • קובי נסים

    יפעת ולאה, תודה לכן.
    לגבי ההתעניינות בספר:
    "קדיש נסים" יצא לאור ממש עכשיו ("עתון 77"). מופץ לחנויות הספרים. גם ברשת ("סטימצקי", בינתיים).
    לספר תיערך השקה ב"תולעת ספרים, מאז"ה 7, ת"א) בחמישי הקרוב 14/3, התכנסות 19:30.
    לשמחתי ישתתפו קוראי שירה מעולים (משוררים ושחקנים). (למידע נוסף – ב"פייסבוק").
    אתן ואתם מוזמנים.
    קובי

  • אילנה סיון

    שיר יפה וחזק! כמה נכון "להשתחרר ממחנק המוח", וכמה מקורי השימוש ב"מכת בכורך"!
    תודה, קובי! בהצלחה עם הסםר החדש.

  • מוטי

    קדיש הנאמר לזכר המת למעשה מהלל את הנצחי,לא את הזמני.
    הוא מהלל את הנצחי באמצעות הזמני.

    האדם הוא חלקיק קטן בנצח וחלקיק קטן באנושות. מהו המקום שלו בכל העניין הזה?
    בכל הסיפור האינסופי הזה? יש בכלל משמעות לקיום של "האני" הזמני הזה וסיפורו
    "הקטן" לפעמים, שאובד בבליל אינספור הסיפורים האחרים בנצח הזמן (להבדיל מהנצח האחר, מעבר לזמן)?

    בהקשר הזה(להבדיל ממנהגי הקבורה עצמה) היהודים וההודים די מתוזמנים ומסונכרנים.
    הנצחי יכול "להחליט" שהוא לוקח חזרה בכל רגע את מי שהוא לוקח
    משום שהוא לא באמת לוקח שום דבר חוץ מאשר את האשליה
    שהייתה נחלתו של הדבר "הזמני". הזמני האומר קדיש על עצם זמני אחר
    מכיר בכך, שזהו המצב. רק האינסופי קיים באמת וכדי להצטרף אליו, הסיפור
    הקטן שלנו חייב להסתיים מתישהו. כיוון שאין שום דבר נבדל מהנצחי, אין
    למעשה גם סיפור,אין דרמה, ולכן דבר לא באמת מסתיים..האינסופי לא מחזיר אליו דבר שלא
    היה כבר לפני כן בחזקתו. הזמני הוא זה שחייב להשתכנע שהוא כבר שם, להרפות ולוותר
    על היומרנות ועל הגאווה.:)

    לכן אברהם יכול היה ללכת להקריב את בנו הבכור, משום שהוא מעולם לא הוליד את בנו הבכור,
    משום שהוא עצמו לא נולד מעולם, משום שלא היה מה להקריב ואת מי להקריב.

    זה כמובן רק סיפור, "היישום" הוא מאוד קשה.אנשים מתים כל הזמן, זה בלתי נמנע כמובן
    והקרובים אליהם ביותר מתאבלים. אינם יכולים שלא להתאבל.

    אבל "אלוהים" רצה לראות אם עבדו אברהם מסוגל להתעלות מעבר לזה,אם הוא מוכן לוותר על "הכל".

    כי הסופי בכל אופן נבדל ביישומו מהאינסופי. קשה להיגמל, כמעט בלתי אפשרי להיגמל לחלוטין
    מהרגל החיים והרגל הצורה כאשר האדם נמצא בתוך הצורה ובתוך החיים.

    עבור הקדושים המוציאים עצמם כמעט לחלוטין מגבולות החיים זה קצת יותר קל,
    אם כי לכל דבר יש מחיר. הם נאלצו במאבקים רבים לתת לאותו חלק בהם הקושר אותם
    לזמני, למות. כיוון שכך, לא נותר בהם עוד מה שיכול למות או שיש צורך להתאבל עליו.

    לוּ הָיִיתִי הִינְדִּי, בַּחֲבָטַת מַקֵּל אַחַת הָיִיתִי מְפַצֵּחַ
    אֶת גֻּלְגָּלְתְּךָ לְעִלּוּי הַנְּשָׁמָה אַחֲרֵי שְׂרֵפַת הַגּוּפָה
    וּבְכָךְ מַבְקִיעַ לְךָ צֹהַר
    לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמַּחְנַק הַמֹּחַ,
    לְהִתְחוֹלֵל אֶל הַגִּלְגּוּל הַבָּא.
    בְּהַצְלִיפִי עַל פַּדַּחְתְּךָ הָיִיתִי בּוּל בְּמֶרְכָּזָהּ הוֹלֵם,
    חֲבָטַת הַשָּׁנָה,
    שֶׁתּוֹסִיף לִהְיוֹת
    גֵּאֶה בְּמַכַּת בְּכוֹרְךָ.

