הפעם הראשונה / ניקולא יוזגוף־אורבך
תַּחַת שְׂמִיכוֹת הַפּוּךְ
לְבִיאָה לוֹפֶתֶת בִּטְלָפֶיהָ
כְּפִיר רַךְ בֵּן חֵטְא שָׁנִים – כְּפִירָהּ.
תָּרָה בִּמְחוֹזוֹתָיו
מִצָּפוֹן עַד צְפוּנוֹתָיו
חוֹפֶנֶת
בִּנְקִיקָיו
בִּשְׁקַעֲרוּרִיּוֹתָיו
בְּמוֹרְדוֹת הַשִׁפּוּלִים.
………………………
………………………
מְהַסָּה בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
מְעַסָּה נְתִיבֶיהָ אֶל
לָבָה הַמְפַכָּה
מִדֹפֶן קַּרְקָעִיתוֹ
לְמַעַן יְחַם לָהּ.
לְמַעֲנוֹ.
לְבִיאָה לוֹפֶתֶת בִּטְלָפֶיהָ
כְּפִיר רַךְ בֵּן חֵטְא שָׁנִים – כְּפִירָהּ.
תָּרָה בִּמְחוֹזוֹתָיו
מִצָּפוֹן עַד צְפוּנוֹתָיו
חוֹפֶנֶת
בִּנְקִיקָיו
בִּשְׁקַעֲרוּרִיּוֹתָיו
בְּמוֹרְדוֹת הַשִׁפּוּלִים.
………………………
………………………
מְהַסָּה בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
מְעַסָּה נְתִיבֶיהָ אֶל
לָבָה הַמְפַכָּה
מִדֹפֶן קַּרְקָעִיתוֹ
לְמַעַן יְחַם לָהּ.
לְמַעֲנוֹ.
ניקוד: יאיר בן־חור
6 תגובות
רחל בכר
אהבתי את משחקי המילים.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר נפלא !!
Aya Hochshteadt Cohen
כתמיד, נוקב ומטלטל. יוצא דופן באיכויותיו בביצה הרדודה של השירה הישראלית העכשוית. קראתי גם בשיריו האחרים של המשורר ברוך הכשרון ושוב נותרתי נפעמת נוכח העוצמה המפכה ביצירתו.
ליאור
כיף
להטרף
מוטי
אני תוהה האם "הקלילות" האירוטית, הסנסואלית, הנונססנסית כמעט, שהשיר הזה מתאר, ברמת התוכן והצורה, לא באה להסתיר איזושהי חווית יסוד ("הפעם הראשונה"), שאולי לא הייתה כזאת "קלה" או "כיפית" עבור הדובר, חוויה שאולי ממרחק השנים, הותירה חותם מסוג לא צפוי בנפשו של הדובר.זאת תהיה ,לא הכרעה. באמת אין לי מושג. השיר יכול לתמוך בכל מיני כיוונים פרשניים, תלוי לאן רוצים לקחת את הפרשנות.
אוצר המילים כאן בשיר הזה "מטריד" במקצת. לביאה היא נקבה של אריה ומדובר למעשה בנקבה בוגרת של אריה
ובעלת ניסיון רב בכל תחום. כפיר לעומת זאת, הוא אריה צעיר, או במילים אחרות "גור אריות".(שחל לעומת זאת, דווקא לא)
"בן חטא שנים" אמנם, אבל עדיין עול ימים, צעיר ולא מנוסה. מי יזם את החוויה המדוברת? האם היא הייתה "מרצון"?
מי הלביאה? מי הכפיר?, גור האריות? בן חטא שנים זה ביטוי שאפשר למצוא רק בשירה. מדוע בחר הדובר בביטוי הזה, שיש לו כל מיני השתמעויות והקשרים צליליים ואחרים? מדוע הוא בחר דווקא בביטוי הזה, בשילוב עם כל הביטויים האחרים בשיר? האם יש כאן אקסטזה והתעלות או שחיתות וניוון של צד זה או אחר או שניהם?
זאת החוויה המשלבת צורה ומשמעות:
"לְבִיאָה לוֹפֶתֶת בִּטְלָפֶיהָ"
הלביאה היא היחידה המתוארת בתהליך הזה כאקטיבית. אכן, גור האריות נטרף כאן חסר אונים ללא כל יכולת
לעשות דבר וחצי דבר. האם זאת הנאה באמת? ואם יש כאן הנאה ברמה הפיזיולוגית, האם היא גם ברמה הנפשית,המנטלית?
היכן כאן הדובר?הוא נראה כמו אחד שממצים ממנו משהו לכאורה לטובתו, אבל האם זאת באמת לשם בקשת טובתו או לטובתו באמת?
