שני שירים / רונן בלומברג

5 תגובות

• 

  לאה צבי (דובז'ינסקי)

  אפריל 9, 2019 ב9:43 am הגב

  איזה שירים…..מטלטלים, נוגעים, פוגעים, חזקים, אין לי מילים !!! תודה

  טוען...
  • 

    תמי

    אפריל 9, 2019 ב11:02 pm הגב

    רונן, כתבת מדם לבך. כל שורה מפרקת את הפחד לחלקים שלא משאירים נשימה, בשיר הראשון, הסיום נוגע ללב. תחושת הנוכחות הנעדרת מעוררת אימה, של כותב השיר ושל כולנו

    טוען...
• 

  חגית מנדרבסקי

  אפריל 9, 2019 ב4:32 pm הגב

  שירים חזקים, חודרים בכנות שלהם. כמה אומץ ויופי שזורים בכאב הזה.

  טוען...
• 

  מוטי

  אפריל 9, 2019 ב8:16 pm הגב

  יש יותר משני "סוגי" אנשים, למשל: אלו שפוחדים גם מהמוות וגם מהחיים ואלו שלא פוחדים לא מהמוות ולא מהחיים ויש עוד סוג אחד, שהוא איננו סוג בהכרח. אלו שפשוט מאוד חיים, כל אחד עם הסלע שלו, לומדים לקרב את הפחד, להתקרב אליו, ליצור איתו מערכת יחסים. כל השאר נעשה מאליו. הם מתקרבים אכן אל המוות ובו זמנית מתקרבים אל החיים (הייחודיים, שלהם) עד שהם מגיעים, אולי, לנקודת איזון. הנקודה שבה המוות והחיים נפגשים והופכים, אולי, להיות חברים.(וגם אם לא, אז לא)

  נדמה לי, שסיפורו של המתמטיקאי המחונן, זוכה פרס נובל, שעל פי סיפור חייו נעשה הסרט beautiful mind , ממחיש את "הסוג" הזה. אין כאן קשר לבריאות או חולי. מי החולה ומי הבריא? מי קובע?

  אבל החיים הם כמובן לא סרט. הם לא ספר והם גם לא שיר. החיים יכולים, אמנם להיתפס בחוויה הרגשית הסובייטקיבית כתאונה(ויש ללמוד ולהפיק מהתאונה הזאת את המירב)אבל החיים הם גם לא תאונה.

  בסוף אנו "יודעים"(או לא ממש יודעים) איך זה "מסתיים".אני זוכר ששמעתי כיצד ג'ון נאש ורעייתו נהרגו בתאונה באחרית ימיהם.זה לא מבטל כל מה שקדם לו,לא את העונג,לא את הכאב,לא את הגיהנום ולא את גן העדן,אבל חשתי עצבות מסויימת,לא התעלמתי ממנה ולא דחיתי אותה.היא עברה כעבור זמן מה.

  השיר הראשון הוא הצהרה אותנטית של כאב ועל כאב אישי מצמרר,אבל הוא סוגר את הדובר בתוך הכללה, מקבע את הדינמיות שמתקיימת גם בגיהנום. הדובר מדבר מדם ליבו ולכאב יש נטייה להכללות סוגרות.

  השיר השני, נוגע ללב בעוצמתו ובכוחו. אנשים אכן יכולים להיקלע בחייהם לסוג של לימבו, לחיות שם ולדווח משם. מצד שני, האם לא כל החיים של בני אדם מתקיימים בסוג של לימבו הנקרא גוף, שיש לו גבולות, שלעיתים נראים בלתי עבירים עבור "הנפש" החשה בודדה וסגורה בגבולותיה?

  זה אחד המקורות תחושת הבדידות, שהשיר הקודם שפורסם בליריקה,של טל ניצן, מתאר אותה.

  הַאִם אַתְּ שָׁרָה לְעַצְמֵךְ בְּקוֹל קָטָן?
  קָטָן דַּיּוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת שְׁאוֹן הָעוֹלָם?

  הַאִם הַזְּמָן הוּא בִּשְׁבִילֵךְ
  א. צְבָא שְׂכִירֵי חֶרֶב זֵהִים זֶה לָזֶה?
  ב. כְּתֹנֶת מִתְהַדֶּקֶת מִדֵּי יוֹם?
  ג. חָלָל שֶׁכֻּלּוֹ צֵל וְאַתְּ חָגָה בּוֹ בְּאֵין רֹאֶה?
  ד. בּוּעוֹת אֲפַרְפַרוֹת מְשֻׁגָּרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ מִמָּקוֹר עֲלוּם?

