מָכַרְתִּי אֶת יַלְדוּתִי
לְרוֹכֵל שֶׁמַּרְכָּלְתּוֹ הִזְקִינָה
וְסִפְסַרְתִּי בַּתֹּם
עִם סוֹחֵר שֶׁהֶאֱמִיר בַּתְּמוּרָה
וְאֶת הַשִּׁלּוּם הֵמַרְתִּי
בְּרֶשֶׁת בִּטָּחוֹן
שֶׁמָּתַחְתִּי תַּחַת רַגְלִי
בְּהַבְטִיחָהּ לֶאֱסֹף אֶל חֵיקָהּ
אֶת הַהַכָּאָה עַל חֵטְא.
ניקוד: יאיר בן־חור
23 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
קראתי שוב ושוב ומודה שצמרמורת עברה בי, המחיר הכבד על אובדן הילדות, הספסרות בביטחון אולי כלכלי אלי אחר והמחיר הכבד ששולם כאן. שיר חזק , אין לי מילים…..תודה !!
רחל בכר
תודה לך לאה.
המחיר אכן כבד ונוגד לרוב את העקרונות שעל פיהם חונכנו.
כמו מניפה
יפה. כלומר כל השיר, שהוא הכאה על חטא בפני עצמו, אמור להתאסף לחיק רשת הביטחון שלרגליך, ואת תשכחי ותסלחי. מאמצת 🙂
רחל בכר
תודה מניפה.
את תמיד מדייקת במילותיך.
עדה
אובדן הילדות הוא אכן מחיר לא קל, מצד שני רשת הביטחון גם היא לא דבר רע (:
רחל בכר
תודה עדה.
תהליך ההתבגרות הבשיל אך נקבע לו מחיר ולכן מצריך ניהול משא ומתן.
כמו בכל מו"מ נאלצים לפשרה. ההבטחה לרשת בטחון מקלה על שחרור המקום הילדי הנוח, במחיר אובדן התמימות.
טליק
השיר יפה ומעורר מחשבה,למכור את הילדות תמורת רשת בטחון שתיפרס בהמשך..מממ.לפעמים חייבים להבטיח את העתיד גם אם הוא פחות ברור בשעת המכירה
רחל בכר
תודה טליק.
השאיפה של כל הילדים היא להתבגר רק בדיעבד אנחנו מבינים שהמשמעות היא להתמקח, לוותר ולהתפשר ואת גלגל הילדות שהשתוקקנו לסובב קדימה, כבר לא ניתן להחזיר לאחור בעד שום הון שבעולם.
צחי
בחיים קשה מאוד לפעול באופן עקבי לפי הרצונות שלנו בלבד. צריך לדעת מתי לוותר ומתי ללכת לפי הדרך שלנו ולא לסור ממנה.
בתור הבן שלך אני יודע שאת עשית המון וויתורים למעננו . יתכן "ואת מכרת את ילדותך", אך לנו את הענקת את רשת הביטחון.
שיר מקסים ומעורר הרבה מחשבה והערכה.
רחל בכר
תודה בן יקר שלי .
אוגניה
יוצא מן הכלל,
מוש- לם !
אפילו שאני מכירה את תחושת הילדות הזקנה,
השיר הזה מזכיר לי איך נדרנו העיקר שהילדים שלנו יזכו לשלום, כאילו הקרבנו את עצמנו במודע בשל כך ולא היינו כולנו הקורבנות,
והנה – הילדים ויש אפילו הנכדים שלהם עדיין נלחמים
את גאון וצריכה להמשיך לפרסם עד להכרה
רחל בכר
תודה אוגניה תגובתך מחממת את לבי.
אוגניה
יוצא מן הכלל, מוש- לם !
אפילו שאני מכירה את תחושת הילדה הזקנה, השיר הזה מזכיר לי איך נדרנו העיקר שהילדים שלנו יזכו לשלום, כאילו הקרבנו את עצמנו במודע בשל כך ולא היינו כולנו הקורבנות,
והנה – הילדים ויש אפילו הנכדים שלהם עדיין נלחמים
את גאון וצריכה להמשיך לפרסם עד להכרה
אוגניה
יוצא מן הכלל, מוש – לם !