בסופו של דבר,כל זה הוא :
לְמַעַן יְחַם לָהּ.
לְמַעֲנוֹ.
האמנם למענו או שזה מה שהיא סיפרה לעצמה?
טוב, אולי, אין ממש לדעת מהשיר. הכפירה יכולה להיתפס כאן כמשהו אפל ורע או כמשהו בסגון "מים גנובים ימתקו",
משהו בסגנון של "יודלה" מאסקימו לימון. אבל לשם זה לכתוב שיר?
ובכן,לא יודע, אני לא מכריע בעניין הזה ובכל מקרה, אם זאת החוויה של "פעם ראשונה" של הדובר, מי יודע אם היא חיובית
בעיניו או שלילית חוץ מהדובר עצמו? אולי הכפירה בעיקר היא כאן הכוונה? המרד? החטא? תענוג גן העדן המתגלה והגירוש ממנו בו זמנית? התפוח,הששון והאסון?אני לא יודע. הדובר יודע, ככל הנראה..אני רק יכול לשער.
מוטי
בבקשה, הנה עוד "פעם ראשונה" 🙂
אתם מכירים את המשורר הזה, נראה לי (מה?לא מכירים?!רמז,השם שלו מתחיל באות ב 🙂
הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת
הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה,
הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵלֶּה הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ!
הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ!
חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה;
כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה,
כָּל-הַשְּׁאֵר הַלָּזֶה, כָּל-הַבְּשָׂרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה
הִלְעִיטוּנִי מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגִים, מִמַּעְיַן הַבְּרָכָה –
לוּ יָדַעתְּ, יָפָתִי, מַה-קָּצָה בָּם נַפְשִׁי הַשְּׂבֵעָה.
זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים
עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.
וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי
תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.
רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ
אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;
וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב
עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ.
יש כמובן הבדלים מסוימים בין השירים וקל להיווכח בהם, אבל נראה לי שהאמביוולנטיות ניכרת בשניהם.
מחד גיסא העונג, מאידך-הכפירה, שלפחות אצל ביאליק מתוארת בצורה הרבה יותר מפורשת.
בשני השירים- דמות האישה אקטיבית, פתיינית,והגבר נופל שדוד לרגליה (בלי חמלה נופל טרף "בטלפיה")
ונראה כאילו הוא נדרש לשלם מחיר יקר מאוד על רגע של הנאה.
יש כאן לא מעט עניינים עמוקים. אתמול קראתי כמה הרצאות מאלפות של פנחס שדה על ביאליק ושירתו
ונראה לי שהוא הצליח להתחקות אחר כמה מהם. מדוע הוא גילה עניין כל כך גדול דווקא בשירים הללו של ביאליק
,המסובכים באמביוולנטיות יתרה? ככל הנראה מסיבותיו שלו ,כמובן. גם חיי הזוגיות של פנחס שדה התבססו על יחס מאוד
אמביוולנטי כלפי האישה, תכונותיה, אופיה," מיסתוריותה", מיניותה, דמוניותה. על האפשרות ואי האפשרות של כל קשר כזה בו זמנית. בייחוד המשמעות של קשר אהבה עבור האמן.
אבל הקונפליקט הזה ככל הנראה אחראי על כמה משירי האהבה הגדולים בספרות העברית ואין ספק, כי עוד ייקח לעצמו קרדיט על
אחרים הנכתבים ועוד ייכתבו.
כל עוד האישה היא השראה, מוזה,ביאטריצ'ה שכזאת, "אם ואחות", היא אחראית לכוחות היוצרים של הגבר,אבל מרגע שהיא הופכת להיות משהו אחר או הפוך לזה,מכאן הדברים מתחילים להידרדר עבור היוצר או האמן.זה עלול מאוד להפוך להיות קשה כשאול, סוג של תופת ורוחות מסתחררות חסרות אונים. מה שהאמן או היוצר רוצה מהאישה, לא תמיד האישה יכולה לתת ומה שהיא יכולה לתת, וודאי זה מאוד פוגע עבורה לראות כיצד הוא מידרדר לאחר מכן מהר מאוד לתהומות.
ויש לנו גם את אלתרמן והשירים שלו.
וודאי יש גם את הצד ההפכי, דהיינו האישה כאמנית, כיוצרת ויחסה לאהבה(ולא חסר שירים של משוררות המתארים חויה מאוד שונה בנוגע לאהבה,לפחות בחלקה),
אבל זה כבר עניין אחר כרגע.
דור הולך ודור בא, אך הנפש לעולם נשארת,כנראה..:)