  הַאִם אַתְּ מַכִּירָה* אֶת תַּמְצִית הַבְּדִידוּת
  אֶת הַבְּדִידוּת שֶׁבְּתוֹךְ הַבְּדִידוּת
  אֶת אֶבֶן הַבּוֹדְדִים?
  *מַכִּירָה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁמִּשַּׁשְׁתְּ אוֹתָהּ
  פֵּרוּשׁוֹ שֶׁתּוּכְלִי לְתָאֵר אֶת מִשְׁקָלָהּ וְאֶת צִבְעָהּ
  אֶת קַשְׁיוּתָהּ

  הַאִם קוֹרֶה שֶׁהַמַּרְאָה
  הוֹפֶכֶת לְנֶגֶד עֵינָיִךְ לְחַלּוֹן
  וּבוֹ חֹרֶף תָּמִיד?

  פָּרְטִי, לְסִיּוּם, בַּמֶּה דּוֹמָה בְּדִידוּתֵךְ
  לְפַרְפַּר לַיְלָה
  וּבַמֶּה הִיא שׁוֹנָה.

  האדם בתוך עצמו הוא גר ומה יש מעבר לעצמו? הגיבור של אדגר אלן פו,שנקלע לסערה אימתנית המושכת אותו לתהומות, שולח מסר בבקבוק. המסר הוא הקול הקטן המשקיט את שאון העולם, את השאון הפנימי והחיצוני, אפילו לרגע. המסר, מינורי ככל שיהיה, קטן ככל שיהיה, בסופו של דבר,"מגיע". האם זה מאוחר מדי?עבור "מי"?

  הנה ביאליק והגעגועים שלו, תחושת ההחמצה והכאב האישי והחד פעמי שלו("אחרה ברכת אלוהים,בושש חסדו לבוא")

  מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי

  מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי כִּי-תְקַדְּמֵנִי קֶרֶן זָהָב,
  וְרוּחַ רַכַּת כָּנָף כִּי-תְחוֹנֵן לֶחְיִי?
  וּמַה-לְּגִבְעוֹל שָׂדַי כִּי-יִתְרַפֵּק עָלַי,
  וּמַה-דֶּשֶׁא רַעֲנָן כִּי-יִשַּׁק רַגְלִי?
  אֵחֲרָה בִּרְכַּת אֱלֹהִים, בּוֹשֵׁשׁ חַסְדּוֹ לָבוֹא;
  וּמָלוֹן לֹא-יִמְצְאוּ עוֹד עִמָּדִי.
  יֵלְכוּ לָהֶם אֶל-אֲשֶׁר יֵלֵכוּ, וַאֲנִי לְבַדִּי
  בְּדִמְמָתִי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי אֶהְיֶה;
  לֹא-אֶשְׁאַל עוֹד וְלֹא-אֲנַסֶּה, וְדָבָר לֹא-אֲבַקֵּשׁ
  בִּלְתִּי אִם-אֶבֶן אַחַת לִמְרַאֲשׁוֹתַי,
  אֶבֶן חֻרְבָּה, פֶּגֶר אֲבָנִים, אֲשֶׁר הוֹפֵךְ אֵין לוֹ
  וַיָּפָג שְׁבִיב הָאֵשׁ מִכִּלְיוֹתָיו,
  אוֹתוֹ אֶחְבֹּק, אֵלָיו אֶצָּמֵד, אֶסְגֹּר עֵינַי וְאֶקְפָּא,
  וּלְבָבִי כִלְבָבוֹ יִדֹּם;
  אַל-יְבוֹאֵנִי חֲלוֹם וְחָזוֹן, לֹא זֵכֶר וְלֹא תִקְוָה,
  לְלֹא תְמוֹל וּלְלֹא מָחָר;
  וְקָפָא הַכֹּל סְבִיבִי, דִּמְמַת עוֹלָם תִּבְלָעֵנִי,
  לֹא יַבְקִיעֶנָּה הֶגֶה וָרָחַשׁ;
  עֵץ לֹא-יַרְעִיד עָלַי עָלֶה וְלֹא-יָנוּד לִי עֵשֶׂב
  וּמִשְׁעוֹל לֹא-יֵט לִגְבוּלִי;
  תַּעֲבֹר עָלַי קֶרֶן שֶׁמֶשׁ וְלֹא תִרְאֵנִי,
  צָהֳלַת הַצִּפּוֹר – וְצָנְחָה מֵתָה מַרְגְּלוֹתָי;
  רַק עָב קְטַנָּה בַּמָּרוֹם תְּרַפְרֵף עָלַי רֶגַע,
  תִּתְבּוֹנֵן – וְצָפָה לְדַרְכָּהּ דּוּמָם.