    "לו הייתי הינדי", אבל הרי הדובר אינו הינדי. זה ברור גם מהשפה שבה הוא בוחר
    לבטא את עצמו. הינדי לא היה משתמש בביטויים כמו "מכת בכורך" או "בכסף מלא".
    יהודי המתמצא במקורות עושה זאת.

    יחד עם זאת, כשהדובר בשיר מדמיין טקס קבורה הינדי לאביו המת, הוא למעשה מעביר
    את האבלות באופן מיידי למישור אחר של תפיסה. מדוע לו לעשות זאת, לדמיין זאת?
    עוד מעט אגיע לכך.

    הקבורה היא תחילתו של האבל. מי שקובר את מתיו, מבקש להנציח אותם במידת מה באמצעות חלקת האדמה שהוא רוכש עבורם והמצבה שהוא שם על קברם. בכך הוא גם למעשה מנחם את עצמו במידת מה.

    בסיפור קצר של קפקא מצבת האבן עם עיטורי הזהב מנחמת את הגיבור החווה את מותו בחלום
    ו"כל" אדם במידה גדולה רוצה שיזכרו את הסיפור שלו, שיזכרו אותו. האם זה אפשרי?

    לא לאורך זמן ולא לנצח, אבל "בני אדם" זקוקים לאשלייה הזאת וגם למצבה הזאת, בייחוד כשהם חושבים
    על כך בחייהם.זה בעיקר מנחם אותם. כשהם ימותו, יציבו גם להם "גל עד", כשקרוביהם מתים, הם מציבים להם גל עד ופוקדים את קבריהם פעם בשנה, כאילו עדיין יש שם איזשהו אדם, איזשהו סיפור.

    האדם לא קיים, גם הסיפור לא קיים יותר, אלא בזכרונות של אלו המספרים אותו ולכן זהו גם הסיפור שלהם.

    ההינדים סוגרים את כל הקצוות הללו במכה אחת. שורפים את הגופה, מפוררים אותה, מפזרים בנהר ובזה נגמר העניין. ממשיכים הלאה. אחריהם יש עוד שיירה ארוכה שלעולם אינה נגמרת. גם הם עצמם כבר מובלים בשיירה.
    מבחינת הנצח העניין כבר נעשה.

    כָּל זֹאת לְאַחַר מוֹתְךָ וְגַם אַחֲרֵי שְׂרֵפַת הַגּוּפָה
    בַּעֲצֵי הַסָּקָה מֻבְחָרִים
    שֶׁהָיִינוּ קוֹנִים מִבְּעוֹד מוֹעֵד בְּכֶסֶף מָלֵא.

    כָּךְ יָבוֹא הַהִינְדִּי הָאָב
    עַל שִׁחְרוּרוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים הַקָּשׁוּחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה –
    תָּאוֹ הַמַּחְנִיק שֶׁל הַמֹּחַ.

    אז לא קונים חלקת קבר בכסף מלא, כפי שעשה אברהם עבור שרה (וכפי שעושים בכלל ביהדות עבור הנפטר)
    אבל רוכשים עצי הסקה מובחרים בכסף מלא.

    אין לי מושג עד כמה ההינדים יכולים להרשות לעצמם לרכוש עצי הסקה מובחרים, ככל הנראה לא, אבל הם בהחלט שורפים את הגופות והניחוח של העשן, כפי שמתואר בסיפורים רבים, ממלא את העיר ואת הרחובות באופן קבוע ויומיומי, הופך להיות חלק משגרת חייהם של האנשים, מבוגרים וילדים, שגדלים אל תוך המוות הזה ורואים, מריחים וחווים אותו כחלק בלתי נפרד מחייהם.

    אם האדם אינו הגוף ואינו המוח שלו (תאי הנוירונים היוצרים את הסיפור ואת המציאות שלו כאני נבדל)
    הרי שהוא אכן חווה שיחרור, מוקשה, במותו, אף אם לא חווה זאת בחייו. הוא חוזר למאגר של החלקיקים האלמנטריים.