אפילו שאני מכירה את תחושת הילדה הזקנה, השיר הזה מזכיר לי איך נדרנו העיקר שהילדים שלנו יזכו לשלום, כאילו הקרבנו את עצמנו במודע בשל כך ולא היינו כולנו הקורבנות,
והנה – הילדים ויש אפילו הנכדים שלהם עדיין נלחמים
את גאון וצריכה להמשיך לפרסם עד להכרה
שרה ארדיטי
רחליקה כל הכבוד! מרגש ומעורר מחשבה! תמיד מפליא איך שאת מביעה את הדברים בצורה כל כך חדה. כל הכבוד!
רחל בכר
תודה שריקה על תגובתך.
רחל (נ*גה)
מכירת הילדות, התמימות
ובסופו של דבר הכאה על חטא
נשמעים לי עצובים…
רחל בכר
תודה נ*גה.
קנקן
כולם מאבדים את ילדותם. אצל מעטים נותרים שרידים. אבל את מתארת כאן את אבדן הילדות כמעשה אקטיבי. וזו בעצם אמירה מעניינת, כי אנשים מחשיבים את המעבר מילדות לבגרות כתהליך פסיבי תלוי גיל. מעניין גם הניגוד בין ויתור השלום למען ביטחון וההכרה בעקבות חשבון נפש – שבעצם אין ביטחון ללא שלום. המתח מורגשיטב ה בשיר היפה והעצוב הזה.
רחל בכר
קנקן תודה גדולה על הקריאה המעמיקה.
מוטי
המשורר רמבו חי מהר ומת מהר.
את השירים הגאוניים ביותר שלו כתב עוד כשהיה נער והיו לו אידיאות גדולות
וחלומות גדולים אף יותר. עוף חול שבער והתכלה וןלא הספיק לקום שוב מהאפר.
אחר כך הוא הסתבך איכשהו עם החיים וגם עם איזשהו משורר צרפתי אחר,(משורר דקדנטי ידוע, ששמו ורלן) שניסה להרגו מתוך איזושהי אובססיה מושחתת כלשהי,מתירנית חסרת גבולות.
ואחר כך הוא נעלם וחיפש לעצמו איזשהו ביטחון במקומות רחוקים מאוד ממולדתו.כאילו הוא ברח, נמלט על נפשו. הוא רצה לעשות כסף, הרבה כסף ולא להיות תלוי יותר באף אחד, בשום מקור אכזב.
אבל לאט לאט הדברים הסתבכו והלכו, הלכו והסתבכו, עד שלא ניתן היה להתירם עוד.
כולם תמימים וכולם מאבדים את התמימות. בעבור מה מאבדים את התמימות?
מה שנראה כדבר ראוי הופך להיות מאוד לא ראוי ועלוב ומה שדווקא חומק
מתחת לרדאר, דווקא עליו מכים על חטא, אבל הכאה על חטא אינה עוזרת אף פעם,
אם כי היא בלתי נמנעת.
ככה הם בני אדם, הם מספרים לעצמם סיפור ובכל סיפור יש עלילה וכל עלילה יש להסביר ולהצדיק
ולתרץ. בכל עלילה יש להשלים פערים, להמציא לפעמים דברים שלא היו ולא נבראו.
אי אפשר תמיד לראות הכל למפרע, גורמים באישיות מושכים את האדם כמו עש אל האש
והחוויה הופכת להיות כוויה נוספת, שלא תמיד יש לה ארוכה ,מרפא. החוויה הופכת להיות פצע שורץ רימה ותולעה. לא תמיד יש טיפול הולם או מונע. החלומות הגדולים הופכים לשבר וחורבן. האידאות הגדולות לאד בשמש. כאן מתחיל לנבוע ולנבוט הגורל.
מי יכול להאשים מישהו שהוא רצה ברשת ביטחון כלשהי בחיים כאלו לא בטוחים? ולמי בכלל יימצא ביטחון בחיים הללו, אפילו אם הוא שאף לזה הוא רצה בזה? בכל מקום נמצא את האירוניה.
רב הנסתר על הגלוי בחיים של כל אדם וחכמה בדיעבד היא אינה חכמה.
רחל בכר
תודה מוטי על תגובתך.
ארלט
השיר מביע עצמו היטב במישור האישי וגם במישור הלאומי. החל מאבדן הילדות ועד להכאה על חטא.