שירה

המצוקה מציקה כגירוד / רחל אשד

מרץ 30, 2019 /
שְׁעַת צָהֳרַיִם קוֹבְרִים שָׁכֵן
הַמֵּת מִתְקָרֵר, הַמֵּת מִתְאַרְגֵּן
מִתְנַחֶמֶת בְּרוּחַ נוֹשֶׁבֶת אֵיתָן
מַפִּילָה אַפַּיִם צִבּוּר מְלֻכְסָן
זֶה רַק הַשָּׁכֵן, קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל
אָבִיךְ בְּקִבְרוֹ מִתְגּוֹלֵל זֶה עֲשׂוֹר
הַמְּצוּקָה מְצִיקָה כְּגֵרוּד מֻשְׁחָז
בִּזְרִיזוּת רוֹקְדוֹת נְמִיּוֹת בְּעָרְפִּי
עוֹרִי מְרֻמְזָר בְּאָדֹם לוֹהֵט
מָה שֶׁהָיָה נִשְׁלָם בְּאָבְכָה.

12 תגובות

  • רחל מדר

    מרץ 30, 2019 ב9:34 am הגב

    רחל כותבת שירה נהדרת.
    שיר נוקב וכתוב כל כך יפה.
    אהבתי את "השכן מתארגן" ואת התרנגול שבפיו שמת את הדיבור המרגיע.
    יום נהדר רחל

  • רחל בכר

    מרץ 30, 2019 ב10:41 am הגב

    "זה רַק הַשָּׁכֵן, קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל
    אָבִיךְ בְּקִבְרוֹ מִתְגּוֹלֵל זֶה עֲשׂוֹר"
    או "המת מתארגן"
    אי אפשר להישאר אדישה למקרא שורות אלה.
    שיר חזק מאד.

  • מוטי

    מרץ 30, 2019 ב2:35 pm הגב

    הקלילות של השיר, הארגון הצלילי והצורני נראה כבא להסתיר איזושהי התפרקות פנימית רגעית,
    או אולי כדרך של הדוברת לנחם את עצמה על המצב הקיומי, האימה הקיומית, שמותו של השכן המתקרר "והמתארגן" (לשם מה בדיוק ולאן בדיוק המת הזה מתארגן? משפט אירוני:) מעיר בה או מזכיר לה שוב. החיים הופכים להיות סוג של מצוקה הגורמת לגירוד והדוברת נראית כמו אחת הלוקה באלרגיה לחיים הללו, סוג של אלרגיה שאין ברירה אלא לחיות עמה בצורה הטובה ביותר, לארגן אותה ולהתארגן בתוכה.

    יש ,אמנם, ניסיון לקחת מרחק מהדברים, אולי למצוא איזשהו חיסון פנימי או חוסן פנימי או עוגן כלשהו במציאות, אבל ככל הנראה זה לא ממש יכול להוות פיתרון מוחלט לדברים הללו. .בכל מקרה,הבעיה לא באמת נעלמת.הכאב הקיומי נמצא ברקע כל הזמן,בהווה מתמשך.

    אָבִיךְ בְּקִבְרוֹ מִתְגּוֹלֵל זֶה עֲשׂוֹר
    הַמְּצוּקָה מְצִיקָה כְּגֵרוּד מֻשְׁחָז
    בִּזְרִיזוּת רוֹקְדוֹת נְמִיּוֹת בְּעָרְפִּי
    עוֹרִי מְרֻמְזָר בְּאָדֹם לוֹהֵט
    מָה שֶׁהָיָה נִשְׁלָם בְּאָבְכָה.

    "עורי מרומזר באדום לוהט" זאת מטפורה מאוד מקורית.
    שמרו מרחק, אומרת הדוברת, עצרו,אל תתקרבו, אל תמשיכו הלאה, האלרגיה בשיאה,
    נמיות רוקדות בערפי, אני על גחלים, ממש!.

    "אביך בקברו מתגולל זה עשור" זהו זיכרון ,ה עולה כתוצאה ממות השכן,
    בנוגע לאב (לחייו אולי ולחייה של הדוברת במחיצתו) ולאחר מכן למותו (כתהליך וכעובדה, שאולי
    הדוברת לא השלימה עימה לחלוטין).

    המילה "אביך" היא גם תיאור של מזג אוויר מלא באבק, תיאור של אובך ושל חום.
    אפשר להתנחם ברוח נושבת איתן, שזאת אולי גם היכולת או הכישרון של הדוברת
    להביע את הדברים המציקים לה ולזרום עם כל מה שבא, אבל ככל הנראה
    זה לא תמיד מצליח. הדוברת במצב אלרגי לחיים והאלרגיה נובעת מאיזושהי טראומה
    שצצה ועולה ברגעים הכי פחות צפויים.