    אבל רגע, הדובר, כאמור, אינו באמת הינדי. יכול להיות שהוא שואף באותו רגע להיות הינדי, שואף שהיה גדל כהינדי, מחונך כהינדי, חי כהינדי, כדי להגיע לרגע המוות של אביו כהינדי. זה היה מקל עליו את הכאב ואת האבל הכבד שהוא חש בשעת פטירת אביו מן העולם. אבל הוא לא הינדי!. ולכן מחזור השירים נפתח בביטוי של הכאב והאבל הגדול, מבלי שאלו בכלל מוזכרים בשיר אפילו פעם אחת.

    מה שכן עולה מן השיר היא במידה גדולה מערכת היחסים שהייתה לבן עם האב. מאמציו של האב לגדל את הבן ולהקנות לו חינוך ואפשרויות ככל הנראה עלו יפה והאב היה גאה בבנו (ממש כפי שהיה גאה "במכת בכורו" האירונית במידה גדולה,- משום שהיא כולה דמיונית- לו באמת הדובר היה הינדי מלידה). כיוון שהאב התאמץ לעזור לבן בכל מה שיכל ואולי על חשבון עצמו (ואיזה אב אינו מוותר על משהו לעצמו ומעצמו לשם רווחת ילדיו?), הבן יגמול באמצעות מחזור השירים שהוא כותב לזכרו של האב. באמצעות כתיבה על סיפור חייו של האב. זהו עוד שלב באבל, היכולת לספר את הסיפור וגם להרפות ממנו, בסופו של דבר. הדובר אינו הינדי ולכן הדובר מציב גל עד וזאת דרך ההתאבלות שלו.

    בליריקה כבר פורסם בעבר שיר נוסף מאותה מחזור, שמעיד, שאכן, ככל הנראה,יהיה כאן הרבה מסיפור החיים, המכוון, כמו כל קדיש אל הנצחי ואל מה שמעבר לחיים.

    הנה הקדיש, שהיא תפילה פשוטה מאוד ויפה מאוד.

    יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן]

    בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן]

    בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
    [אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא]

    יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]

    לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

    • קובי נסים

      תודה גם לאילנה, טל ומוטי על תגובתן/ם.
      מוטי, מעניין נסיון ההתעמקות שלך ב"מכת בכורות". אתייחס.
      היות ומדובר במחזור שירים, השיר הוא תלוי מה שלצידו בשרשרת. "מכת בכורך" הוא השיר הפותח. אחריו השיר "לו הייתי פיל" שמעמיד אופציה אחרת של אבלות. השיר השלישי שסוגר את הפרולוג הוא "אלא", הפותח ב"אלא שאני אני.."; כלומר, הפרולוג משתף בחיבוטי הכותב איך הוא יכתוב את הקדיש שלו. השירים אח"כ מביאים מגוון של התייחסויות אופן בו מעוצבים דיוקנו של האב המנוח (לא כאנדרטה) ומסופר סיפור חייו ומותו. (ב-51 שירים; 80 עמ').
      בסיום, לאור המשקעים מתהליך כתיבת מרבית השירים, בא הניסיון לתת מענה ארס-פואטי, כמו בשיר "גשם" שמנמק את האופן בו על משור לטפל בהיזכרות ולעצב את הזיכרון; ועוד כמה.
      זה אתגר. גם מסע תודעתי. לי לקח תשע שנים מן השיר הראשון עד ל"קדיש נסים" כספר (מה שהקל לצרף לעצב והגעגוע לא מעט נגיעות של אירוניה והומור). שים לב למיעוט של מחזורי שירת קדיש בשירה העברית ובפרט כשעסקינן ביחסי אב – בן.
      קובי

      • מוטי

        שלום קובי,

        תודה על הפירוט. די קולע לתחושתי בנוגע "לכוונה" שיכולה לעמוד מאחרי מחזור
        השירים הזה ותכני השירים השונים בו. אני בהחלט אסתמך על חוות דעתך בנוגע למיעוט מחזורי שירי קדיש שעוסקים באב-בן(אין לי ספק שאתה מתמצא יותר טוב ממני בשירה העברית,משורריה,תכניה ונושאיה). עוררת(וגם אני עצמי עוררתי:) את סקרנותי בנוגע לספר השלם. ארכוש אותו. תודה ושבת שלום.

השאר תגובה