  העב הקטנה המרפרפת ממרום, קרן השמש שאיננה רואה,
  כל אלו ייצוגים של אותה ילדות שחלפה עברה מהעולם.של אותו בית,
  של אותה "שכינה",של אותה תמימות.של אותה תחושה של היות ננטש ונטוש בעולם.

  אבל האם זה אומר שהרגש הוא בהכרח שלילי(או רק שלילי) או שבאבן הזאת, שהדובר חובק אותה, יש מעין סוג של גאולה? לא יודע.לא לי הפתרונים, אולי אין בכלל פיתרון.

  החיים הם גם לא בעיה שיש למצוא לה פיתרון. החיים הם לא. החיים הם כן.
  הם הכל ולא כלום. הם תנועה קדימה של אינספור כוחות שלא תמיד מסכימים אחד עם השני, מתקוטטים אחד עם השני, מתלוצצים אחד עם השני. עונג וכאב, שיכרון חושים ואדישות, אהבה ושנאה,גן עדן וגיהנום.איחוד של כל אלה.

  אם אתם נדרשים למלא את השאלון הבא, מהשיר הקודם של טל ניצן,מה תענו?

  הַאִם הַזְּמָן הוּא בִּשְׁבִילֵךְ
  א. צְבָא שְׂכִירֵי חֶרֶב זֵהִים זֶה לָזֶה?
  ב. כְּתֹנֶת מִתְהַדֶּקֶת מִדֵּי יוֹם?
  ג. חָלָל שֶׁכֻּלּוֹ צֵל וְאַתְּ חָגָה בּוֹ בְּאֵין רֹאֶה?
  ד. בּוּעוֹת אֲפַרְפַרוֹת מְשֻׁגָּרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ מִמָּקוֹר עֲלוּם?

  הנה התשובה שלי:

  א)לא, "הזמן" הוא לא אוסף של שכירי חרב, ימים שכל כולם דומים אלו אלו ומתים
  זה אחר זה.
  ב)לא. הזמן אינו טירוף מערכות, כותנת משוגעים הכובלת את האדם בסד. הזמן הוא אפשרות לקחת חלק "בליריקה של הצורות והצבעים".להשתתף במשחק פלאי שאין לו סוף.לקחת חלק.
  ג)לא. הזמן אינו חלל שכולו צל, לימבו, שהנפש הולכת בה לאיבוד ומאבדת את הקשר עם מקור החסד, האלוהי, בעולם של סבל וכאב.
  ד)לא, הזמן אינו ימים חסרי פשר המתפוגגים זה אחר זה כבועות אפורות ומשמימות, שאין איש יודע מה יצרם ולשם מה?.לא,הזמן אינו כל אלה.(יש כאן קשר ללאה גולדברג לדעתי ולטבעות העשן שלה:)

  הנה אחת האפשרויות של לאה גולדברג להתמודד עם העניין הזה:

  ימִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
  שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
  חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
  גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

  לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.
  וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,
  כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
  עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.

  כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!
  הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר
  לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.
  יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

  המסע של הגיבור יימשך, על אף ולמרות הקושי, הסבל, הכאב, על אף ולמרות האירוניה,"אשמדאי,הצוחק את צחוקו האכזרי".הזמן אינו נפילה.
  הזמן הוא האפשרות והאקסטזה בהתאהבות.

  הנה משהו שטל ניצן תרגמה מהמשוררת אלחנדרה פיסרניק(שהוזכרה על ידי אחת המגיבות בשיר הקודם)בהוצאת הקיבוץ המאוחד(תודה על התרגום:)

  נאהבים

  פרח אחד
  לא רחוק מהלילה
  גופי האילם
  נפתח
  אל בהירות הטל הענוגה.

  דווקא פיסרניק מתאימה מצויין לשיריו של רונן. ניכר שכל שורה בשיריה נכתבה מדם ליבה ונחתמה מדם ליבה. לא שכחתי שאני מגיב על השירים הללו של רונן ולא שכחתי את הדובר, אפילו לא לשנייה. אני מדבר איתו, משוחח. מתחבר איתו בנקודות משיקות, מביט בתהום בעיניו, צולל לשם ויוצא שוב לארץ האפשרויות והפלאות שמתקיימת תמיד גם עבורו.

  טוען...

• פינגבאק:

  אפריל 23, 2019 ב9:42 am

  פרו ורבו – פּוֹעֶלֶת מילוּלִית