    "מה שהיה נשלם באבכה"..זה ממשיך ומשלים את הזיכרון על האב ברמה הצלילית (אביך, אבכה)
    ומעיד על מקור אפשרי לאלרגיה ולחוסר היכולת לעיתים להתמודד עם הגירוד המציק והמטריד.
    האמנם תם ונשלם משהו, אם הכל מכוסה באיזשהו סוג של אובך וערפל?

    אם היה רשום "מה שהיה נשלם באבחה" למשל, הסיפור היה אחר לחלוטין.

    לא תם ולא נשלם.

    הנה שיר אחר מליריקה של רחל אשד "מחלצות פרווה".

    הדוברת "עסוקה" בדמיון פנימי ער,בחיפוש אחר נחמה אל מול אותה אימה קיומית בדיוק,
    אל מול אותו גירוד איובי,שאינו חדל להציק לה:

    אֲנִי תּוֹלָה אֶת עַצְמִי בְּסָדִין מְגֻלְגָּל
    בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
    וְקוֹפֶצֶת מֵחַלּוֹן עֲנָקִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
    וְעוֹשָׂה לְעַצְמִי עוֹד הָא וְדָא בְּאוֹתָהּ קוֹמָה
    עַד שֶׁכֶּלֶב לְבוּשׁ מַחְלְצוֹת פַּרְוָה
    מַדְבִּיק לְשׁוֹנוֹ אֶל לֶחְיִי
    וְשִׂמְחָתוֹ וְשִׂמְחָתִי.

    • מוטי

      מרץ 30, 2019 ב9:01 pm הגב

      אולי מישהו ירצה להאזין בתשומת לב ליצירה הזאת של אלכסנדר סקריאבין "פואמת האקסטזה".
      סקריאבין הוא אחד מאותם גאונים שהספיקו הרבה מאוד בחיים קצרים יחסית ובתקופה מרתקת מאוד בתולדות רוסיה. היו לו תוכניות כל כך גרנדיוזיות בנוגע למוזיקה ולחיים, אבל המציאות "נבהלה" מסקריאבין והתוכניות שלו ולא אפשרה לו ליישם אותן עדיין. בנו של סקריבין, מלחין מחונן כבר בגיל 11 (הגיל בו נפטר מן העולם) הלך יום אחד לשחות לבדו, רחוק מחבריו, באגם, כי התבייש לשחות ליד ילדות בבגד ים. הילד עוד הספיק להלחין יצירה אחת או שתיים ועוד ניתן לשמוע יצירות אלו פה ושם. בת אחרת של סקריאבין עשתה אף היא בחייה הקצרים גדולות ונצורות (וגם החיים הללו לא היו קלים והסתיימו על ידי הגסטפו בתקופת השואה)

      בויקפדיה בערך של סקריאבין בתו מתוארת כך(ויש לה גם ערך מכובד מאוד משל עצמה כמובן)

      "בתו של סקריאבין אריאדנה סקריאבינה התגיירה ונישאה למשורר היהודי דוד קנוט. במלחמת העולם השנייה הקימה עם בעלה את המחתרת היהודית הצרפתית (הבא היהודי), ונרצחה על ידי הגסטפו בעת קיום פגישת מחתרת בביתה שבטולוז כחודש לפני שחרור צרפת. ילדיה עלו לישראל. בעלה של נכדתה אריאן (הנושאת את שם סבתה), הוא מספר הסיפורים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס[1]"

      כן, החיים נמשכים כל הזמן ואין לדעת לאילו תפניות יצירתיות ורבות הדר(או לאלו "תהומות" לכאורה) הם לוקחים את "כולנו" לאורך הדורות.

      היחיד אולי מתבטל אך מתקיים בנצח הדברים כולם. פרופורציות.

      כך זה נשמע אצל סקריאבין בפואמת האקסטזה. נדרשת תשומת לב והאזנה קפדנית, אפילו מספר פעמים. הביצוע הוא אחד הטובים שמצאתי ביוטיוב(יש עוד ,לא חסר באתרי הסטרימינג השונים).

      בבקשה:

      https://www.youtube.com/watch?v=HAnVrdQ3qFk

  • קנקן

    מרץ 30, 2019 ב5:44 pm הגב

    שיר מקאברי שפגש אותי חודש לאחר מות אימי. יתכן שבזמנים אחרים הייתי קורא אותו אחרת. עכשיו הוא דכדך אותי מחד, ומאידך אני מזדהה עם הפן הנהליסטי שבשיר.

  • יורם סלבסט

    אפריל 14, 2019 ב1:30 pm הגב

    שיר מצוין. התייחסותו של מוטי בהחלט הולמת. ברכות. שמחתי לקרא. תודה.

השאר תגובה